ויקרא ו, יא

כל זכר. אפלו בעל מום למה נאמר, אם לאכילה הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו', אלא לרבות בעלי מומין למחלוקת:

כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חלין שיגעו בה ויבלעו ממנה:

יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, ואם כשרה יאכלו כחמר המנחה:

כָּל דְכוּרָא בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֵכְלֻנַהּ קְיָם עָלָם לְדָרָתֵיכוֹן מִקֻרָבָּנַיָא דַיְיָ כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָּשׁ

כָּל דְכוּרָא בִּבְנֵי אַהֲרן יֵיכְלֻנָהּ קְיַים עֲלַם לְדָרֵיכוֹן מִקוּרְבָּנַיָיא דַיְיָ כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָשׁ

כל אשר יגע. במנחה ובחטאת ובאשם הוא קדש לשם:

יקדש - קודם הנגיעה יהיה טהור.

כל זכר. פרשה זו נאמרה בפרשת ויקרא ונשנית כאן בשביל שלשה דברים, מצות תאכל, במקום קדוש, כל זכר יאכלנה.

כל אשר. יבא ליגע בהם יקדש ויטהר עצמו קודם הנגיעה.

כל זכר וגו׳. אינו נאכל אלא לזכרים כמבואר בפ׳ החטאת והאשם:

כל אשר יגע בהם יקדש. היינו החולין שאוכלים עם הקדשים יהא נעשה על טהרת הקדש. ואם נטמא אסור לאוכלם למי שאוכל קדש. ולא כשארי חולין שאין מצוה מה״ת לשומרם מטומאה. זהו פשוטו. והדרשה תדרש :

ו פירש שחולקים את המנחה בהדי תמימים חלק כחלק דהוה אמינא דוקא לאכילה הוא דשרי בקדשים דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל אבל לחלק עם התמימים כיון דלאו בני הקרבה נינהו לא קא משמע לן:

ז מדכתיב אשר יגע בהם למה לי. אלא לומר לך יגע ויכנס בהם שיבלע בתוכו:

ח דהיינו מקום נגיעתו ולא כולו:

ט רצונו לומר שיאכל לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות: