ויקרא ו, יג

זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם וגו' (פסוק טו):

דֵין קֻרְבַּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא דְרַבִּיאוּ יָתֵהּ חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא תְּדִירָא פַּלְגוּתַהּ בְּצַפְרָא וּפַלְגוּתַהּ בְּרַמְשָׁא

דֵין קוּרְבָּנָא דְאַהֲרן וְדִבְנוֹי דִי יְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא דְיִרְבּוּן יָתֵיהּ לְמִחְסַן כְּהוּנְתָּא רַבְּתָא חַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סְאִין סְמִידָא מִנְחָתָא פַּלְגוּתָא בְּצַפְרָא וּפַלְגוּתֵיהּ בְּרַמְשָׁא

מְרַתְּחָא תָּעֵיל יָתָהּ וּמְרַסְקָא מִנְחַת רִיסוּקִין תְּקַרְבוּן רֵיחַ דְּרַעֲוָא לִשְׁמָא דַיְיָ:

זה קרבן אהרן. או אחד מבניו תחתיו:

ביום המשח אותו. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ורבים אמרו כי זה בי״ת תחת מ״ם והטעם כי מיום המשח אותו הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו:

זה קרבן אהרן ובניו - לפי הפשט: בני אהרן הכהנים הגדולים העומדים תחתיו. וחכמים דרשו: על כהן הדיוט, כשעושה עבודה ראשונה צריך חינוך במנחה.

זה קרבן אהרן ובניו בגי' זהו מחצה לאהרן ומחצה לבניו:

עשירית בגימ' עשרן שלם שהיה מביא עשרון שלם וחוצהו ומביא מחצה בבקר ומחצה בערב:

מחציתה בגי' מחצה משלם:

זה קרבן אהרן. דרשו רז"ל בארבע דברים נתקשה משה וזה אחד מהם, וסימן שלהם מקש"ה. ובאור הכתוב בסודו, זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה', כי המדה הנקראת זה יקריבו לה' בהקריבם עשירית האיפה, וכן הזכיר הנביא לעתיד בתחלת כהונה של כהן גדול ביום חנוכו שהוא מקריב עשירית האפה, הוא שאמר (יחזקאל מ״ד:כ״ז) וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו, ואמרו בפרק אלו מגלחים חטאתו זו עשירית האיפה, שהוא מלשון חטוי וטהרה.

ביום המשח אתו. בי״ת במקום מ״ם פי׳ מיום המשח אותו חייב הוא להקריב מנחה זו דוגמא ביום משחו אותם שפי׳ מיום משחו אותם וכן הנותר בבשר ובלחם שפי׳ מן הבשר ומן הלחם.

מחציתה בבקר ומחציתה בערב. כיצד הוא עושה מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערבים נטמא חציו של בין הערבים או אבד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצא שני חצאים קרבים ושני חצאים אבודים.

זה קרבן אהרן ובניו וגו׳. כבר דקדקו חז״ל ברבה על זה הלשון. ונראה דמצינו דבמנחת חביתין נכלל כל ד׳ מנחות של יחיד. מתחלה היה עשרון סלת. ואח״כ היא מורבכת ואח״כ היא מעשה מאפה תנור ואח״כ היא מעשה מחבת. ואמר הכתוב אחר פ׳ וזאת תורת המנחה שכולל כל הד׳ מנחות וזה מעשה מנחות כולם היא קרבן אהרן ובניו ובדרך דרוש יש להבין טעם שצוה הקב״ה על הכהנים להביא בכל יום מעין ד׳ מנחות. דכבר ביארנו ענין ד׳ מנחות הללו בא לכפר על השחתת מדות ב״א בקלקול א׳ מד׳ מרות. והנה עבודת הכהנים בישראל להיות על פיהם כל ריב היינו שעליהם לראות שלא יהא ריב בין אדם לחבירו ולתקן כל משחתם של ישראל כמו שביארנו לשון המקרא בפ׳ שופטים. וא״כ צריכים המה הכהנים כפרה על עצמם במה שמזדמן בישראל השחתת המדות והחולי הבא עי״ז מש״ה מביאים קרבן כולל הכל:

אשר יקריבו לה׳. דאע״ג שמנחת חביתין שכה״ג מביא בכל יום הוא מכיסו של כה״ג. ומצוה בכל קרבן יחיד שיעסקו בו בעלים וכמו שכתבנו לעיל בפ׳ פר העלם דבר של כה״ג. אבל חביתין אינו כן אלא כהנים הדיוטים מקריבים לכתחלה ומש״ה אשר יקריבו לה׳. דמתחלה מביא כה״ג בשביל כולם. תדע שהרי גם בשעה שכה״ג מת אינו בטלה כדאי׳ במס׳ מנחות דנ״א הרי דהיא מנחת כל הכהנים:

ביום המשח אותו. ביום שהוא מתגדל ע׳ להלן ז׳ ל״ה. ונכלל בזה כה״ג בכל יום שהוא מתגדל על אחיו הכהנים. וכהן הדיוט ביום הראשון שנתגדל להיות כהן לפני ה׳:

י דמה תלמוד לומר ובניו הרי כהנים גדולים אמורים כשהוא אומר והכהן המשיח כו':

כ פירוש שמנחה תמיד דבוק עם כהן המשיח לא עם בניו אם כן מנחתם אינן תמיד רק ביום חינוכן דומיא דביום המשח הכהן גדול שהוא חנוכו לכהן גדול ונכתב ביום המשח ולא מיום המשח לכלול גם לחנוך הכהנים הדיוטים דאם לא כן מיום מיבעי ליה שמאותו היום ואילך תמיד יקריב:

זה קרבן אהרן וגו' עד זאת תורת החטאת. כפי מה שכתב רש"י הכהני' ההדיוטי' היו מקריבים מנחה עשירית האיפה ביום שהיו מתחנכים לעבודה אבל כ"ג בכל יום היה מקריב מנחה ולכן אמר כאן על המנחה שהיו מקריבים הכהנים בעת חנוכם זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'. ולפי שזאת המנחה עצמה היה מקריב הכ"ג מעת שנמשח כל ימיו דבר יום ביומו מחציתה בבוקר ומחציתה בערב לכן למדו חז"ל מזה הפסוק זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו שתי המנחות מנחת כהן הדיוט בעת חנוכו ומנחת כ"ג בכל יום ויום וצוה על מחבת בשמן תעשה ופירש דיניה בכאן מה שלא פירש למעלה שצריכה להיות מורבכת ותופיני וחכמי הקבלה פירשו מורבכת חלוטה ברותחי' ותופיני תאפה נא אחר הרביכ' ושוב פתות אותה פתים במחבת ויצק עליה שמן. וצוה שהכהן המשיח תחתיו מבניו של כ"ג יעשה אותה ר"ל יקריבה על המזבח אבל אינה נקמצ' להיות שיריה נאכלים לכהנים אלא כלה כליל לפי שכל מנחת כהן כליל תהיה ר"ל נשרפ' כלה תהיה לא תאפה. וכתב הרב המורה כי טעם היות מנחת כהן כלה כליל הוא לפי שאם היה הוא עצמו אוכל אותה היה כאלו לא הקריב מנחה כלל ולכך צוה לשרפה. והנה מנחת הכהנים ההדיוטים בעת חנוכם היה כדרך העבד הבא לשמש אל פני אדוניו שיביא בידו מנחה אבל מנחת הכהן הגדול בכל יום ראוי לתת טעם בה. ונראה שהיא לכמה סבות האחת כדי שיקשט עצמו בכל יום שתי פעמים וכאמרם ז"ל (סנהדרין דף י"ח) קשט את עצמך ואח"כ קשט את אחרים ויען וביען אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ראוי למי שעיני כל ישראל עליו לכפר בעדם ויהיה נקי תמיד מכל חטא וזה על ידי הקרבן. והב' כדי להיישיר את החוטאים ולפשפש במעשיהם ולשוב אל השם ולהקריב קרבנותיהם לפניו כי יאמרו הנה הכ"ג מכפר בעד נפשו בקר וערב מה נעשה אנחנו. והג' כדי שלא יתביישו החוטאים מהקריב קרבנותיה' בראותם שהכ"ג מביא בעד נפשו שתי כפרות בכל יום ערב ובקר. והד' כדי שלא יתביישו העניים והאביונים בעשירית האיפה סולת כי יאמרו והרי הכ"ג אינו מקריב קרבן יותר חשוב מזה בכל יום. והה' כדי להכניס לפני השם בענוה ובסימני דלות כעני ואביון הנצב לפני אדון כל הארץ. והו' במה שהיה הכ"ג ובניו בכל יום אוכלים הנותרות ממנחות ישראל שנאמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו רצה השם שיקריב משלו מנחה בכל יום וישרפנ' כלה כליל להורות כי אכילתו את המנחה אינה כדי למלאות תאות בטנו בחנם רק לעשות מאמרו ומצותו שהרי הוא מקריב בכל יום מנחה שלימה ומקטירה כלה לגבוה. והז' להודות לה' במנחה הזו על כל מתנות הכהונה שנתן לו ולזרעו בגבולים ובמקדש. והח' לפי שהכהנים היו קומצי' תמיד המנחות ואולי טעו בקמצם שלא קמצו כהוגן ויגזלו את אשה ה'. לזה רצה הש"י שהכ"ג ישלם כל החסרונות שאולי חסרו בכל יום. וזה על ידי מנחה שלימה כליל תקטר. והט' שרצה השם שבכל יום יהיו קרבים לפניו קרבן יחיד וקרבן צבור. והנה קרבן צבור היו התמידין שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וכדי שיהיה כן קרבן היחיד צוה במנחת חביתין לכ"ג שהוא היחיד היותר קדוש שבצבור שתהיה מחציתה בבקר ומחציתה בערב כדי שיהיה בבקר קרבן יחיד וקרבן צבור וכן בערב באופן שיעלה קלוס השם דרך כלל ודרך פרט ואלו היה זה נמסר לאיזה יחיד מיחידי ישראל אולי יהיה יום או יומים שלא יקריבו מנחה כלל. והי' לפי שאהרן עשה את העגל והעון ההוא היה שמור לדורות כמו שאמר וביום פקדי וגו' ואין פורענות בא על ישראל שאין בו קצת מפרעון עון העגל לכך צוה השם שיהיה הכ"ג שהוא במקומו של אהרן מקריב ערב ובקר קרבן כדי להגין על עם ישראל מהעון ההוא. ובעבור שאין הקב"ה פוקד כל העון ההוא בפעם אחת אלא קצתו צוה יתברך שיהיה קרבנו של כ"ג קרב קצתו אחר קצת ולא כלו יחד. וראוי שתדע שעם היות שנזכרו בסדר ויקרא מיני המנחות ואחת מהן מנחה על המחבת. הנה נזכרה כאן באריכות עשייתה לפי שמנחת החביתין היתה משונה במעשיה שהיה בה מעין המנחות כלן כי הנה המנחות של סולת שזכר הכתוב היו ד'. מנחת הסולת. ומנחת מאפה תנור. ומנחת מרחשת. אבל זו מנחת החביתין היו בה ד' צדדין להדמות בהן לד' מנחות וזה כי היא היתה סולת. ובזה תדמה למנחת הסולת והיתה על מחבת בשמן דומה למנחת מחבת. והיתה מורבכת חלוטה ברותחין רכה כמ"ש הראב"ע ובזה תדמה למנחת מרחשת. והנה תופיני שפירש"י אפויה אפויות הרבה אחר חליטתה אופה בתנור וחוזר אותה על המחבת ובזה היתה דומה למנחת מאפה תנור. הרי שהיתה דומה לכל ד' מנחות. וטעם עשייתה באופן הזה הוא כדי לעשות בכל יום ויום מנחה כנגד כל המנחות לעמוד במקום כלם כאלו הקריב בכל יום כל ד' מיני המנחות ואמר והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה לפי שראשי האומה הישראלית הם המלך והכהן וכן השוה שניהם בפסוק וינאץ בזעם אפו מלך וכהן והם היו מנהיגי האומה זה לעניני הגופות וזה לעניני הנפשות. והיו מעלותיהם גדולות מאד ומצינו בשניהם שבמותם אם היו להם בנים יעמדו במקום אבותיהם דכתיב בסדר הזה בענין הכהן שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. ובמלך כתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. ופירש רש"י הוא ובניו מגיד שבנו קודם לכל אדם. והנה ההגון הוא בענוה ויראת החטאי' לבלתי רום לבבו מאחיו הוא הענוה ולבלתי סור מן המצוה הוא יראת החטא והוא הדין בבנו של כהן גדול כי בנו ובן המלך ינחלו זה המלכות וזה הכהונה גדולה. והנה כמו הרמז שנרמז בפסוק שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו כן הוא הרמז בפסוק והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה. ואמנם למה נכנסה פרשת קרבן אהרן ובניו באמצע זכרון הקרבנות הנה הוא לפי שזכר למעלה מזה תורת המנחה לכן הוצרך לסמוך אליה מנחת הכהן אם ההדיוט ביום חנוכו ואם כ"ג בכל יום אחרי המשחו כי להיות הקרבן הזה שנזכר פה מנחה לכן נסמכה לתורת המנחה הנזכרת למעלה והותרה בזה השאלה הי"א: