ויקרא ו, י

לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים אסורים בחמץ:

כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה:

לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חָלָקְהוֹן יְהָבִית יָתַהּ מִקֻרְבָּנָי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא כְּחַטָאתָא וְכַאֲשָׁמָא

לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חוּלַקְהוֹן מִן מוֹתַר מִנְחָתָא דִיהָבִית לְהוֹן מִקָרְבָּנַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא הֵי כְחַטָאתָא וְהֵי כְאַשָׁמָא

חלקם נתתי אותה מאשי שאף לחלק אינם רשאין אלא לאחר מתנות האישים ומכאן למדנו לכל הקדשים דכתיב קדש קדשים היא (תורת כהנים פרק ג ב) לא תאפה חמץ חלקם שאף השירים אסורים בחימוץ (מנחות נה) כחטאת וכאשם לימד מה חטאת מן חולין ביום וביד ימנית אף זו מן החולין ביום וביד הימנית (תורת כהנים פ"ג ג) וכל זכר בבני אהרן שאפילו בעלי מומין במחלוקת (זבחים צח) והוסיף בכהנים וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו׳:ט״ז) אמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם בעבור שכל כהן מקריב קרבנו הוא בעצמו ואם יקריב מנחה ויאכלנה הוא בעצמו כאילו לא הקריב דבר כי מנחת יחיד לא יקריב ממנה כי אם הלבונה והקומץ ולא די מיעוט זה הקרבן אלא שיאכלנה וידמה שלא הקריב קרבן כלל ולכן ישרפו את כלה:

וטעם לא תאפה. הוא העיקר במצות פסח:

כחטאת וכאשם. כן המנחה:

תאפה חמץ חלקם ס"ת מצה שלא תאפה אלא מצה:

חלקם נתתי אתה מאשי. נתינת טעם הוא ללא תאפה חמץ, כיון שהיא חלקם מאשי הרי הוא כדין אשי שנא׳ בהם כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולכך לא תאפה חמץ.

קדש קדשים היא. הרי הוא כאחד מן הקדשים,

כחטאת. מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו כן.

לא תאפה חמץ חלקם. כהן האוכל מנחה חמץ עובר בעשה, דכתיב: לא תאפה חמץ חלקם, על אפייתה חמץ הזהיר:

נתתי אתה מאשי. כי שני אופני קדשי המקדש ניתן לכהנים. חזה ושוק שהמה קדשי׳ קלים. ומכ״מ ניתנו לכהנים. ונתבאר כבר בפ׳ תצוה ולהלן בפ׳ שלמים דהחזה היה בכלל אשי ה׳ שהרי הוא שומן כמו חלב אע״ג שכשר לאכילה מכ״מ הרי אליה ג״כ כשר מכ״מ קרב. וכך היה ראוי להיות בחזה ומש״ה מביאים את החזה עם החלב יחד להניף. וניתן החזה חלק מאשי ה׳. משא״כ בשר חטאת ואשם לא היה ראוי להקטיר לגבוה אלא משום שהמה קדש קדשים ע״כ לא זכו בעלים לאכלם אלא זכר שבכהנים לבד. וקאמר דשירי מנחה יש בו שני הטעמים יחד. חלקם נתתי אותה מאשי. היה ראוי להקריב הכל כמו מנחת כהנים אלא ניתן חלק גבוה להם. וזהו טעם על איסור חימוץ. דמשום שהוא חלקם מאשי ה׳ יש להם חומר לענין חימוץ כאשי ה׳. אע״ג שלענין דבש לא נשתוו מכ״מ לענין הטעם שחמץ אסור ישנו גם בחלק הניתן מאשי ה׳. וע׳ מש״כ לעיל בטעם איסור שאור וחמץ בשל גבוה. ולא נימא דכיון שטעם שניתן להם הוא מאשי ה׳ יש להם דין חו״ש דמכ״מ נאכל אף לנשיהם. מש״ה ביאר הכתוב דמכ״מ יש טעם השני ג״כ דקדש קדשים וגו׳ מש״ה

ד וכל שכן מה שעולה לאישים דכתיב ביה בהדיא בפרשת ויקרא והוכחתו מדסמיך לא תאפה חמץ חלקם:

ה מדכתיב חטאת היא בהווייתה תהא שישחטנו לשם חטאת אבל באשם לא נאמר אשם הוא אלא אחר הקטרת אמורים והוא עצמו שלא הקטירו אימוריו כשר כדלעיל בפרשת ויקרא: