ויקרא ו, יט

המחטא אתה. העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו:

המחטא אתה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה (פסוק כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה:

כַּהֲנָא דִמְכַפֵּר בִּדְמַהּ יֵיכְלִנַהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ תִּתְאֲכֵל בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא

כַּהֲנָא דִי מְכַפֵּר בְּאַדְמָא יֵיכְלוּנָהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ תִּתְאָכֵל בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִימְנָא

הכהן המחטא. טעמו הזורק דם כאילו אמר המסיר חטא החוטא ורבי המפרשים אמרו כי טעם המחטא רוחץ או מטהר וכן תחטאני באזוב ואטהר:

הכהן המחטא אותה יאכלנה. אין לפרש כי הכהן המשתדל והמתעסק בהקרבתה מקטיר דמה וחלבה הוא שיאכלנה בלבד ושלא יהיו לשאר הכהנים בה שום חלק, כי זה יהיה סבת מחלוקת ומריבה ביו הכהנים, שאם כן יאמר כל אחד אני רוצה להתעסק בה. אבל פירוש המחטא הראוי לחטא, להוציא את הטמא שאינו ראוי לעבודה, וכל מי שהיה מן הכהנים טמא טומאה קלה או חמורה או אפילו בעל קרי לא היה לו חלק בקרבן חטאת ואשם עם שאר הכהנים, ולא במנחה וחזה ושוק שבקרבן השלמים, בקרבן חטאת לפי שכתוב הכהן המחטא אותה יאכלנה, באשם לפי שכתוב הכהן אשר יכפר בו לו יהיה, בשלמים לפי שכתוב בהם הזורק את דם השלמים, במנחה לפי שכתוב וכל מנחה אשר תאפה בתנור, לפי שכל אלה קדשי קדשים הם ואין היתר אכילתם אלא ליום אחד, וזהו שאינו ראוי לאכול ביומו לטומאתו אי אפשר להיות לו בו חלק וגם אי אפשר להצניעו למחר.

המחטא אותה. משום שדם חטאת אינו בזריקה אלא בקנוח מש״ה כתיב המחטא. וכ״ה להלן ח׳ ט״ו:

יאכלנה. ידוע דעת חז״ל שהוא לענין חלוק. שמי שראוי לחטא זוכה בחילוק. אבל לאכילה כל זכר כשר. אבל מכ״מ ודאי אין המקרא יוצא מ״פ דמיירי באכילה ממש שהרי מפרש המקרא במקום קדוש וגו׳. אלא הפי׳ דאע״ג דכל זכר בכהנים יאכל אותה והיא מצוה עליהם כמש״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות אהלות פי״ח שכל אכילת קדשים מ״ע היא. מכ״מ על המחטא היא מיוחדת ביותר משום שבאכילת הכהן מתכפרין הבעלים. והכהן המתחיל במצוה אומרים לו גמור אע״ג דאיכא דעדיף מיניה. מש״ה אם נשרף או נטמא הבשר ולא נשאר אלא כזית המצוה שיאכל המחטא אותו כזית [וכ״כ הגאון ח״ס או״ח סימן מ״ט דעיקר מצות אכילה היא בכהן המקריב ממש]. והנה שינה הכתוב בלשון דכתיב יאכלנה ולהלן כתיב יאכל אותה. והרא״ש כתב במס׳ שבועות פ״ג דיש נ״מ בין האומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע ואם נשרף מקצת חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע כו׳ עכ״ל וא״כ הוא להיפך ממה שכתבתי דאוכלנה מיירי בנשרף מקצת ולא נשאר אלא כזית. אבל כד דייקת מכוין יפה. דלא דמי כזית הנשאר מככר לכזית הנשאר מן החטאת. שאותו כזית מעכב הכפרה. דבלא אכילת הכהנים נעדר כפרת בעלים וא״כ אותו כזית הוא הכל. ומש״ה מיוחד בו הכהן המחטא כמש״כ. משא״כ אם יש הרבה בשר כל זכר זוכין בה:

בחצר אהל מועד. כאן לא סיים הכתוב יאכלוה כמו במנחה דכבר ביארנו שלא בא הכפל אלא ללמדנו שיהא נאכל באחרונה. אע״ג שנאכל עם בשר חולין מכ״מ יהא המנחה אפיקומן. מש״ה בבשר חטאת אם נאכל עם לחם חולין לא נצרך הכתוב לפרש. שבל״ז דרך האדם לאכול בשר באחרונה. והא דכתיב בפסח הכי אינו משום מצה אלא משום חגיגת י״ד שהוא ג״כ בשר קדשים מכ״מ מצוה שיהא הפסח אפיקומן:

צ והא דלא פירש קרא כפשוטו המחטא יאכל דהא כתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה. ואין להקשות דלמא הראוי לעבודה יאכלנה לאפוקי בעל מום שאינו ראוי דהא כתיב כל זכר לרבות בעל מום אלא על כרחך בא לאפוקי טבול יום שאין לו חלק ואין לומר איפכא טבול יום יאכל לאורתא ובעל מום לא יאכל כלל מסתברא בעל מום יאכל שהוא באכילה לאלתר לאפוקי טבול יום אינו באכילה עד הערב שמש: