רש"י על שמות פרק א

ואלה שמות בני ישראל. אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא ה

ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים. אלא להודיעך צדקתו של יוסף הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:

פרו. שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים:

וישרצו. שהיו יולדות ששה בכרס אחד:

ויקם מלך חדש. רב ושמואל חד אמר חדש ממש וחד אמר, שנתחדשו גזרותיו:

אשר לא ידע. עשה עצמו כאלו לא ידע:

הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך:

נתחכמה לו. לעם נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אמה אחת):

ועלה מן הארץ. על כרחנו ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה:

עליו. על העם:

מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה:

למען ענתו בסבלתם. של מצרים:

ערי מסכנות. כתרגומו וכן לך בא אל הסכן הזה, גזבר הממנה על האוצרות:

את פתם ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות ובצורות לאוצר:

וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ:

כן ירבה. כן רבה וכן פרץ ומדרשו רוח הקדש אומרת כן אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה:

ויקצו. קצו בחייהם ורבותינו דרשו כקוצים היו בעיניהם:

בפרך. בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו:

למילדת. הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר, דובר ומדבר, כך מוליד ומילד:

שפרה. זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד:

פועה. זו מרים שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה פועה לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה:

בילדכן. כמו בהולידכן:

על האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו עשה מלאכה על האבנים, מושב כלי אמנות יוצר חרס:

אם בן הוא וגו'. לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להולד בן המושיע אותם:

וחיה. ותחיה:

ותחיין את הילדים. מספקות להם מים ומזון תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתין, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה, משמשת לשון פעלו ולשון פעלתן, כגון ותאמרנה איש מצרי, לשון עבר, כמו ויאמרו לזכרים, ותדברנה בפיכם לשון דברתן, כמו ותדברו לזכרים. וכן ותחללנה אתי אל עמי, לשון עבר חללתן, כמו ותחללו לזכרים:

כי חיות הנה. בקיאות כמילדות תרגום מילדות חיתא. ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה (בראשית מט ט), זאב יטרף (שם כז), בכור שורו (דברים לג יז), אילה שלוחה (בראשית מט כא), ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (בראשית מט כח) ויברך אותם, ועוד כתיב (יחזקאל יט ב) מה אמך לביא:

וייטב. הטיב להם וזה חלוק בתיבה שיסודה שתי אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעיל הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמ"ץ קטן, כגון וייטב אלהים למילדת, וירב בבת יהודה (איכה ב ה), הרבה תאניה, וכן ויגל השארית (דברי הימים ב' לו כ), דנבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד), הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון הפעיל את אחרים. וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון (ויקרא י כ) וייטב בעיניו, לשון הוטב, וכן וירב העם (פסוק כ), נתרבה העם, ויגל יהודה (מלכים ב' כה כא) גלה יהודה, ויפן כה וכה (ב יב), פנה לכאן ולכאן. ואל תשיבני וילך, וישב, וירד, ויצא, לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, היו"ד אות שלישית בו:

וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה, כא

לכל עמו. אף עליהם גזר יום שנלד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה: