שמות א, י

הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך:

נתחכמה לו. לעם נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אמה אחת):

ועלה מן הארץ. על כרחנו ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה:

הָבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִלְמָא יִסְגוּן וִיהֵי אֲרֵי יְעַרְעִנָנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנוּן עַל סַנְאָנָא וִיגִיחוּן בָּנָא קְרָב וְיִסְקוּן מִן אַרְעָא:

אִיתוֹן כְּדוֹן נִתְיַעַט עֲלֵיהוֹן בְּהִלֵן דִינִין נַזְעַר יַתְהוֹן קֳדָם עַד לָא יִסְגוֹן וְיֶהֱוֵי אֲרוּם יָתָן סִדְרֵי קְרָבָא וְיִתּוֹסְפוּן לְחוֹד הִינוּן עַל סַנְאֵינָן וִישֵׁיצוּן יָתָנָא וְלָא יְשַׁיְירוּן מִינָן אוּף לָא חָד וּמִן בָּתַר כְּדֵין יִפְקוּן לְהוֹן מִן אַרְעָא

וְיִקְטְלוּן יָתָן וְיִסְקוּן לְהוֹן בִּשְׁלָם מִן אַרְעָא:

הבה נתחכמה לו לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה כי עמהם הוא מתייעץ ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם ולכך הטיל בהם מס כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים א ט' כ"א) ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג) ונראה שעמד זה ימים מעטים כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה וכשנולד משה נראה שנתבטלה אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כט) כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה כא) כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל לא יצטרכו עוד לעשות במרמה

ועלה מן הארץ על כרחנו ורבותינו דרשו (סוטה יג שמו"ר א' ט') כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה לשון רבינו שלמה ואם כפירוש הרב היה אומר "ועלה על הארץ" כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב' כ"ד א') על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם ויתפשם (מלכים ב יח יג) עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיהו ז א) ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה ירמוז לארץ גושן ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (להלן לב א) אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיהו כג ח) וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב) שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה

הבה. הבה את אשתי לשון זכר והוא הנכון. כמו לכה נא. עמנו. ולנקבה הבי המטפחת. לכי ובאי. ובעבור שידברו במלות האלה הרבה יאמרו הבה נרדה. ולנקבה הבה נא אבוא אליך. כמו לכה נשקה את אבינו יין:

נתחכמה. נבקש דרך חכמה שלא ירבה:

לו. בעבורו כמו אמרי לי. דע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכחם. פי' שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכח הפעלים כמו והנה ברכת ברך. וברך ולא אשיבנה. והטעם וברך ברכה. וככה וברוב יועצים תקום. והשלם יועצים עצה תקום. וככה כי תקראנה קורות מלחמה. א"ר מרינוס כי טעם ועלה מן הארץ כמו ועלינו. ודבר ככה שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך:

נתחכמה לו - שלא ירבה, שאם ירבה והיה כי תקראנה מלחמה משנאינו. כמו: ידה ליתד תשלחנה, מצינו לשון יחיד אצל רבים.

כי תקראנה - כי תארענה, כמו: מקראי קודש מארע קודשא לשון מאורע.

ונלחם בנו ועלה מן הארץ - לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקראו לי מלכותא קטיעא.

הבה נתחכמה לו. לבא עליו בעקיפין:

ועלה מן הארץ. מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה; כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד:

ונוסף גם הוא על שונאינו. כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה:

הבה נתחכמה לו. הב"ה בגימטריא י"ב נתחכמה לי"ב שבטים. ופרש"י נתחכם למושיען של ישראל וכו' והם טעו כי לא נשבע אלא שלא יביא מים על האומות אבל שלא יבואו האומות במים לא נשבע. ואמרו חז"ל שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נדון ביסורים יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית ובלעם דהוה בעצת דהבה נתחכמה קשה מהא דאמרינן בפ' חלק בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה משום דכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואם היה בעצה זו נמצא היה בן מאה וארבעים כשנפל במלחמת מדין שהרי לכל הפחות היה בן עשרים כשיעץ ותחשוב שמנים של משה ולסוף ארבעים שהלכו במדבר היתה מלחמת מדין כדכתיב אחר תאסף הרי שהיה בן ק"מ שנה. לכך פי' ר' מנחם מדאנ"י שלשה היו באותה עצה דלכה איעצך כדאמרינן אמר ליה לבלק אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כדאי' בחלק והקשה הרב משה כי בדברי הימים דמשה תמצא כתיב בפי' העצה דהכא ויען בלעם הקוסם ועל כן הקשה ר' מנחם מהא דאמרינן בזבחים פרק פרת חטאת בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה רוצה להביא מבול כדאיתא התם. ואפי' אם תמצא לו' שלא היה כי אם בן כ' כששואלין ממנו עצה ובסוף ארבעים נהרג אלמא בן ששים היה כשמת. ויש ספרים שכתוב בהן ונקבצו כלן אצל קמואל והני פי' לא נהירא לי דהתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם אם כן תפל היה במיתתו. וגם נמצא בב"ר קמואל אבי ארם הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתים הוא בלעם ולמה נקרא קמואל שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק הוא בלע' הוא בעור ולמה נקרא בעור שבא על בעירו הוא לבן הוא כושן רשעתים ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי שופטים מכל אלה משמע שהיה תפל והאי דכתיב באיוב כי יתרי פתח ויענני ובמסורת כתיב יתרו ומפרש דה"ק יתרו נמי היה באותו עצה והוא פתח הדבר ואותי תענה וקשיא דהא דאמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא שתק וי"ל שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולכך מאשימו איוב:

הבה נתחכמה הבה עולה י"ב כלו' שנתחכם על י"ב שבטים:

והיה כי תקראנה מלחמה שהיה ירא אולי יבואו עליו מלכי כנען למלחמה על הכסף שליקט מהם:

ונוסף ג' במסורה הכא ואידך ונוסף על נחלת המטה. יש מפזר ונוסף עוד. שאמרו מצרים שיגרשו אותנו מן הארץ ונוסף על נחלתו שיקחו כל הארץ והקב"ה אומר יש מפזר אתם רוצים לפזרם ולמעטם ונוסף עוד שיוסף עליהם כהם אלף פעמים:

הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה כי לא אמר הבה נחכמה ואמר הכתוב (קהלת ז׳:ט״ז) אל תתחכם יותר, הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר, וההתכחמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם הוא שכתוב וישימו עליו שרי מסים, העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה כי דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם, ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן הוא שכתוב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו זהו שאמר בפרך, והפרך הזה הוא שהיו מעבידים אותם שיביאו העפר ויעשו החומר והלבנים ושיבנו הבנין ולא היו נותנין להן אלא התבן ואחר כך הוסיף בגזרה ומנע מהם התבן שנאמר (שמות ה׳:י״ח) ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, ואח"כ הוסיף בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כלומר מלבד עבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, והעבודה בשדה היא חפירת המקומות בשדותם והוצאת הזבלים, וזהו שאמר את כל עבודתם, כלומר מלבד עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

והנה פרעה הרשע כוון בכל מיני ענוין אלה להתיש כחם של ישראל ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו שהרי היגיעה מתשת כחו של אדם וממעטת הזרע, ולפי שראה שלא היו מתמעטין בכל זה אבל היו מתרבין כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה, לפיכך גזר עליהם הריגה, וידוע כי אלו רצה לצוות להרגם כאחד היה אפשר לו זה, אבל מפני שיהיה הענין בגידה גדולה שיהרוג מלך את אנשיו אשר באו לדור בארצו על אמונתו ותהיה זאת למלך לחרפה בתוך העמים, על כן לא רצה להרגם בפרהסיא אבל רצה להתחכם עליהם להאבידם בסתר ובחשאי ושלא יודע החמס הנעשה בהם, ולפיכך צוה הדבר לשתי הנשים המילדות שיהרגו את הזכרים על האבנים וזהו שכתוב ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' אם בן הוא והמתן אותו, וצוה עליהן שיסתירו הענין ולא יגלה זה לשום אדם כדי שיהיה הדבר סוד מן הכל אין צריך לומר מן המצריים אשר יחוש להם יותר אלא אפילו מישראל ואפילו היולדות אמות הילדים בעצמן, שהרי אפשר למילדת לטעון ליולדת כך נולד מת. וכאשר ראה פרעה שגברה על המילדות יראת ה' יתברך יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים וההתחכמות הזה לא שוה לו הוצרך לגלות הענין למצריים וזהו שכתוב ויצו פרעה לכל עמו וגו', ועדיין ישראל לא היו יודעים בזה כלל כי כשהיה ישראל אבי הילד מתרעם אל המלך או אל השופט אומרים לו הבא עדים ואעשה לך נקמה, ואח"כ נתפרסם הענין לכל העולם ואפילו לישראל והיתה הגזרה גלויה לכל המצריים היו נכנסים בבתים במצות המלך ומחפשים הילדים בלילות פן יצפינו אותם אמותיהם וזהו שכתוב ולא יכלה עוד הצפינו וגו', למדך הכתוב שכל אשה ואשה מנשי ישראל חדשי עבורה נודעים למצריים החוקרים מצד המלכות כי יחקרו הדבר ודבר לא יכחד מן המלך והיו באים במלאת ימיה ללדת עד שאלו רצתה להצפין את בנה אין לה רשות.

והנה כל ההתחכמות הזאת שעשו בנסתר ובנגלה לא הועיל להם כלום והיתה הברכה משתלחת בזרעם ברבוי גדול כצמח השדה, הוא שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכן אמר הנביא (יחזקאל ט״ז:ז׳) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, ואע"פ שהשליכו בניהם ליאור הנה המושיע נצל בסבה מאת ה' יתברך כי לה' התשועה וההצלחה וכל הסבות מאתו, והוא יתברך הפר עצתם והאביד חכמתם כענין שכתוב (ישעיהו מ״ד:כ״ה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל ידם כי לא כן מחשבות הש"י וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה אמר הקב"ה אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה.

ואמרו במדרש תהלים (מזמור ט) למנצח על מות לבן, האויב תמו חרבות לנצח, שאל פליפוס את רבי אלעשא לא כך אמר הנביא (מלאכי א׳:ד׳) כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' אלהים המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים, אמר לו לא דבר הכתוב כנגד הבנין אלא כנגד העצות שכל זמן שאתם יושבים בכל שנה ושנה וחושבים לכלותנו הוא הורס עצתכם, אמר לו חייך כך הוא אנו יושבין בכל שנה ושנה לכלותכם ואתי חד סב מבטל לן. וכשם שהרעו המצריים לישראל תחלה בממונם ואחר כך בגופם כך מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה ונפרע מהם תחלה בממונם הוא שכתוב (שמות ט׳:ו׳) וימת כל מקנה מצרים, ואחר כך נפרע מגופם שנאמר (שם) כי היה השחין בחרטמים ובכל מצרים אחר כך נפרע מהם במיתה שנאמר (שם יב) כי אין בית אשר אין שם מת.

ובמדרש הבה נתחכמה לו לעם, הבה נתחכמה לו למלכו של עולם, אם נשרפם הם בני אברהם שנצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שנצל מן החרב, אם נסקלם באבנים הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רעה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר (שמות י״ח:י״א) כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו נתבשלו, וכן אמר הנביא (ישעיהו ס״ו:ד׳) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם.

ועלה מן הארץ. כנה הכתוב כי היה לו לומר ועלינו.

ובמדרש ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה עולים זהו ועלה מן הארץ מתוך הירידה עליה, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים מ״ד:כ״ז) דבקה לארץ בטננו וכתיב בתריה קומה עזרתה לנו.

[הבה נתחכמה לו בשבילו]

והיה כי תקראנה מלחמה לשון מקרה ומאורע כמו ותקראנה אותי כאלה ומצינו לשון רבים אצל יחיד גבי מלחמה. וכי תבואו מלחמה בארצכם ובמקום אחר הוא אומר, ידה ליתד תשלחנה. פי׳ כשתקראנה מלחמות שונאים. ד״א לשון קצר הוא. כאלו נכתב כי תקראנה קורות מלחמה. וכמוהו, וברוב יועצים תקום שהרי כאלו נכתב וברך ברכה ולא אשיבנה.

ונוסף גם הוא על שנאינו כתולה קללתו על חבירו. ד״א יתחבר על שונאנו ובכך, ועלה מן הארץ בעל כרחנו.

הבה נתחכמה לו פן ירבה. נערים עליו לעשות דבר שלא ירבה שאם ירבה והיה כי תקאנה מלחמה כי יקרה מקרה של מלחמה יתחבר עם שונאינו:

ונלחם בנו ועלה מן הארץ. ילכו להם ונפסיד עם גדול כזה שראויין להשתעבד בהם בשעת הצורך ולכך נשתעבד בהם שלא לצורך שלא ירבו ולא יעלו מן הארץ ויהיו מצויים לנו בשעת הצורך כי זאת העבודה לא היתה לצורך אלא פן ירבה. וי"ל ועלה מן הארץ כלו' מן הארץ יהיה עליון יותר ממנו והיינו משועבדים להם, שניהם מדעתי והראשון נראה כי בסוף ניכר שבסוף הקפידו שיצאו מתחת ידם ומדקאמר והיה כי תקראנה יש להוכיח שבפני עצמו לא היו יראי' מהם:

הבה נתחכמה שאל פילוסוף את ר"א לא אמר הנביא אל אדום המה יבנו ואני אהרוס וכל מה שבנינו קיים אמר לא דבר אלא כנגד העצות שאתם יועצים בכל שנה ושנה לכלותינו אמר ליה כך הוא שאנו יושבי' בכל שנה לכלותכם ואתי חד סבא ומבטל לן:

ועלה מן הארץ נתחבטו המפרשים בזה שהיה ראוי שיאמר ועלינו מן הארץ ולזה צריך שנדע ששרי עיר מלאגה עשו בגידה גדולה למלאגה שנתפשרו עם מלך ספרד כשצר על העיר להלחם עליה לתפשה שיעזוב להם לצאת ממלאגה לשלום עם כל נכסיהם וימסרו לו העיר וכן עשו ואז לקח המלך לכל העיר לעבדים ולשפחות והשרים הלכו להם. ונראה לי שזהו מה שאמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ויתפשרו עם הצר הצורר לנו ולהם ונלחם בנו ויהיה לנו מלחמה מבית ומחוץ ויתנו לנו לעבדים ולשפחות ויעלו הם בני חורין מן הארץ הזאת עם כל אשר להם זהו דעתי:

פן ירבה. שיתרבה עוד ויהא כדי שילחם עמנו. ועדיין לא היה מקום לחוש שיהי׳ הרבוי של בני חיל כ״כ שיהי׳ יכול לעשות מערכה נגד עם מצרים המזוינים בסוס ורכב וכדומה. אלא והיה כי תקראנה מלחמה. ואז יהיו אנשי חיל שלנו טרודים במלחמתם ונוסף וגו׳ ונלחם בנו. במדינה ועלה מן הארץ. לאחר שיבזו אותנו כדרך הלוחמים וכובשים. ואלו היו רוצים לעלות מן הארץ עתה לא היה חשש כלל. שהרי לא היו עדיין משועבדים. אבל זה א״א שיעלו מן הארץ כשהם עניים ורק פרנסתם במדינה. אבל כשילחם בנו ויבוזו אותנו ואז ועלה מן הארץ. וזה לא הי׳ מקום לחוש שמא יבוזו את מצרים וישארו במדינה. דזה א״א שהרי ייראו ממצרים האדירה כשישובו ממלחמתם והיו ישראל כשני חשיפי עזים נגד מערכות מצרים. אבל זה חש שמא בשעת מלחמה והמה טרודים מבחוץ ילחמו גם המה מבפנים עם מעט החיל שבמדינה ויבוזו ויעלו מן הארץ בכל הטוב שיעלה בידם:

הבה נתחכמה לו פן ירבה, שלבסוף יתרבו במספר יתר גדול, והגם שידע שגם אם יתרבו עוד לא יוכלו למרוד נגד המצריים שהם מדינה גדולה ועמים רבים, בכ"ז אז יש לדאג על עת מלחמה שאז יתחברו אל שונאינו ויעלו מן הארץ, ומבואר שגם בעת מלחמה לא ירא שיתגברו עליהם עד שישמידו אותם וישבו תחתם, רק שבאשר ידעו שישראל היו מתאוים לצאת ממצרים ולחזור לארצם כי לא באו להשתקע כמ"ש לגור בארץ באנו, רק שהמצריים לא הניחו אותם לצאת כי נתנו עיניהם בם להשתעבד, עד שעוד בחיי יוסף לא יכול לצאת לקבור את אביו בלי רשות פרעה והוכרחו לעזוב טפם ומקניהם בארץ גשן למשכון, ויעקב ויוסף בעת מיתתם הבטיחו אותם שה' ישיב אותם אל ארץ אבותיהם, כי לא יכלו לצאת מעצמם מפני המצריים, וא"כ בעת מלחמה תמצא ידם חיל לעלות מן הארץ כחפצם, וע"ז התחיל הנה עם בני ישראל, ר"ל מצד שהם עם מופרד בפ"ע בלתי מתערבים עם המצריים ובלתי מתחתנים עמהם, כי הם מצפים לעלות מן הארץ בעת מצוא, ע"כ יש לדאג על העתיד, ובזה גלה בעליל רשעת פרעה ועמו כי תואנה בקשו מהם, א] שהלא עתה לא התרבו עדיין באופן זה והיה החשש רק פן ירבה בעתיד, ב] שגם בעת יתרבו גם אז לא היה להם פחד מהם רק על עת מלחמה ומצריים ישבו אז בשלוה ולא ערב לב שום עם ולשון להלחם אתם כי היה פחדם על כל הארצות, וע"כ אמרו כי תקראנה מלחמה, שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע, רק דרך מקרה רחוק, וע"כ אמר תקראנה בלשון רבים שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה, כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה, ג] שגם אם יתרבו ותהיה מלחמה לא יראו מהם שיעשו להם רעה, רק שאז יעלו מן הארץ, והלא אם יעלו מן הארץ גם עתה לא היה הדין נותן שיעכבו בידם כי לא באו לארצם רק לגור שם לפי שעה, וא"כ מה שרצו לעכב בידם שלא לצאת הוא חמס גדול נגד חוקי הארצות, וכ"ש התחבולות שעשו לזה שהחזיקו בם כעבדים וענו אותם שהיה חמס ורצח:

כ דמלת לו קאי אעם ולא אבני ישראל:

ל פי' כי לא רצו שיהיו יותר חכמים ממנו רק שהתחכמות היא מה לעשות להם. (מהרש"ל) דק"ל דהל"ל נתחכם עליו ר"ל יותר מהם ומהו לו לכן פירש מה לעשות לו:

מ (נח"י) ולפי זה קאי אהקב"ה ולכך נכתב ג"כ רב ועצום וכל הפרשה בל' יחיד:

נ וא"ת והא מיד צוה למילדו' להמית כל הבן הילוד וי"ל דזה ההתחכמות היה שלא מדעת מצרים אלא פרעה עצמו צוה להם ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת:

ס שהקב"ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה.