רש"י על שמות פרק ב

ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה (וחזר ולקחה וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם כן על הנקבות). והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. ואף היא נהפכה להיות נערה. ובת מאה שלשים שנה היתה, שנלדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנה נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה. אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה שלשים וקורא אותה בת לוי:

כי טוב הוא. כשנלד נתמלא הבית כלו אורה:

ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה:

גמא. גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק [גומא] ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:

בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת:

ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלעז, ודומה לו (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו:

לרחץ על היאר. סרס המקרא ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחץ בו:

על יד היאר. אצל היאור, כמו (שמואל ב יד ל) ראו חלקת יואב אל ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו ורבותינו דרשו הולכות לשון מיתה, כמו (בראשית כה לב) הנה אנכי הולך למות, הולכות למות לפי שמחו בה. והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערתיה הולכות:

את אמתה. את שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד. אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ"ם דגושה. והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה:

ותפתח ותראהו. את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו ומדרשו שראתה עמו שכינה:

והנה נער בכה. קולו כנער:

מן העברית. מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה:

ותלך העלמה. הלכה בזריזות ועלמות כעלם:

היליכי. נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה הי שליכי:

משיתהו. שחלתיה והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל ביניתא מחלבא ובלשון עברי משיתהו לשון הסירותיו, כמו (יהושע א ח) לא ימוש, לא משו (במדבר יד מד), כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה ולשון הוצאה הוא, וכן (שמואל ב כב יז) ימשני ממים רבים, שאלו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתהו, אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, כמו (זכריה ג ט) ומשתי את עון הארץ, אבל משיתי אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיסד בה"א בסוף התבה. כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי:

ויגדל משה. והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדלה, שמנהו פרעה על ביתו:

וירא בסבלתם. נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם:

איש מצרי. נוגש היה, ממנה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם:

מכה איש עברי. מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:

ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה ולפי פשוטו כמשמעו:

וירא כי אין איש. עתיד לצאת ממנו שיתגייר:

שני אנשים עברים. דתן ואבירם הם שהותירו מן המן:

נצים. מריבים:

למה תכה. אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד:

רעך. רשע כמותך:

מי שמך לאיש. והרי עודך נער:

הלהרגני אתה אמר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש:

ויירא משה. כפשוטו ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:

אכן נודע הדבר. כמשמעו ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

וישמע פרעה. הם הלשינו עליו:

ויבקש להרג את משה. מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (יח ד) ויצילני מחרב פרעה:

וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב:

וישב על הבאר. לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדוג לו זווגו על הבאר:

ולכהן מדין. רב שבהן ופירש לו מעבודה זרה ונידוהו מאצלם:

את הרהטים. את ברכות מרוצת המים העשויות בארץ:

ויגרשום. מפני הנדוי:

למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:

ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל:

ויואל. כתרגומו ודומה לו (שופטים יט ו) הואל נא ולין, (יהושע ז ז) ולו הואלנו, (בראשית יח כז) הואלתי לדבר, ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:

ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והצרכו ישראל לתשועה ומשה היה רעה וגו' (ג א) ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו:

וימת מלך מצרים. נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:

נאקתם. צעקתם, וכן (איוב כד יב) מעיר מתים ינאקו:

את בריתו את אברהם. עם אברהם:

וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו: