אור החיים על ויקרא פרק ט

ויהי ביום השמיני. צריך לדעת מה טעם אמר ״ויהי״, ובמסכת מגלה (מגילה י.) אמר רבי לוי: דבר זה מסרת בידינו מאנשי כנסת הגדולה – כל מקום שנאמר ״ויהי״ אינו אלא לשון צער. ומקשה: והכתיב ״ויהי ביום השמיני״, ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום בריאת שמים וארץ, כתיב הכא ״ויהי״ וגו׳ וכתיב התם (בראשית א:ה) ״ויהי ערב ויהי בקר״ וגו׳. ומתרץ: הא מתו נדב ואביהוא. ומקשה עוד: ״ויהי בשמונים שנה״ (מלכים א ו:א), ״ויהי כאשר ראה יעקב״ (בראשית כט:י) וגו׳, ״ויהי ערב ויהי בקר״ וגו׳. ומתרץ רב אשי: כל ״ויהי״ איכא הכי ואיכא הכי, ״ויהי בימי״ אינו אלא לשון צער, עד כאן.

החי יתן אל לבו למקשה מפסוק ״ויהי ביום השמיני״ והעלים עין ממה שלפניו ״ויהי ערב ויהי בקר״ שממנו למד ״ויהי ביום השמיני״, ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד, ולהגדיל קשיתו הוסיף גם פסוק ״ויהי ביום השמיני״ לומר כי רבים ״ויהי״ שהם לשון שמחה. או אפשר שנתכון לומר לו שאדרבא להפך, כל מקום שנאמר ״ויהי״ אינו אלא לשון שמחה, כדרך שלמד התנא מ״ויהי ביום השמיני״ מ״ויהי ערב״, אם כן כל ״ויהי״ לא יגרע עינה מזה. גם בזה לא יוכל לדחות כי דבריו הם מן הסתם ולא במקומות שגלה הכתוב בפרוש, כי הרי התנא למד מ״ויהי ערב״ וגו׳. אלא תגדל התמיהה על המתרץ, כי מה מתרץ ״הרי מתו נדב ואביהוא״, תרוץ זה מועיל ל״ויהי ביום השמיני״ ולא ל״ויהי ערב ויהי בקר״ שממנו למד ״ויהי ביום השמיני״. ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה. ועוד מעקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ״ויהי״ שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו.

אכן נראה כי כונת רבי לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר ״אלא אמר רב אשי״ שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי רבי לוי, שהרי מקראות ״ויהי״ רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ״ויהי״ הוא אומר, ונתחכם להקשות מ״ויהי ביום השמיני״ כי אין הפרש בין ״ויהי בימי״ ל״ויהי ביום״, ורצה לסתור הכלל אפלו במקום שיאמר ״ויהי בימי״, והמתרץ תרץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ״ויהי בימי״ ל״ויהי ביום״, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפלו ״ויהי״ לבד הוא לשון צער, כי לא הכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מ״ויהי ביום״.

ואחר כך חזר להקשות אפלו מ״ויהי״ לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ״ויהי בשמונים שנה״ לגלות על ״ויהי ערב״ שמלבד שלא היה שם צער היה בו שמחה. והגם שמדברי הבריתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער אבל שמחה מנין, לזה הקדים פסוק ״ויהי בשמונים שנה״ שזה ודאי שמחה יגיד בבנין בית המקדש (תענית כו.) דכתיב (שיר השירים ג:יא) ״ביום שמחת לבו״, וזה יגיד על ״ויהי כאשר ראה יעקב״ ״ויהי ערב״ וגו׳ שאינם אלא שמחה. ואמר רב אשי ״ויהי״ איכא ואיכא וכו׳, וכן היתה דעת המתרץ ראשון אלא שקדם רב אשי ותרץ. ואולי גם מתרץ ראשון רב אשי הוא והזכיר שמו במסקנא, או תרי סתמי דתלמוד הם, ושלשה דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד. נמצאת אומר כי אפלו לרב אשי ״ויהי ביום״ הוא כ״ויהי בימי״, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ״ויהי״, וגם אמרו (שמות יט:טז) ״ויהי ביום השלישי״, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל כאמרם זכרונם לברכה (שבת פח:) וזולת זה לא היה אומר ״ויהי ביום״.

ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה המזכר בכתוב, כי ראה גדלתו וגדלת זרעו ביד אהרן ובניו. וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה, ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו. ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקדה נצטער על אשר פרח ממנו עז תפארת כהנת עולם. והגם כי עצם מאד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומפלאה כזאת. ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (במדבר ז:א) ״ויהי ביום כלות משה״ שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ״ויהי ביום השמיני״.

ביום וגו׳ קרא משה לאהרן וגו׳. דע כי העושה דבר כזה שיתן גדלה הנודעת לו לזולתו, ולו יהיה אחיו, כאשר יתחיב לעשותה, לא ישלט בנפשו עשותה בשלש שלמיות: האחת שיעשנה במהירות, והשניה בצרוף בחינת ההדרגות שישנם בדבר, השלישית עשית הדבר בפרסום לפני רבים. והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם. כנגד המהירות אמר ״ביום השמיני״, פרוש בהיות הבקר טהור לב לא עכב, אלא תכף קרא לאהרן לתת לו הכהנה ולא נתעצל. ב׳, עשה הדבר בצרוף בחינת ההדרגות שנתן הכהנה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדלה מושכת לאהרן ובניו, ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות – בתחלה יקרא לאהרן ואחר כך לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן. הג׳, במצב כל הזקנים דכתיב ולזקני ישראל, לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלמות הרצון לעשות רצונו יתברך, וכפה הרגשותיו.

קח לך עגל. ביומא דף ג׳ דקדקו: אחר שאמר ״ואל בני ישראל״ וגו׳, ״קח לך״ למה לי? מובן הוא שהעגל לו. ודרשו שבא לומר שיקח משלו ולא משל צבור.

עוד נראה לומר כי אמרו ״לך״, כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכונה חס ושלום, ולא טעה אחריו, אלא שבא על ידו בלא כונה ובלא מחשבה רעה. ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל, לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד ולא יבא העגל לחטאת להם, והוא אדרבה קטיגור. ותמצא (ויקרא רבה כא:י) שהקפיד ה׳ על אהרן לבל יכנס לבית ה׳ פנימה ביום הכפורים בבגדי זהב, לצד שעשה זהב העגל.

ויש להעיר בזה, למה צוה ה׳ שיביא עגל בן בקר לחטאת, והלא החטאת באה לכפרה ואין לך סנגור בעולם כזה. ונראה כי האדון ברוך הוא שפט בצדק הדבר, לצד כי אהרן לא עשה שום פעלה בבחינת מעשה העגל, כי לא צירו ולא הכינו, ואין צריך לומר שלא האמין בו ולא טעה אחריו חס ושלום, כמאמרו למשה (שמות לב:כד) ״ויצא העגל״, פרוש, מעצמו יצא על ידי מעשה אשר עשו שני מכשפי ערב רב יינוס ויומברוס כמאמרם זכרונם לברכה (תנחומא, תשא יט). ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב שאמר להם (שם) ״למי זהב התפרקו״, ולקח מידם ויצר אותו בחרט, ומעשה זה עשהו בידיעה שלמה. והגם שטעמו היה לצד יראה מישראל לבל יהרגוהו כחור, גם היה מאבד להן הזמן עד שיבא משה, אף על פי כן הרי עשה מעשה בלתי הגון. אשר על כן אמר ה׳ שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכונה. אבל הזהב שמעשה שעשה בו היה בכונת המכון, אמר ה׳ לא יראה בו לפני ולפנים שלא יעשה קטגור סנגור. מה שאין כן ישראל שחטאו בעגל אינם יכולין להביא עגל לכפרה, לזה צוה ה׳ שיביאו שעיר עזים.

עוד נראה לומר בהעיר איך אנו אומרים (ראש השנה כו.) ״אין קטיגור נעשה סניגור״ בענין הזהב, והלא אמרו (ערכין טז.) ארבעה בגדי זהב של כהן גדול מכפרים על ארבעה מיני עבירות וכו׳, אם כן קטיגור נעשה סניגור? ובהכרח לישב כי ישתנה כפרת חוץ מכפרת פנים, שכפרת פנים מלבנת החטאים כשלג, וזה לך האות לשון של זהורית (יומא סז.), ודבר זה הוא מפלא וצריך שלא ימצא בו רשם העון כלל. ואשר על כן הבגדים להיותם בחוץ מכפרים, הגם היותם מין זהב, מה שאין כן כפרת פנים. וגם לפי חלוק זה ישתנה חטא של אהרן בזהב מחטאם של ישראל בעגל, כי אהרן מכפר בחוץ בבגדי זהב וישראל אינם מתכפרים בעגל, כי חטא אהרן בזהב שוגג גמור היה בלקיחתו ובנתינתו בחרט, מה שאין כן ישראל, ולזה לא יתכפרו בעגל אפלו בחוץ, והבן:

תדבר לאמר. צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל ולא משה הרגיל? ואולי כי לצד שאמר להם ״למי זהב התפרקו״ וגו׳, לזה יצו ה׳ אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רז״ל כי החטא יפעיל הגנאי במקומו והתקון צריך להיות מכון כנגדו. והוא אמרו תדבר לאמר, פרוש, תדבר דבור שיש בו מעלה וזכות כנגד דבור שהיה בו השפלה אשר פרע בו את העם.

עוד נראה, כי לצד שעלה אהרן במעלה הנפלאה הלז מתוך כל ישראל בו בחר ה׳, לזה אמר אליו משה שידבר לישראל אמירות רכות, והוא אמרו לאמר. וכן תמצא שאמר כי היום ה׳ נראה אליכם, פרוש, כל המשג וכל הרצון אינו אלא לצד ישראל, כאמרו ״אליכם״ ולא ״לי״. וכדרך שמצינו שאמר משה לישראל, הלא כל זמן שהיו ישראל נזופים לא דבר ה׳ עם משה, כי כל המשג אינו אלא לצד מעלת ישראל.

ויקחו וגו׳ אשר צוה משה. אמר אשר צוה משה, יכון אל אהרן גם כן שלקח את אשר צוהו, ואינו יוצא ממשמעות מעשה ישראל, שהגם שמפי אהרן נאמרו להם הדברים, אהרן עצמו מפי משה אמרם, ואלו אמר הכתוב ״אשר צוה אהרן״ אין במשמע אלא לקיחת ישראל ולא לקיחת אהרן. עוד אולי שנתכון באמרו אשר צוה משה כי לצד מצות משה לבד עשו הדבר, הגם שלא היתה ההבטחה הרשומה במאמר.

זה הדבר וגו׳. צריך לדעת מה הוא הדבר. ורש״י פרש על הקרבת אהרן. ואין זה פשט מאמר הכתוב שאמר ״תעשו״. ונראה שיכוין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך דכתיב ״ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳״, דקדק הכתוב לומר לפני ה׳ ולא אמר ״לפני אהל מועד״, גם לא היה צריך לומר שהרי אמר בסמוך ״ויקחו וגו׳ אל פני אהל מועד״, אלא ירצה לומר שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה׳, ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות, כמאמר דוד (תהילים ט״ז:ח׳) ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ כי בזה לא ימוט מימינו שהיא התורה, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו׳ כישיבתו וכו׳ לפני מלך ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים. וכשהשכיל משה במעשה זה אמר להם ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו״, פרוש, צוה ה׳ שתעשו אותו, שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה׳, וירא אליכם כבוד ה׳. עוד יכוין בכלל אמרו לפני ה׳ שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה׳, כדכתיב (ישעיהו נ״ט:ב׳) ״עונותיכם היו מבדילים״ וגו׳, וזה יגיד שהיו שלמים עם ה׳, וכפי זה ידיק על נכון אמרו ״זה״ על מעשה האמור בסמוך.

אחר שכתבתי זה, בא לידי מדרש חז״ל (במדבר רבה יב:ח), וזה לשונם: ״זה הדבר״ – מה הוא ״זה הדבר״? על המילה, כמה דתימא ״זה הדבר אשר מל יהושע״ (יהושע ה:ד), עד כאן. ודברי המדרש סתומים וחתומים, וכי באותו יום מל אותם משה, או באותו יום צוה על המילה?

אכן הכונה היא על ערלת לבם, שהוא דבר המבדיל בין ישראל ובין אביהם שבשמים, גם מרחיק אימתו מלבם, וצוה למול ערלת לבבם ובזה יראה להם כבוד ה׳, והם דברינו עצמם.

שוב בא לידי מדרש אחר (תורת כהנים הכא) בילקוט, וזה לשונם: ״זה הדבר״ – אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו׳, ותהיה עבודתכם מיחדת לפניו, דכתיב ״ומלתם את ערלת לבבכם״ וגו׳ (דברים י:טז), ואם עשיתם זה – ״וירא אליכם כבוד ה׳״ עד כאן, והם דברינו עצמם.

וכפר בעדך ובעד העם. משמע כי כפרת אהרן נוגעת גם לעם. והטעם הוא לצד כי חטא אהרן – ישראל היו לו סבה לחטא, שאמרו לו (שמות לב:א) ״קום עשה לנו״ וגו׳, וכל עוד שלא נתכפר אהרן ישנו החטא לעושהו ולמסבב עושהו, ואחר שנתכפר נתכפרו שניהם, לזה אמר לו ״וכפר בעדך ובעד העם״.

ויקרב אהרן אל המזבח. ירמז לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (ירושלמי מכות ב:ו) שאלו לנבואה: ״חוטא מה ענשו?״ אמרה: ״הנפש החוטאת היא תמות״, ולצד רחמי ה׳ אמר: ״יביא קרבן״, שעקר מעשה הקרבן היא מחשבת המקריב, כי הוא החיב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא לזבח ולהשרף על האשים, והיתה לו מחשבה זו לכפרה. והוא אמרו ויקרב אהרן אל המזבח, פרוש, הוא עצמו הכין לשום אשם נפשו, וקרב למזבח, פרוש, לזביחה לאשים, ועשה השחיטה במקומו לעגל לצד רחמי ה׳ שנתרצה להביא חליפתו.

וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו (תנחומא, שופטים) כי נשבע ה׳ להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יותרו בני מעיו (ירושלמי שקלים פ״ה ה״א), אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח:ד), איך יביא קרבן ויפטר? ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה ג.) אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ונעשה בהמה, וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם. האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה? לזה יביא דגמת החוטא שהוא בהמה וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים לו:ז) ״אדם ובהמה תושיע ה׳״, כי חלק הבהמי שבאדם בהצטרפותו עם האדם שהיא בחינת ההשכל נושע בו, פרוש לצדו, כדי שלא יענש והוא אינו ראוי לענש, ובזה אפלו בדין הקרבת הקרבן בעד החטא הוא על קו המשפט, כאמרו (שם) ״משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה׳״:

ויקרב את קרבן העם. זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור, אשר נשתנו באמצעות החטא ולא יהיו בבחינת הנשתון להתקרב, כי השנוי בנפש יחיב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו, ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם, פרוש, שהקריב כל הרחקותם. והנה מהראוי היה שיכתב פסוק זה בסוף מעשה הקרבן, וטעם שהתחיל בו, לומר שהפעלה נעשת במה שכון במעשה קדם עשוהו, כי לא המעשה הוא העקר אלא הכונה הצריכה בו, והוא אשר עשה אהרן בתחלת מעשיו, והבן.

וארמז לך פרט אחד קטן שרמז הכתוב באמרו ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. כבר רמזתי לך כי זכרון העולה ירמז על כנסת ישראל, ובאמצעות הרחקת ישראל מהיושר הם מורידים העולה למטה חס ושלום, ובאמצעות התקרבותם לא מלבד שלא תשלח בפשעם אלא יוסיפו להעלות עליה אחר עליה עד שתעמד בגדר המשפט כידוע למשכיל, והוא ״ויעשה כמשפט״. שמעתי:

וישא אהרן וגו׳. בתורת כהנים פרשה כ״ט אמרו: מקרא מסרס, ראוי לומר ״וירד מעשות״ וגו׳ ״וישא אהרן״ וגו׳, שבירידתו נשא כפיו וכו׳. וצריך לדעת למה ידבר הכתוב בדרך זה ולא בדרך הישר. ואולי כי בראותו אהרן שלא ירדה שכינה, חשב אולי כי עדין חסר כפרתו על מעשה העגל שבאמצעותו הביא קללה על שונאי ישראל, ולזה ״וישא וגו׳ ויברך״ וגו׳, ובזה ירד מעשות תשלומי החטאת וכו׳. ואולי כי גם ברכת ישראל, לצד שהיא כפרת חטאו של אהרן, תוכלל בכלל החטאת, כי גם לה יתיחס שם חטאת. ואמרו וירד, אולי כי הוא לשון ירידה כי הוכר לו פחיתותו, לצד שראה שגמר מעשות הכל ולא ירדה שכינה. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים פרשה י״ט שצעק אהרן לפני משה שאמר לו ליקרב למזבח ובא לידי בושה וכו׳, ונכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה.

ויצאו ויברכו וגו׳. אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפלה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השנים לצד הסכמת שתי מדרגות הרמוזים בשתי בחינות האחים, כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה: