ויקרא ט, טו

ויחטאהו. עשהו כמשפט חטאת:

כראשון. כעגל שלו:

וְקָרֵב יָת קֻרְבַּן עַמָא וּנְסִב יָת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְנָכְסֵהּ וְכַפֵּר בִּדְמֵהּ כְּקַדְמָאָה

וּקְרֵיב יַת קָרְבַּן עַמָא וּנְסֵיב יַת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְנַכְסֵיהּ וְכַפֵּר בְּאַדְמֵיהּ דִצְפִירָא הֵי כְמָא דִכְפַּר בַּאֲדַם עֵיגְלָא דְחַטָאתָא דִילֵיהּ דְקָרֵב בְּשֵׁירוּיָא

ויקרב את קרבן העם. על המזבח:

ויחטאהו כראשון. הוא עגל החטאת:

וטעם ויחטאו. כפר בו החטאת:

כראשון. שנשרף אף על פי שהיתה חטאת חיצונה:

ויקרב את קרבן העם. זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור, אשר נשתנו באמצעות החטא ולא יהיו בבחינת הנשתון להתקרב, כי השנוי בנפש יחיב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו, ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם, פרוש, שהקריב כל הרחקותם. והנה מהראוי היה שיכתב פסוק זה בסוף מעשה הקרבן, וטעם שהתחיל בו, לומר שהפעלה נעשת במה שכון במעשה קדם עשוהו, כי לא המעשה הוא העקר אלא הכונה הצריכה בו, והוא אשר עשה אהרן בתחלת מעשיו, והבן.

וארמז לך פרט אחד קטן שרמז הכתוב באמרו ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. כבר רמזתי לך כי זכרון העולה ירמז על כנסת ישראל, ובאמצעות הרחקת ישראל מהיושר הם מורידים העולה למטה חס ושלום, ובאמצעות התקרבותם לא מלבד שלא תשלח בפשעם אלא יוסיפו להעלות עליה אחר עליה עד שתעמד בגדר המשפט כידוע למשכיל, והוא ״ויעשה כמשפט״. שמעתי:

כראשון. שלא נימא שהיה שעיר הצבור של ע״ז לכפר על מעשה העגל. וא״כ היה ראוי להכניס הדם לפנים. והרי היה עמו גם עגל לעולה כמו קרבן ע״ז של צבור. מש״ה קמ״ל שהיה כראשון. בא דמו על מזבח החיצון והטעם הוא משום שכבר נתכפרו קצתו בקרבן אהרן וכדכתיב לעיל וכפר בעדך ובעד העם. ואחרי שנתכפרו מחצה נעשה חטאת החיצון לענין זריקת הדם. וע״ע בסמוך:

כ דקשה לרש"י כיון שקאי על חטאת שהיא לשון נקבה היה לו לכתוב כראשונה. ומתרץ דראשון קאי על עגל שהוא נמי לשון זכר לכך לא נקט רש"י כחטאת שלו. אי נמי יש לומר דהכי קשה לרש"י דלשון של ראשון משמע שקאי אמה שכתוב לפניו ולפניו כתיב עולה ואיך אמר שיעשה דין חטאת כעולה. לכך פירש כעגל שלו רוצה לומר לא קאי אשלפניו אלא אשלפני פניו דהוא חטאת דהיינו עגל שלו. הרא"ם: