ויקרא ט, א

ויהי ביום השמיני. שמיני למלואים, הוא ראש חדש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם (פרק ז):

ולזקני ישראל. להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהנה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל

ויהי וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לִרְבוּת אַהֲרן וּבְנוֹי וְיוֹם תְּמִינָאָה לְאַשְׁלָמוּתָא הוּא יוֹמָא קַדְמָאָה לְיַרְחָא דְנִיסָן אָקִים משֶׁה יַת מַשְׁכְּנָא וְלָא פַרְקֵיהּ וְלָא שַׁמֵשׁ תּוּב עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא בְּכֵן קָרָא משֶׁה לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי וּלְסָבֵי סַנְהֶדְרֵי יִשְרָאֵל

ויהי ביום השמיני. היה נראה לנו כי ביום השמיני שמיני לניסן כי המשכן הוקם באחד לחדש רק המעתיקים אמרו שהיה ראש חדש ניסן ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגיל בו וללמד:

קרא משה לאהרן ולבניו. ויצאו מפתח אהל מועד או העדה נכנסה אל החצר:

ויהי ביום השמיני - למילואים שהוקם המשכן ונתחנכו כבר אהרן ובניו לעבודה.

ויהי ביום השמיני. מצינו קריאה לשובע שנא' וקראתי אל הדגן והרביתי אותו קריאה לרעב שנא' כי קרא ה' לרעב. קריאה לגדולה שנאמר קרא משה לאהרן ולבניו ואמר לו משה כך אמר לי הקב"ה למנות אותך כהן גדול ואני שמח עמך בגדולתך כמו ששמחת בגדולתי שנא' וראך ושמח בלבו:

ולזקני ישראל. כדי לגדלו בפניהם:

ויהי ביום השמיני קרא משה בגי' היה ביום ראש חדש ניסן. אמר משה לפי שסרבתי ז' ימים בסנה לכך לא זכיתי לשמש אלא ז':

חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת (משלי ט, א)

שלמה בפסוקי פרשה זו (משלי ט׳:ד׳) בא לדבר על אמונתנו ועל אמונת עובדי אלילים, והמשיל אמונתנו לאשה חכמה, והמשיל אמונת עובדי אלילים לאשת כסילות הומיה. המשיל אמונתנו לאשה חכמה, הוא שאמר חכמות בנתה ביתה, יכנה חכמת תורתנו במלת חכמות על שם שכוללת כל החכמות, ואמר כי חכמת התורה כאשה שבנתה ביתה על עמודים רבים כדי שיהיה חזק לא ימוט לעולם, וחשבון שבעה לאו דוקא, אבל הוא כעין (שם כד) כי שבע יפול צדיק וקם. והנה היא משתדלת לטבוח טבח והכן ולמסוך היין והיא בעצמה עורכת השלחן לא בצווי, וזה טעם אף ערכה. ועוד תקרא לקרואיה והם הנשים אשר כגילה, גם לפתי ולחסר לב. והנה זה משל על חכמת תורתנו שהיא שלמה בכל מיני שלמיות, שנאמר (דברים ח׳:ט׳) לא תחסר כל בה, והיא המורה דרך היחוד, וכשיתבונן בה האדם היטב שם ימצא תשובה לכל החולקין עליה עד שהתורה היא ערוכה ומסודרת לפני כל מבין כשלחן ערוך המזומן לפני הרעב שיאכל, והתורה הזאת היא הנותנת חכמה בפתאים כענין שכתוב (תהילים י״ט:ח׳) עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ותזהיר את הבריות שיתעסקו בה ושיעזבו פתיותם, והוא שכתוב (משלי ט) מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו, ומה היא אומרת לפתי ולחסר לב (שם) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה, כי בי ירבו ימיך וגו'. והמשיל אמונת העו"א לאשת כסילות הומיה הנותנת עצה להכשיל הרבים והמחזקת ידי עוברי עבירה והמשבחת פתיות והמעשים הרעים, הוא שכתוב (שם) אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת. באר הכתוב כי האשה הזאת הפך הראשונה, כי הראשונה חכמה וזו אשת כסילות, הראשונה בנתה וטבחה ומסכה וערכה והיא שותקת, וזו אינו יודעת לעשות אחת מאלה והיא הומיה, זהו ובל ידעה מה, וכשם שהאשה הראשונה שלמה בכל מיני שלימות וזריזות, כן זאת חסרה מכולן שאינו יודעת לעשות דבר רק שהיא יושבת לפתח הבית, זהו וישבה לפתח, כי זהו במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים, ואיך תכנס ואין שם דבר מתוקן, כן העו"א אינן רוצים להתכסות בצלו של הקב"ה אבל הם יוצאין מתחת רשותו ולא זכו להכנס בפנים, זהו וישבה לפתח ביתה במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים. וכן השיב ר' יהושע בן חנניה לאנדרינוס, אלוהות שאתם עובדין אם תרצו לעובדם עבדו אותם חוץ מן העולם שברא הקב"ה, בעולם שתעשו לכם, כי אין ראוי שתעבדום ברשות שלו. והודיענו הכתוב כי העו"א עם היותם חסרים מכל השלמיות הם מתגאים במעשיהם הרעים, וזהו שאמר על כסא מרומי קרת, כי למעלה הזכיר על גפי וכאן על כסא, וכתיב לקרוא לעוברי דרך המישרים אורחותם, מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, ומה היא אומרת מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כי כשם שהראשונה החכמה תוכיח הפתאים לעזוב פתיותם, כן זו שהיא אשת כסילות מלמדת אותם להחזיק בפתיותם, וכשם שהראשונה מלמדת דרך החיים ואומרת (שם) כי בי ירבו ימיך, כן זו מלמדת דרך המות, זהו שכתוב (שם) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה, הפך מקרואי הראשונה.

ובמדרש חכמות בנתה ביתה, זאת התורה שבנתה כל העולמות. חצבה עמודיה שבעה, שנחצבה משבעה רקיעים, זכה אדם והתעסק בה נוחל שבעה ארצות, ואם לאו מסתלק משבעה ארצות. באור שבעה ארצות העולם הזה שהוא נחלק לשבע אקלימים, וכאלו אמרו נוחל העולם הזה ומסתלק מן העולם הבא.

והמדרש הזה עשה חשבון שבעה דוקא לפי שהוא החשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים והוא החשבון הנמצא בהרבה מצות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה כמצות השבת והשמטה והיובל, כי השביעי מקודש בימים שהוא השבת, ובשנים והיא השמיטה, ובשמטות והוא היובל, גם ימי הפסח שבעה וימי הסכות שבעה, וארבעה מינין שבלולב חוזרין לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל ענין אחד, ירמוז לשבעת ימי בראשית. גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות ואמר (במדבר כ״ג:ד׳) את שבעת המזבחות ערכתי, גם ימי המלואים שבעה, כי כן נתפרש בכתוב (ויקרא ח׳:ל״ג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה עקרן ושרשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד. ומה שלא נתחנך אהרן בכהונה גדולה ביום שביעי עצמו כי אם למחרתו ביום שמיני, לפי שהכהן הגדול מיוחד בבית המקדש לעבודת אל אחד, וחשבון שמונה אחר השבעה הנה הוא במעלת האחד, על כן צוה הכתוב להיות תחלת כהונתו של אהרן הכהן וחנוך עבודתו ביום השמיני, וזהו שכתוב.

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. חנוך כהונה גדולה ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצינו שרוב עניני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה, ואלו הן, ציץ וחשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ומכנסי בד. בושמי שמן המשחה והקטרת היו ג"כ שמונה, בשמן המשחה ארבעה מור וקנמון וקנה וקדה, ובקטורת ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה. גם הבדים היו שמונה, שני בדי הארון, ושנים לשלחן, ושנים למזבח הזהב, ושנים למזבח העולה. גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ז) ומיום השמיני והלאה ירצה, גם השיר שהיו הלוים אומרים על הקרבנות היו שמונה לחנין (ר"ל שמונה מיני כלי זמר) למנצח על נגינות, על מחלת, על עלמות, על הנחילות, על השושנים, על הגתית, על השמינית. היום השמיני הזה ר"ח ניסן היה שבו הוקם המשכן ונטל עשרה עטרות, כלומר עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום, היה ראשון לשנת צאתם ממצרים, ראשון לכהונת אהרן שבו נתחנך ובו היה תחלת כהונתו, ראשון לקרבנות, ראשון שנתברכו ישראל ברכת כהנים, ראשון לירידת אש מן השמים על המזבח הנחשת, ראשון לשעיר ראש חדש, ראשון לשחוטי חוץ שבו נאסרו הקרבנות להקריב אלא אם כן הביאום תחלה אל פתח אהל מועד, ראשון להשראת שכינה, ראשון לקרבנות הנשיאים שבו הקריב נחשון בן עמינדב את קרבנו, ראשון לשלוח טמאים ממחנה ישראל. וכן לשון תורת כהנים אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לראשי חדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל.

ובמדרש ויהי ביום השמיני זהו שאמר הכתוב (תהילים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהולו, לחוללים אל תחולו, ענין מחולות (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים (שופטים כ״א:כ״א) לחול במחולות, לפי שהשמחה אינה ממתנת לאדם בעוה"ז, לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמצר היום מצר למחר, זהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל. תדע לך שהוא כן שהרי בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, שנאמר (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וכתיב (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כתיב בסוף (שם ו) וינחם ה' וגו' ויתעצב אל לבו, לכך נאמר (תהילים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהלו, אמרתי לחוללים. ומה אם הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה, אברהם שמח שמחה גדולה, נתגדל והרג כמה מלכים, ונתן לו הקב"ה בן לזקנתו, ולבסוף אמר לו (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך את יחידך וגו', חזר מהר המוריה לקבור את שרה ובקש מקום לקבורה ולא מצא עד שקנאהו בארבע מאות שקל כסף. יצחק שמח שמחה גדולה, אמרו לו (שם כו) ראה ראינו כי היה ה' עמך, נצל מן החרב ומאנשי גרר, ולבסוף (שם כז) ותכהין עיניו. ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו. יעקב שמח שמחה גדולה, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו, ולבסוף אירעוהו כמה צרות, צרת לבן צרת עשו צרת יוסף צרת דינה, ומה יעקב הצדיק שאמר לו הקב"ה (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו. יהושע שמח שמחה גדולה, הנחיל לישראל את הארץ הרג שלשים ואחד מלכים ונתנו לו כל ישראל כבוד ואמרו לו (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ולבסוף (לא) הזקין [ולא זכה] ומת בלא בנים ומה יהושע שלא זכה (ל)הזקין ומת בלא בנים, הצדיקים כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. עלי הכהן שמח שמחה גדולה שהיה מלך וכהן ואב ב"ד, שנאמר (שמואל א א׳:ט׳) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', ראה מה כתיב (שם ד) ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית ותשבר מפרקתו וימות, וכתיב ושני בני עלי מתו חפני ופנחס, ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראתה שמחות גדולות כמותה, שראתה בעלה כהן גדול ומשה אחי בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני כהונה ואחיה נחשון בן עמינדב ראש כל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן ויצאו שרופים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.

קרא משה לאהרן ולבניו. דרשו רז"ל קריאה זו לגדולה, שכך אמר לו משה לאהרן, אחי הקב"ה רוצה למנותך כהן גדול א"ל אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול אמר לו אע"פ שאתה נעשה כהן גדול שמח אני כאלו נעשיתי אני, שכשם ששמחת בגדולתי כך אני שמח בגדולתך. ואימתי בשעה שאמר לו הקב"ה (שמות ג׳:י׳) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמרתי לו שלח נא ביד תשלח, תעביר מעלי השליחות שאחי גדול ממני, אמר לו אעפ"כ, וראך ושמח בלבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי הלב ששמח בגדולתו של אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות כ״ח:ל׳) ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו, לפיכך כל שבעת הימים שהיה משה מתעסק במשכן היה זורק את הדם ומקטיר קטרת, אמר הקב"ה משה מה אתה סבור שאתה נעשה כהן גדול, קרא לאהרן שישמש בכהונה גדולה, וזהו שכתוב קרא משה לאהרן ולבניו וגו'. למה קרא לזקני ישראל, לגדלו בפניהם. אמר לו הקב"ה קום קרא לזקנים ומנה אותו בפניהם כדי שלא יאמרו מעצמו נעשה כהן גדול.

ויהי ביום השמיני, לאהרן ולבניו. לחנכם בכהונה.

ולזקני ישראל. שיעמדו הם על קרבנותיהם.

ויהי ביום השמיני. מצי' קריאה לשובע ולרעב ולגדולה לשובע שנאמר וקראתי אל הדגן והרביתי אותו. לרעב שנא' קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ לגדולה שנא' קרא משה לאהרן ולבניו א"ל משה כך אמר לי הקב"ה למנות אותך כ"ג א"ל אתה יגעת במשכן ואני נעשה כ"ג א"ל אני שמח ממך כאלו אני נעשה וכמו ששמחת בגדולתי כדכתיב וראך ושמח בלבו כך אשמח בגדולתיך:

ולזקני ישראל כדי לגדלו בפניהם:

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו. לחנכם בכהונה ולהקריב קרבנם:

ולזקני ישראל. שיהיו בחנוך גם הם [ו]ועמדו על קרבנם:

ויהי ביום השמיני. צריך לדעת מה טעם אמר ״ויהי״, ובמסכת מגלה (מגילה י.) אמר רבי לוי: דבר זה מסרת בידינו מאנשי כנסת הגדולה – כל מקום שנאמר ״ויהי״ אינו אלא לשון צער. ומקשה: והכתיב ״ויהי ביום השמיני״, ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום בריאת שמים וארץ, כתיב הכא ״ויהי״ וגו׳ וכתיב התם (בראשית א:ה) ״ויהי ערב ויהי בקר״ וגו׳. ומתרץ: הא מתו נדב ואביהוא. ומקשה עוד: ״ויהי בשמונים שנה״ (מלכים א ו:א), ״ויהי כאשר ראה יעקב״ (בראשית כט:י) וגו׳, ״ויהי ערב ויהי בקר״ וגו׳. ומתרץ רב אשי: כל ״ויהי״ איכא הכי ואיכא הכי, ״ויהי בימי״ אינו אלא לשון צער, עד כאן.

החי יתן אל לבו למקשה מפסוק ״ויהי ביום השמיני״ והעלים עין ממה שלפניו ״ויהי ערב ויהי בקר״ שממנו למד ״ויהי ביום השמיני״, ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד, ולהגדיל קשיתו הוסיף גם פסוק ״ויהי ביום השמיני״ לומר כי רבים ״ויהי״ שהם לשון שמחה. או אפשר שנתכון לומר לו שאדרבא להפך, כל מקום שנאמר ״ויהי״ אינו אלא לשון שמחה, כדרך שלמד התנא מ״ויהי ביום השמיני״ מ״ויהי ערב״, אם כן כל ״ויהי״ לא יגרע עינה מזה. גם בזה לא יוכל לדחות כי דבריו הם מן הסתם ולא במקומות שגלה הכתוב בפרוש, כי הרי התנא למד מ״ויהי ערב״ וגו׳. אלא תגדל התמיהה על המתרץ, כי מה מתרץ ״הרי מתו נדב ואביהוא״, תרוץ זה מועיל ל״ויהי ביום השמיני״ ולא ל״ויהי ערב ויהי בקר״ שממנו למד ״ויהי ביום השמיני״. ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה. ועוד מעקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ״ויהי״ שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו.

אכן נראה כי כונת רבי לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר ״אלא אמר רב אשי״ שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי רבי לוי, שהרי מקראות ״ויהי״ רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ״ויהי״ הוא אומר, ונתחכם להקשות מ״ויהי ביום השמיני״ כי אין הפרש בין ״ויהי בימי״ ל״ויהי ביום״, ורצה לסתור הכלל אפלו במקום שיאמר ״ויהי בימי״, והמתרץ תרץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ״ויהי בימי״ ל״ויהי ביום״, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפלו ״ויהי״ לבד הוא לשון צער, כי לא הכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מ״ויהי ביום״.

ואחר כך חזר להקשות אפלו מ״ויהי״ לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ״ויהי בשמונים שנה״ לגלות על ״ויהי ערב״ שמלבד שלא היה שם צער היה בו שמחה. והגם שמדברי הבריתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער אבל שמחה מנין, לזה הקדים פסוק ״ויהי בשמונים שנה״ שזה ודאי שמחה יגיד בבנין בית המקדש (תענית כו.) דכתיב (שיר השירים ג:יא) ״ביום שמחת לבו״, וזה יגיד על ״ויהי כאשר ראה יעקב״ ״ויהי ערב״ וגו׳ שאינם אלא שמחה. ואמר רב אשי ״ויהי״ איכא ואיכא וכו׳, וכן היתה דעת המתרץ ראשון אלא שקדם רב אשי ותרץ. ואולי גם מתרץ ראשון רב אשי הוא והזכיר שמו במסקנא, או תרי סתמי דתלמוד הם, ושלשה דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד. נמצאת אומר כי אפלו לרב אשי ״ויהי ביום״ הוא כ״ויהי בימי״, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ״ויהי״, וגם אמרו (שמות יט:טז) ״ויהי ביום השלישי״, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל כאמרם זכרונם לברכה (שבת פח:) וזולת זה לא היה אומר ״ויהי ביום״.

ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה המזכר בכתוב, כי ראה גדלתו וגדלת זרעו ביד אהרן ובניו. וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה, ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו. ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקדה נצטער על אשר פרח ממנו עז תפארת כהנת עולם. והגם כי עצם מאד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומפלאה כזאת. ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (במדבר ז:א) ״ויהי ביום כלות משה״ שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ״ויהי ביום השמיני״.

ביום וגו׳ קרא משה לאהרן וגו׳. דע כי העושה דבר כזה שיתן גדלה הנודעת לו לזולתו, ולו יהיה אחיו, כאשר יתחיב לעשותה, לא ישלט בנפשו עשותה בשלש שלמיות: האחת שיעשנה במהירות, והשניה בצרוף בחינת ההדרגות שישנם בדבר, השלישית עשית הדבר בפרסום לפני רבים. והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם. כנגד המהירות אמר ״ביום השמיני״, פרוש בהיות הבקר טהור לב לא עכב, אלא תכף קרא לאהרן לתת לו הכהנה ולא נתעצל. ב׳, עשה הדבר בצרוף בחינת ההדרגות שנתן הכהנה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדלה מושכת לאהרן ובניו, ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות – בתחלה יקרא לאהרן ואחר כך לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן. הג׳, במצב כל הזקנים דכתיב ולזקני ישראל, לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלמות הרצון לעשות רצונו יתברך, וכפה הרגשותיו.

ויהי ביום השמיני. זה יום שמיני למילואים נראה מזה שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר (ויקרא ח לג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם. ואע"פ שיום זה מלואים לחנוכת המזבח מ"מ מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח. ואולי לפי שר"ל כי בעצם היום ההוא נראה ה' אליהם ולא בימים הקודמים ע"כ הוצרך ליתן טעם מה יום מימים לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול ומספר שמיני קודש כדעת המדרש (יל"ש שמות רמא טו) האומר שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה כו', כי אז היינו אחד רוכב על ז' והוא להשליט את השי"ת על כל ז' כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בז' ימי בראשית, וע"כ נראה להם ה' ביום זה דווקא מצד היותו שמיני כי מספר זה מיוחד אליו ית'. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כ"א מן יום הח' והלאה, וזה טעם שהמילה שבח' דוחה השבת שבז' כי הרוחני דוחה הגשמי.

ומה שיום ח' זה נטל עשר עטרות, רמז למה שארז"ל (ערכין יג:) כינור של ימות המשיח יהיה ח' נימין ושל העוה"ב י' נימין לפי שלימות המשיח ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על ז' כוכבי לכת מנהיגי העה"ז, אבל לעה"ב שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו ית' על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט' בסוד ארון ט' וכפורת טפח ואז השמיני יעלה למספר י', ע"כ בא הרמז ביום שמיני זה שנטל י' עטרות לומר כי יש בו מעין של העה"ב כי שם יראו את כבוד ה' עין בעין וכן ביום זה נאמר כי היום ה' נראה אליכם.

ולזקני ישראל. לא מצינו שדבר אל הזקנים כלום, ואם כדברי המפרשים שדבר לאהרן בפני זקני ישראל שלא יאמרו אהרן מעצמו נכנס לעבודה הלא כבר נאמר בפרשת צו (ח ג) ואת כל העדה הקהל וגו', ושם הכניסו לעבודה בפני כל העדה ומה היה צריך לזה כאן שנית. ונ"ל לפי שנאמר (ויקרא ד יג-טו) ואם כל עדת ישראל ישגו, וסמכו זקני העדה ידיהם על ראש הפר. וכמו כן בקרבנות צבור אלו שבאו לכפרה על וישחטו שעיר עזים (בראשית לז לא) ועל מעשה העגל מסתמא עשו בו ככל התורה המפורשת בפר' ויקרא בחטאת הקהל ע"כ קרא לזקנים, ואע"פ שלא נזכר כאן שסמכו ידיהם מ"מ מסתמא עשו הסמיכה ואע"פ שכל חטאת הקהל קרבנו פר, שאני הכא שחטאו בשעיר ועגל על כן רצה ה' שיביאו שעיר ועגל.

ולזקני ישראל. אע״ג שבאמת נקהלו כל ישראל לא״מ כדכתיב ויקרבו כל העדה מכ״מ קרא משה ביחוד לזקני ישראל. והנה בפ׳ משכו כתיב ג״כ ויקרא משה לכל זקני ישראל אלא דשם כתיב לכל. וכאן כתיב ולזקני ישראל. והטעם בזה משום דשם הי׳ הקריאה לא בשביל כבוד אלא לצורך הענין לדעת המכילתא שם. שעשאן ב״ד. פי׳ שסמך אותם לדיינים. וא״כ היה הצורך לקרוא את כולם כדי לסומכם. או לפי הפשט שביארנו שם שהזהיר לטרוח בעצמם במעשה הפסח ולא לסמוך על הפחותים שבמשפחתם. וגם לפי״ז נצרך לקרוא לכולם אבל כאן לא היה הקריאה בשביל איזה ענין אלא לחלוק כבוד וכדתניא בת״כ שכיבד בזה משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. והכי איתא בספרי פ׳ בהעלותך לא במקום א׳ ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב״ה כבוד לזקנים. בסנה לך ואספת את זקני ישראל. במצרים לך ואספת וגו׳ באהל מועד ולזקני ישראל. ולא חשיב הא דפ׳ משכו והיינו כדברינו דשם לא היה בשביל כבוד. אלא בשביל דבר מיוחד לזקנים. משא״כ כאן היה לכבוד. מש״ה לא קרא אלא הגדולים שבהם ולא התלמידים שלהם. וכדאי׳ במס׳ ב״ב דק״ל שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. והא דקראם היום לכבוד. באשר אז היתה שמחה גדולה לישראל של הורדת גלוי שכינה וכדתנן שלהי תענית ביום חתנתו זה מ״ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק. ובת״כ פ׳ ז׳ הט״ז תני כמו כן על הורדת האש באוהל מועד. והמשילו התקשרות השכינה לישראל כמו התקשרות חתן וכלה וכמש״כ בס׳ שמות י״ט ד׳. וכמו החתן ביום חופתו אע״ג דשמחת לבו בשלמות מ״מ מפני טרדת הנשואין ופרטי אופנים שחל בזה אינו יכול לגלות שמחתו. וכן ממילא הכלה מהול שמחתה בעצבון וטרדה רבה עד שנגמר הכל ושמחים זב״ז בשלמות אז השמחה בגלוי. כך ביום מ״ת היה עסק רב של קבלת התורה ולא היתה השמחה בגלוי עד בואם לאוהל מועד והופיע השכינה באור השמחה וכמו כן עדת ישראל שנמשלו לכלה הי׳ מלאים גיל וחדוה. ע״כ היה הדבר בעתו לחלוק כבוד ביום טובה את המכובדים שבישראל. וע״ע ס׳ במדבר י׳ י׳:

א מדכתיב בסוף פרשת צו ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים וגו' ויעש אהרן ובניו וגו' ואחר כך כתיב ויהי ביום השמיני ודאי קאי אמה שלפניו אאותן שבעת ימים דדרשינן סמוכות. ועוד יש לומר דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ולמה לא פירש איזה יום היה אלא ודאי ח' למילואים הוא ולא צריך לפרש כיון דסמיך ליה:

ב דקשה לרש"י כיון שהפסוק בא להגיד לנו באיזה זמן היה ענין זה באמרו ויהי ביום הח' עדיין אין אנו יודעים באיזה חודש היה שמיני למלואים או בכמה לחודש ועל זה פירש הוא ראש חודש ניסן ורצונו לומר דהפסוק לא צריך להגיד דודאי הוא ראש חודש ניסן דהא הוקם המשכן בו ביום כמו שמפורש בואלה פקודי וכיון שמצינו דהיה קדושה בראש חודש ניסן ודאי זה היה גם כן בראש חודש ניסן דתלינן קדושה ביום קדוש ועל זה סמך הפסוק לכך סתם זמנו. ותו קשה לרש"י מנא לן דסברא הוא דתלינן קדושה ביום קדוש דהפסוק סמך על זו הסברא ועל זה פירש ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם רצונו לומר דהא אמרינן בסדר עולם דאותו היום נטל עשר עטרות ולמה הניח הקדוש ברוך הוא לו כל המעלות יותר משאר ימים קדושים אלא לאו שמע מינה מדזה היום מקודש כבר בהקמת המשכן תלינן קדושות ביום קדוש:

ג ומשום הכי קאמר בה"א הידיעה השמיני המיוחד משום העשר עטרות שנטל ואלו הן ראשון למעשה בראשית ראשון לחדשים ראשון לנשיאים ראשון לכהונה לעבודה לירידת האש לאכילת קדשים לאיסור הבמות לשכון שכינה בישראל לברך את ישראל:

ד דקשה לרש"י למה קרא זקני ישראל אין לומר שרצה לדבר להן שיאמרו לישראל להקריב קרבנם דהא כתיב אחריו ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו' אבל להם לא היה משה מדבר כלום ועל זה פירש להשמיעם וכו' ואף על פי דלעיל בפרשה הקודמת כתיב ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' ופירש רש"י שלא תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה אם כן למה צריך להשמיעם שנית שעל פי הדבור נכנס לשמש. יש לומר דהכא בא לאשמועינן שעל פי הדבור נכנס לשמש אף בכהונה גדולה שהיא עבודה אחרת מעבודת כהן הדיוט. (נחלת יעקב) יש לומר דהתם מיירי במה שעשה תוך ז' ימי מלואים והכא מיירי במה שעשה בשמיני וזהו דנקט לעיל לכבודי וכאן מדבר בעד אהרן לבדו:

ויהי ביום השמיני עד זאת החיה אשר תאכלו. ראוי לשאול שאלות בכאן.

השאלה הא' באמרו קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה כי מאחר שבכל ז' ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל אחד לעולה ואיל אחד לשלמים למה זה ביום חנוכת המזבח גרע מהשלמים שזכר פר החטאת ואיל העולה והשמיט השלמים שלא צוה להקריבם ביום ההוא:

השאלה הב' באמרו ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגומר כי כיון שהקריב משה את אהרן ואת בניו ואת זקני ישראל וצוה אהרן על קרבנו למה לא צוה גם כן לבני ישראל על קרבנם. וצוה את אהרן שידבר אליהם ושיצום עליו והכתוב אמר ויקחו את אשר צוה משה מורה שהוא צוה אותם על קרבנם לא אהרן לבד:

השאלה הג' למה צוה שישראל יקחו שעיר עזים לחטאת והנה חטאת הקהל כמו שנזכר בסדר ויקרא היה פר בן בקר לא שעיר עזים כי הוא היה קרבן הנשיא שיחטא ומדוע צוה אותם שיקריבו חטאת ושיהיה שעיר עזים:

השאלה הד' באמרו ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. כי למה צוה שיעשו שתי עולות כאחד העגל שהיא עולת הבקר והכבש הוא עולת הכבשים. וכן צוה לשלמים שיקריבו שור ואיל לשלמים שהם שני קרבנו' שונים שלמים מהבקר ושלמים מהכבשים. ולמה בעולות אמר שיהיו תמימי' ובשלמים לא אמר שיהיו תמימים וידוע שכל הנקרב על המזבח היה תמים בלי מום:

השאלה הה' באמרו כי היום ה' נראה אליכם כי הנה לא נראה להם ה' אלא האש היורד מן השמים על המזבח לא באש ה' גם משה לא אמר כן אלא וירא אליכם כבוד ה' וכמו שכתב הרב המורה כבוד ה' אינו ה':

השאלה הו' למה ספר הכתוב ברכת העם שתי פעמים כי בראשונ' אמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וחזר לומר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם והברכה אחת היתה לא שתים:

השאלה הז' כי הנה מצאנו שקדוש המקדש והמזבח היה ברדת האש מן השמים על המזבח ותאכל את הקרבנות וירא העם וירונו ויפלו על פניהם וכזה נאמר בימי שלמה כשבנה הבית כמו שכתוב בדברי הימים (ד"ה ב' ז') וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים וגומר. וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה וישתחוו להודות לה' כי טוב וגומר. וכן בימי אליהו נעשה קדוש השם ע"י האש שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ד) והנה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים. ולכן ראוי לשאול למה היה הקדוש האלהי על ידי האש ולא ע"י המים או דבר אחר:

השאלה הח' למה מתו האנשים האלה שלמים הם אתנו נדב ואביהוא בני אהרן במקום ההוא ובזמן ההוא. וידוע שלא מתו מיתה טבעית כיון שמתו שניהם יחד בחורי עם ומבלי חולי טבעי. ומצינו לחז"ל בזה חמש דעות. הא' שמתו לפי שהביאו האש מדירתם אש זרה אשר לא צוה אותם. הב' שהורו הוראה בפני משה רבם כי הם דרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אבל לפי שעשוהו מעצמם מתו. הג' לפי שנכנסו שתויי יין למקדש וסמכו זה למה שצוה מיד לאהרן יין ושכר אל תשת. הד' לפי שהיו בני שחץ ולא נשאו נשים בגאותם ועליהם נאמר (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. הה' שמתו בעון אביהם ממעשה העגל ודרשו על זה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו זה אהרן ששלם שני בניו. ואחרי שחכמי ישראל וקדושיו היו חלוקי' בדעותיהם אינו מהגנות אם נעיר עליהם ספקות. אם לדעת הראשון שמתו בעבור שהביאו אש הדיוט למקדש כבר באה בקבלה אמתית שאע"פ שיורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וא"כ לא חטאו בזה ולא נתחייבו על זה מיתה. ואם אל הדעת הב' שהורו הוראה בפני רבם הוא בלתי נכון לפי שהם לא דרשו כראוי מפסוק ונתנו בני אהרן הכהן אש. לפי שאותו פסוק מדבר במזבח העולה ולא נוכל ללמוד ממנו לענין הקטורת וא"כ לא היה החטא בהוראת הלכה לפני רבם אלא בטעותם בה. ואמנם הדעת הג' הוא ג"כ בלתי נכון לפי שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואם עדין לא הזהיר על היין ועל השכר למה ימותו בני אהרן עליו. ואמנם הדעת הד' הוא גם כן בלתי מתישב לפי שאם חטאו בגסות הרוח לא היה ראוי שימותו באותו יום מקודש בחנוכת המזבח ובאותו מקום קדוש ונורא כיון שלא היה חטאם מתיחס לזמן ולמקום ההוא ולעבודה ההיא. והדעת הה' הוא בלתי ישר אצלי שאם היתה מיתתם על עון העגל שעשה אהרן השופט כל הארץ לא יעשה משפט שאהרן שעשה העון לא מת ומתו על חטאו בניו שלא חטאו והכתוב אומר לא יומתו אבות על בנים. גם מרע"ה אמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש מורה שלא היתה מיתתם על עון כי אם יסורים של אהבה:

השאלה הט' בפרשת יין ושכר אל תשת למה נכנסה הפרשה הזאת בתוך ספור בני אהרן כי למעלה מזה ספר ספור מיתתם ואחר הפרש' הזאת ספר מה שקרא על מיתתם משעיר החטאת שנשרף ויקצוף משה ולמה נכנסה א"כ שם הפרשה ההיא:

השאלה הי' באמרו באזהרת היין ושכר בבואם אל אהל מועד ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החקים וגומר כי בידוע שההבדלה בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את החקים אינם דברים תלוים בבא הכהן אל אהל מועד כי גם בהיותו בכל מקום יבדיל ויורה את בני ישראל את החקים ויצטרך אם כן לאסור היין לכהן ולא לבד בבואו אל אהל מועד:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

ויהי ביום השמיני וגו' עד ויקחו בני אהרן איש מחתתו. כתב הראב"ע שביום השמיני הוא שמיני לניסן כי הנה המשכן הוקם באחד בניסן ומשם התחילו ימי המלואים אבל קבלת חז"ל אינה כן אלא שימי המלואים התחילו והיו קודם ניסן ובאחד בניסן היה יום שמיני למלואים. כי אחר שעשו ומלאו אהרן ובניו את ידיהם בשבעת ימי המלואים ביום השמיני מהם שהיה ר"ח ניסן שהוקם בו המשכן רצה ית' שיכנסו אהרן ובניו בעבודת המקדש ולכן קרא אותם משה וקרא גם כן לזקני ישראל לתת לאהרן ולבניו חוקת עבודת המזבח בפני זקני ישראל ושוטריו ואז התנדבו הנשיאים בחנוכת המזבח בקרבנותיהם והקריב נחשון ביום ההוא. ולהיות יום בשורה היום ההוא ויום ה' הגדול והנורא שנטל אותו יום עשר עטרות השנויות (הובא גטין דף ס') בסדר עולם. צוה משה שעבודת היום ההוא יעשה אהרן בעצמו כי עם היות בניו ג"כ כשרי' והגונים להקריב על מזבח השם חטאת ועולה ושלמים הנה לכבוד השם ולכבוד חנוכת המזבח צוה שאהרן בעצמו יעבוד בעצמו כל העבוד' הקדושה ההיא ולכך צוה אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה' כי הנה צוהו שיקח עגל כדי שיכפר על עצמו ממה שנכשל בעון העגל ואיל לעולה לפי שאחר שנתכפר עונו נקרב אל האלהים ונדבק בו באמצעות עולתו ואולי שהיה האיל לזכרון העקידה ואילו של יצחק. והנה אמר שיהיו שניהם תמימים להגיד שמה שנכשל אהרן בעון העגל לא היה לכוונה רעה חלילה כי בתום לבבו ונקיון כפיו פתוהי ויפת. ולכן היה ג"כ מקריב עגל לפי שהיה בו אהרן כעגל לא לומד האומר השיבני ואשובה כי אתה השם אלהי. וכן יהיה איל העולה תמים לפי שאחרי כפרתו תמים יהיה עם ה' אלהיו. והנה לא צוה אותו כאן על איל השלמים שלו לפי שהשלמים היו מהם לאכול ולשבוע הכהנים והבעלים אחר הקטרת האמורים על המזבח ואהרן בהיותו משמש כהונתו לא יאכל מהשלמים שהיה הוא מקריב משלו במה שהוא בעל ולא במה שהוא כהן כי כל קרבן כהן כליל יהיה לא יאכל. ומפני זה לא הצריך הקב"ה לאהרן שביום השמיני בהיותו משמש כהונתו יקריב שלמים כיון שלא יוכל לאכול מהם. והיה בעבור זה מוטב שיקריב החטאת שתהיה נשרפת כלה כחטאת כהן והעולה שתהיה כלה לגבוה גם שהיה עתיד לצוות שישראל יקריבו שור ואיל לשלמים ומהם לקח אהרן ובניו מתנותיהם בשר סגיא על כן לא הוצרך לאהרן הכהן להביא שלמים והותרה בזה השאלה הא'.

והנה צוה את אהרן שידבר אל בני ישראל על קרבנותיהם ולא צוה אותם משה מעצמו בהיות כלם לפניו כדי לכבד את אהרן ושיראו בני ישראל שהוא היה נגיד ומצוה ומודיעו אותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. האמנם כדי שידעו שכל מה שהיה אהרן מצוה בזה שמע מפי משה שקבל מפי הגבורה. אמר ויקחו את אשר צוה משה כי הוא אשר צוה לאהרן מה שצוה אותם והותרה בזה השאלה הב'.

והנה צוה שעדת בני ישראל יקריבו שעיר עזים לחטאת לפי שהיה זה לכפר עליהם עון העגל וכתוב בפרשת שלח לך אם מעיני העדה נעשתה בשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת כי היא שגגת עבודת אלילים שמפני גריעות' היה החטאת שעיר עזים בעבור שהיו זובחים לשעירים באמונותיהם הנפסדות. וצוה שיעשו עולה הדורה שהיא כבש ועגל תמימים להגיד שאחר כפרת האומה יהיה העגל לא לומד ללמדה ולישרה לשמור מצות וכן הכבש הנכבש לפניו יתברך ולכך אמר בהם תמימי' לרמוז על תמימותם ונקיותם. והיו שם אם כן קרבן מן הבקר שהוא העגל ומן הכבשים שהוא הכבש ומן השעיר שהוא העזים שהם כלל מיני העולות היותר נבחרים ונרצים כמו שנזכר בסדר ויקרא. וחכמים זכרונם לברכה דרשו בתוספתא שהקריבו ישראל במדבר שעיר עזים לכפר על וישחטו שעיר עזים שנאמ' במכירת יוסף והקריבו עגל לכפר על עון העגל וכן צוה שיקריבו השלמים שור ואיל שהם הנכבדים במיניהם ולא אמר שיהיו תמימים לפי שהתמימות לא נאמר בעולות אלא בבחינת הרמז שבהם כמו שביארתי. ומנחה בלולה בשמן שהיא היותר הדורה על כל קרבן ואמר בסוף הצווי כי היום ה' נראה אליכם להגיד שהיום ההוא יהיה ה' נראה בעבורם כי מלת אליכם ענינה בעבורכם. וכבר ביארתי בסוף אלה פקודי שהשם יתברך הוא האור הצח שלא ישלוט בו עין ולכן יתואר שאש אוכלה הוא ומפני זה אמר כי היום ה' נראה אליכם רוצה לומר שהאש האלהי שהוא שלוחו של מקום ומלאכו יהיה נראה אליכם וכינה השליח בשם שולחו. וזכר הכתוב שעשו בני ישראל כאשר צוה משה לאהרן לדבר אתם והקריבו קרבנותיהם ויעמדו כל העדה לפני ה' בעזרה ופניהם בקדש הקדשים. ומשה רבינו קיים מה שאמר להם אהרן והוא אמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' רוצה לומר אל תחשבו שהדברים שדבר אליכם אהרן היו מעצמו כי לא היו ממנו ולא ממני אלא מאת האלהים. וכבר כתב הרב רבי משה בר נחמן שנצטוה משה בקרבנות האלה ואם לא נזכר בכתוב ורבים כן. ואמר וירא אליכם כבוד ה' כלומר ובטחו בו שירא אליכם כבוד ה' שהוא האש העליון האלהי וכמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ועל זה עצמו אמר אהרן כי היום ה' נראה אליכם והותרו בזה ג' שאלות הג' והד' והה'.

ואחרי שהקדים מרע"ה לדבר זה אמר אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך כי ראשונה ראוי שתקשט עצמך בקרבנותיך ואחר כך תקשט אחרים רוצה לומר העם בקרבנותיהם. והנה אמר וכפר בעדך ובעד העם וחזר ואמר וכפר בעדם להגיד שכפרת הכהן המשיח היא תועלת העם בכפרתם כמו שהיה חטאו מכשול גדול לעם כמו שאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם לכך אמר לאהרן וכפר בעדך ובעד העם כי בהיותו מכפר על עצמו היה מכפר עליהם ג"כ וחז"ל אמרו ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה השם להגיד שעם קרבן העם יתוסף כפרתם וישארו בהחלט נקיים מעון. והרב רבי משה בר נחמן כתב שאמר וכפר בעדך על ידי קרבנותיו ובעד העם באמצעות קרבנותיהם ושזה הוא עצמו מה שאמר אחר כך וכפר בעדם ואינו נכון כי לא ימלט הכתוב אם כן מהכפל. וזכר הכתוב שעשה אהרן עבודת היום כלה כי גם שחיטת החטאת והעולה שהיא כשירה בזרים לא עשאה אלא אהרן בעצמו אמנם בניו היו מקריבים הדם לפניו והוא היה מזה אותו על קרנות המזבח ופרש"י על קרנות המזבח החיצון. ואפשר לפרשו על קרנות מזבח הקטורת כדין חטאת הכפורים ולזה נשרף מחוץ למחנה כמשפט וכן אהרן בעצמו היה מקטיר האמורים ואת הבשר ואת העור של העגל שרף מחוץ למחנה וכן שרף העולה וקצר הכתוב במעשה החטאת והעולה והמנחה לפי שנסמך על מה שכבר ביאר בדיניהם. והנה אמרו במנחה מלבד עולת הבקר הוא להגיד שכל אלה הקרבנות שהקריב אהרן משל עצמו ומן העדה הקריבם אחרי עולת הבקר והוא תמיד של שחר כי הוא היה במקדש קודם לכל הקרבנות כמו שהיה תמיד של בין הערבים אחרון לכלם ובא אם כן הכתוב ללמד שאין עולת העם עם היותה עולת צבור פוטרת את התמיד ולא קודמת אליו. והנה לא נזכר כן בקרבנות המלואים להיותם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים כי בידוע שלא פטרו את התמיד. אבל בתורת כהנים אמרו שבא הכתוב הזה ללמד ששתי מנחות היו שם ושעל המנחה נאמר כן וכמו שכתב הרב רבי משה בר נחמן. והנה אמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. וכתב הראב"ע שוא"ו וירד היא כמו וכבר כאלו אמר וכבר ירד. ורבי יונה המדקדק אמר שהוא"ו הזאת היא במקום אחר רוצה לומר שברכם אחרי שירד מעשות החטאת וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה דף י"ח) ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר ההודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ולימר' מקמיה עבודה מי כתיב לעשות מעשות כתיב. ולימרה בתר עבודה לא ס"ד דכתיב זובח תודה יכבדנני. והנכון ע"ד הפשט כי במקום שהקריב אהרן קרבנותיו ונתרצה בעבודתו בהיותו על המזבח ברך את העם ואחר ברכתו ירד כי זהו ויברכם ואחר כך וירד מעשות החטאת והעולה כי בא הכתוב לספר מה שקרה אחר כך והוא שירד אהרן מעשות החטאת והעולה והשלמים. ויבא הוא ומשה אחיו עמו אל אהל מועד ושם התפללו תפלה קצרה על ירידת האש מן השמים. ומיד ויצאו ויברכו את העם שניהם יחד. ומיד אחר ברכתם נראה כבוד ה' אל כל העם. וביאר מה היה הכבוד ההוא באמרו ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים שהאש ההוא לא שרפה ולא אכלה דבר כי אם מעל המזבח את הזבחים שהיו שם ומשם ואילך נשאר הכבוד על המשכן תמיד ולכך וירא כל העם את האש האלהי ההוא ולא פחדו ולא ברחו פן תאכלם האש הגדולה אבל נשאו קולם ברנה ותחנה ויפלו על פניהם כורעים ומשתחוים לאל העונה אותם ומקבל קרבנותיהם. הנה התבאר ששתי ברכות נתברכו ישראל ביום ההוא אחת מפי אהרן בלבד בהיותו על המזבח מקריב קרבנותיו והשנית מפי משה ואהרן שניהם יחד אחר שירד אהרן מעל המזבח ונכנסו שניהם להתפלל באהל מועד ויצאו ויברכו את העם והותרה בזה השאל' הו'.

וחז"ל אמרו שנכנסו שניהם להיכל כדי ללמד משה לאהרן מעשה הקטורת. וממה שאמר הכתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם למדו ברכת כהנים בנשיאות כפים. והברכה היתה יברכך יאר ישא כמו שכתב רש"י והיו משה ואהרן מברכים שניהם ככהנים בעת נשיאות כפיהם. והנה רצה הקדוש ב"ה לקדש את מזבחו ואת משכנו בירידת האש האלהי שמה לארבעה טעמים. האחד שהמחנה האלהי וקבוץ מלאכיו נמשל תמיד לאש וכמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ויחזקאל ראה נבואתו באש כמו שאמר ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. ודניאל אמר כורסיה שביבין דנור גלגלוהי נור דליק וגו' נהר דנור הנה מפני זה שהיה המחנה האלהי מכונה באש בדברי הנביאים לכן באה האש במשכן ובבית עולמים להורות ששמה היתה השכינה וכבוד ה' עם רבבות קדש. על כן נפלו על פניהם כי השתחוו לאותו האש המורה על שכינת השם ומלאכיו. והטעם השני הוא שהשכל האנושי כפי מחשבותיו יסופק אצלו ההשגחה האלהית בפרטים למעלת המשגיח ולשפלות האישים הנפסדים ולהיותו יתברך בלתי גשמי ולא בעל חושים להשיג הדברים הפרטיים ומפני זה כדי להשריש הקדוש ב"ה אמתת השגחתו בלב עבדיו עם כל רוממות מעלתו הוריד האש מן השמים על המזבח לשיראו בעיניהם כי עם היות האש קל בטבעו הוא יורד למטה על דרך הפלא וככה היא ההשגחה האלהית שעם היותה מתיחסת אל העליונים הנה ע"ד הפלא והרצון האלהי היתה יורדת למטה להשגיח בהם. והטעם הג' שהתורה האלהית נמשלה לאש כמו שאמר אש דת למו. והנביא אמר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש. ומפני זה בהיות המשכן בשלמותו וישראל בקרבנותיהם ירד האש מן השמים לומר שהשלמות האמיתי הוא בשמירת התורה הנמשלת לאש שניתנה מן השמים. והטעם הרביעי הוא שהיו בישראל מסופקי' מאד בענין הקרבנות איך יהיו ריח ניחוח לפני השם בהיותו מסולק מכל גשמות ולכן הוצרך יתברך להוריד אש מן השמים שתאכל את העולה ואת החלבים כדי שכל העם יראו בעיניהם שרצה האלהים את מעשיהם ושהיו קרבנותיהם לרצון לפניו כיון שהוא שלח מלאכו ואש מפיו תאכל את זבחיהם ולכן היו העם מרננים ונותנים הודאות לפניו יתברך על אשר קבל ברצון את עבודתם ברדת האש האלהי עליה. הנה נתתי בזה ד' טעמים נכוחים והותרה בזה השאלה הז':