ויקרא ט, ה

וּנְסִיבוּ יָת דִי פַקִיד מֹשֶׁה לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא וְקָמוּ קֳדָם יְיָ

וְאִזְדַרְזוּן אַהֲרן וּבְנוֹי וְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל וּנְסִיבוּ יַת מַה דְפַּקֵיד משֶׁה וְהַיְיתִיוּ לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִימְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא וְקָמוּן בְּלֵב שְׁלִים קֳדָם יְיָ

ויקחו וגו׳ אשר צוה משה. אמר אשר צוה משה, יכון אל אהרן גם כן שלקח את אשר צוהו, ואינו יוצא ממשמעות מעשה ישראל, שהגם שמפי אהרן נאמרו להם הדברים, אהרן עצמו מפי משה אמרם, ואלו אמר הכתוב ״אשר צוה אהרן״ אין במשמע אלא לקיחת ישראל ולא לקיחת אהרן. עוד אולי שנתכון באמרו אשר צוה משה כי לצד מצות משה לבד עשו הדבר, הגם שלא היתה ההבטחה הרשומה במאמר.

ויקרבו כל העדה. כ״מ דכתיב קריבה משמעו יותר קרב מכפי הרגיל להיות. וכמו שפירשו חז״ל עה״פ הן קרבו ימיך למות כ״מ שנא׳ קריבה קודם לימי אבותיו. וכן קריבה בהלוך לאיזה דבר משמעו בזריזות יתירה וריצה עד שהגיע לשם יותר מכדי הילוך בינוני. וכ״ה בת״כ קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. וכן להלן ויקרב אהרן אל המזבח תניא בת״כ בזריזות. וקרוב לומר שהשמיענו המקרא ללמדנו הא דאיתא בברכות ד״ו ב׳ דלמיעל לבהכ״נ מצוה למירהט שנאמר נרדפה לדעת את ה׳ ומרומז באורייתא ג״כ. ועי׳ בס׳ דברים ד׳ י״א: