ויקרא ט, ו

וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ תַּעְבְּדוּן וְיִתְגְלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ

וַאֲמַר משֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דְתַעַבְדוּן אַעַבְּרוּ יַת יִצְרָא בִּישָׁא מִן לִבְּכוֹן וּמִן יַד יִתְגְלֵי לְכוֹן אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ

וטעם ויאמר משה. כאשר הראיתיך. ואשאל אותה וטעמו כבר אמר להם משה זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל אז יראה לכם כבוד ה׳ והטעם על האש שיצא:

זה הדבר אשר צוה ה' תעשו. לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של צבור:

וירא אליכם כבוד ה'. מלבד גלוי השכינה שהיה במשכן, כאמרו וירא כבוד ה' אל כל העם:

זה הדבר הקרבנות שאמרנו.

וירא אליכם כבוד ה'. ובזה תבינו כי בחר הק' בעבודת אהרן ובניו, שאני שמשתי שבעת ימי המלואים, אמר לו: מעתה קרב אתה ועבד:

זה הדבר וגו׳. צריך לדעת מה הוא הדבר. ורש״י פרש על הקרבת אהרן. ואין זה פשט מאמר הכתוב שאמר ״תעשו״. ונראה שיכוין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך דכתיב ״ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳״, דקדק הכתוב לומר לפני ה׳ ולא אמר ״לפני אהל מועד״, גם לא היה צריך לומר שהרי אמר בסמוך ״ויקחו וגו׳ אל פני אהל מועד״, אלא ירצה לומר שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה׳, ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות, כמאמר דוד (תהילים ט״ז:ח׳) ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ כי בזה לא ימוט מימינו שהיא התורה, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו׳ כישיבתו וכו׳ לפני מלך ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים. וכשהשכיל משה במעשה זה אמר להם ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו״, פרוש, צוה ה׳ שתעשו אותו, שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה׳, וירא אליכם כבוד ה׳. עוד יכוין בכלל אמרו לפני ה׳ שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה׳, כדכתיב (ישעיהו נ״ט:ב׳) ״עונותיכם היו מבדילים״ וגו׳, וזה יגיד שהיו שלמים עם ה׳, וכפי זה ידיק על נכון אמרו ״זה״ על מעשה האמור בסמוך.

אחר שכתבתי זה, בא לידי מדרש חז״ל (במדבר רבה יב:ח), וזה לשונם: ״זה הדבר״ – מה הוא ״זה הדבר״? על המילה, כמה דתימא ״זה הדבר אשר מל יהושע״ (יהושע ה:ד), עד כאן. ודברי המדרש סתומים וחתומים, וכי באותו יום מל אותם משה, או באותו יום צוה על המילה?

אכן הכונה היא על ערלת לבם, שהוא דבר המבדיל בין ישראל ובין אביהם שבשמים, גם מרחיק אימתו מלבם, וצוה למול ערלת לבבם ובזה יראה להם כבוד ה׳, והם דברינו עצמם.

שוב בא לידי מדרש אחר (תורת כהנים הכא) בילקוט, וזה לשונם: ״זה הדבר״ – אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם, ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו׳, ותהיה עבודתכם מיחדת לפניו, דכתיב ״ומלתם את ערלת לבבכם״ וגו׳ (דברים י:טז), ואם עשיתם זה – ״וירא אליכם כבוד ה׳״ עד כאן, והם דברינו עצמם.

זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳. זה הפסוק אומר דרשוני שהרי כבר עשו מה שעליהם והביאו הכל אל פני אוהל מועד ומה להם לעשות עוד. ודרשו חז״ל בת״כ אמר להם משה לישראל אותו יצה״ר העבירו מלבכם. ותהיו כלכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנא׳ ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה׳. זה הדרוש צריך עוד יותר ביאור מגוף המקרא. וגם מה שייך לכאן המקרא כי ה׳ אלהיכם וגו׳. והענין דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה׳ אבל לא ע״י גבולים שהגבילה תורה. וכאשר יבואר באורך בפ׳ קרח שזה היה עיקר החטא של ר״ן אנשים שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה ע״י תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה׳ ע״י הקטרת אע״ג שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרן ובניו יקטירו. והנה כבר ידע משה רבינו שכתות כאלה מתנוצצות אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ. ע״כ בבוא יום התראות גלוי שכינה שלזה היה תכלית תשוקתם וכדאי׳ בשה״ש רבה א׳ עה״פ משכני אריב״ל להוטים היו ישראל אחרי שכינה ע״ש באורך. אלא שהבין משה דמכ״מ יש בלב כמה אנשים על מה שהגיע הענין ע״י פרטי אופנים אלו. מה שא״א להגיע אליו אלא בעת שנצטוו ע״ז. בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר. אלא אותו יצה״ר העבירו מלבכם שגם זה התשוקה אע״ג שהיא להשיג אהבת ה׳ בקדושה מכ״מ אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית׳ אינו אלא דרך יצה״ר להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה. ואמר להם משה טעם לדבר ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. פי׳ אם תשימו דעתכם לדרך התורה תלכו הכל בדרך אחד ובעצה אחת משא״כ אם נבקש אהבת ה׳ שלא בדרך התורה. ותהי׳ תורת כל א׳ בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתם הוא נגד רצון ה׳ וכבודו ית׳. וזה שמסיים כשם שהוא יחידי בעולם כך רצונו וכבודו שתהא עבודתכם מיוחדת לפניו. והביא הת״כ יסוד לזה הדרוש מהא דכתיב כי ה׳ אלהיכם וגו׳ וסיפיה דקרא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. וא״א לפרש שוחד ממון או דברים לפני הקב״ה או אפי׳ הרבה מע״ט שזה אינו בכלל שוחד דכל מה שביד האדם לעשות לטוב ה״ז מחויב וא״כ אינו שוחד. אלא ע״כ מסירת נפש ודביקות נעלה באופן שנאמר יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. כמו שאמרו בחגיגה פ״ב על בן עזאי. מ״מ אם הוא שלא ע״פ התורה אינו עולה לרצון כ״כ ויהי נענש ע״ז כמו שביארנו בפ׳ קרח בענין הר״ן איש שהיו חשובים לפני ה׳ גם אחר שנשרפו מ״מ הרי לא נקו מעונש. ובזה שייך לומר שלא יקח שוחד היינו שנותן נפשו על אהבת ה׳ ועל כבודו ית׳ באופן שאינו מחויב בזה. ואין לך שוחד גדול מזה ובא משה רבינו בשעה המוכשרת לכך להגיד לאדם ישרו אשר רק זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ ולא ע״י דרכים אחרים איש כפי רעיון לבבו. כ״ז ביארנו מאמר חז״ל בת״כ על המקרא הנפלא הלז :