ויקרא ט, ח

וּקְרַב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכֵס יָת עֶגְלָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ

וּקְרֵיב אַהֲרן לְמַדְבְּחָא בִּזְרֵיזוּתָא וּנְכֵיס יַת עֶגְלָא דְחַטָאתָא דִידֵיהּ

אשר לו. משלו היה וכן פר יום הכפורים:

ויקרב אהרן אל המזבח. ירמז לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (ירושלמי מכות ב:ו) שאלו לנבואה: ״חוטא מה ענשו?״ אמרה: ״הנפש החוטאת היא תמות״, ולצד רחמי ה׳ אמר: ״יביא קרבן״, שעקר מעשה הקרבן היא מחשבת המקריב, כי הוא החיב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא לזבח ולהשרף על האשים, והיתה לו מחשבה זו לכפרה. והוא אמרו ויקרב אהרן אל המזבח, פרוש, הוא עצמו הכין לשום אשם נפשו, וקרב למזבח, פרוש, לזביחה לאשים, ועשה השחיטה במקומו לעגל לצד רחמי ה׳ שנתרצה להביא חליפתו.

וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו (תנחומא, שופטים) כי נשבע ה׳ להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יותרו בני מעיו (ירושלמי שקלים פ״ה ה״א), אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח:ד), איך יביא קרבן ויפטר? ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה ג.) אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ונעשה בהמה, וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם. האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה? לזה יביא דגמת החוטא שהוא בהמה וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים לו:ז) ״אדם ובהמה תושיע ה׳״, כי חלק הבהמי שבאדם בהצטרפותו עם האדם שהיא בחינת ההשכל נושע בו, פרוש לצדו, כדי שלא יענש והוא אינו ראוי לענש, ובזה אפלו בדין הקרבת הקרבן בעד החטא הוא על קו המשפט, כאמרו (שם) ״משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה׳״:

ויקרב אהרן. בזריזות כמש״כ לעיל ה׳:

אל המזבח וישחט. משום דבעי צפון המזבח מש״ה שחטו סמוך למזבח. ומזה ג״כ מבואר דכל חטאת ועולה בעי צפון אפילו של בקר שהרי כאן היה עגל לחטאת: