ויקרא יח, ה

ושמרתם את חקתי וגו'. לרבות שאר דקדוקי הפרשה, שלא פרט הכתוב בהם דבר אחר לתן שמירה ועשייה לחקים ושמירה ועשייה למשפטים, לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחקים:

וחי בהם. לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:

אני ה'. נאמן לשלם שכר:

וְתִטְרוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי דִי יַעְבֵּד יָתְהוֹן אֲנָשָׁא וְיֵחֵי בְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא אֲנָא יְיָ

וְתִטְרוּן יַת קְיָמַי וְיַת סִדְרֵי דִינַי דְאִין יַעֲבֵיד יַתְהוֹן אֵינָשָׁא וְיֵיחֵי בְּהוֹן בְּחַיֵי עַלְמָא וְחוּלְקֵיהּ עִם צַדִיקַיָא אֲנָא יְיָ

וטעם ושמרתם את חקתי ואת משפטי. לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות כי המבין סודם חי העולם יחיינו ולא ימות לעולם על כן כתוב אני ה׳ אלהיכם כאשר פירשתיו:

וחי בהם - אבל אם לא יעשה - ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם.

וחי בהם וסמיך ליה לא תקרבו לגלות ערוה לומר אע"פ שצויתי וחי בהם לא תקרבו לגלות ערוה כי בגילוי עריות יהרג ואל יעבור:

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. יחזור למשפטים שהם חיי האדם בישובי הארצות והם קיום העולם ועמידתו הוא שכתוב (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ.

וקבלת רז"ל, וחי בהם ולא שימות בהם, שהרי המצות נדחות מפני פקוח נפש ובכולם נפסקה ההלכה יעבור ואל יהרג, חוץ משלשה ואלו הן, עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שעליהן אמרו יהרג ואל יעבור, ובשאר המצות כולן שאמרו יעבור ואל יהרג, דוקא בצנעה אבל בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, כך העלו בגמרא.

ובמדרש וחי בהם, לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה והלא סופו מת, וכן תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצות נחלקים לארבעה חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס והולך בהם בדרך השמאל כדי שיהיה לו בהן שכרו עושר ונכסים וכבוד כדי שיחיה ימים רבים, וזהו שכתוב (שם ג) בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו רז"ל למשמאילים בה עושר ונכסים וכבוד, השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעוה"ב ואע"פ שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה על מנת לקבל פרס לעוה"ב מכל מקום נפשו זוכה להיות שם, ועל שני מינין הללו אמר הנביא (ישעיהו נ״ז:ט״ו) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העוה"ז, זה זוכה לחיי העוה"ז ולחיי העוה"ב, כאברהם יצחק ויעקב שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העוה"ז בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה וזולתם מן העסקים הגופניים, הרביעי מי שמשתדל במעשה המצות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלהי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו שנסתלקו מן העולם בגוף ובנפש.

עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצות, האחד חיים כדרך בני אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם, השני חיים אחרי החולי ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים כדמיון הכלי הישן והבלוי שנתחדש וחזר לתחלתו, וכענין שכתוב (איוב ל״ג:כ״ה) רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, השלישי חיים של סליחה אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי, וכענין שכתוב (יחזקאל ל״ג:י״א) אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, הרביעי חיים אחר המות והוא לשון תחית המתים. וארבעה מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם.

וחי בהם אבל אם לא יעשה אותם ונכרתו הנפשות העושות.

אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. שלא יהו שניו מתקצרות שאינו מת אלא מיתת עצמו, אבל חוקות הגוים, שגוזלים וחומסים וגונבים ורוצחים ובאים על נשי חביריהם, מקצרות ימיהם, שבאים בעלי הממון והורגים אותם, וכן בעל האשה לא יחמול ביום נקם, ואף הקרובים הורגים את הרוצח, וכתיב: ושנות רשעים תקצרנה:

ושמרתם וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר דברים עצמם שאמר בסמוך. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין עד.) שאמרו ״וחי בהם״ – ולא שימות בהם, שאם אנסוהו לעבר על אחת ממצוות ה׳ יעבר ולא יהרג. ואמרו עוד כי על שלש עברות חיב אדם ליהרג ולא יעבר, והם: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. מעתה אמר פסוק ראשון סמוך למצות עריות, ולא התנה הכתוב ״אשר יעשה וגו׳ וחי בהם״, ואמר פסוק שני לצוות על שאר המצוות, ואמר וחי בהם לדיק ולומר שבמצוות שנאמרו בפסוק שלפנינו שלא אמר ״וחי בהם״ – יהרג ואל יעבר.

עוד נראה בהעיר עוד למה שנה הכתוב בשני כתובים, בראשון אמר ״אני ה׳ אלהיכם״, ובפסוק שני אמר ״אני ה׳״. אכן כנגד שני בנים דברה תורה: אחד העושה מיראה ואחד העושה מאהבה, וכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים (סוטה לא.) כי העושה מיראה שכרו לאלף דור והעושה מאהבה שכרו כפול לאלפים. והנה מן הנמנע שישיג המשיג בחינת האהבה עד שתקדים לו בחינת היראה, בסוד (תהלים קיח:כ) ״זה השער לה׳״, ואשר על כן אמר הכתוב כנגד בחינת היראה ״את משפטי וגו׳ אני ה׳ אלהיכם״, דקדק להזכיר בחינת הדין שהוא רמוז בשם אלהים, להעירך במי הכתוב מדבר, ואחר כך צוה לגדר שני לעשות מאהבה, ולזה אמר אני ה׳ ולא הזכיר שם אלהות לומר שתהיה השמירה לצד אהבת הטוב והחפץ והרצון פעל בו לעשות מאמר קונו החביב מאהבתו אותו, הגם שלא היה ענש לעובר.

ואמר וחי בהם, פרוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באמרו ״וחי״ בתוספת וא״ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאמרו ״ללכת בהם״ לעולם העליון. אבל גדר זה ״וחי בהם״, פרוש, לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ״ויחיה״, אלא מעת טעמו טעם המצוות בערך זה ״וחי בהם״. ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת (דברים יא:יד) ״והיה אם שמע״ שאמר ״ונתתי מטר ארצכם״ וגו׳, פרוש לצד ששם נאמר ״לאהבה את ה׳״ וגו׳, לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה, וראוי הוא ליהנות בשני עולמות. והגם שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לט:) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ״ונתתי״ בתוספת וא״ו בתחלת יעוד השכר, לומר אין זה אלא תוספת על הנעלם המשכל הנצחי.

האדם וגו׳. במסכת שבת וזה לשונם (בבא קמא לח.; עבודה זרה ג.): אמר רבי יהודה, מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? דכתיב ״אשר יעשה אותם האדם וחי״ וגו׳, כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא ״האדם״, עד כאן. פרוש, לצד שהוקשה לרבי יהודה יתור ״האדם״, עוד הוקשה לו, למה דבר הכתוב בלשון נסתר, שהיה לו לומר ״אשר תעשו אותם״ כדרך שהתחיל לדבר ״ושמרתם״ וגו׳ לנוכח, ומכח זה דרש שנתכון למי שלא היה שם באותו מצב, שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל, ומי זה? הוי אומר זה גוי. והתוספות זכרונם לברכה הקשו מבריתא (בבא מציעא קיד.) שדרש רבי שמעון פסוק (יחזקאל לד:לא) ״אדם אתם״, אתם קרויים אדם וכו׳. ואמרו שיש לחלק בין ״אדם״ ל״האדם״, עד כאן. וכמו כן ראיתי בספר הזהר (חלק א כה.) שחלוק זה אמתי מצד עצמו, והוא דבר שבמנין תלוי, כידוע ליודעי חן, שחשבון המעלה הוא של ״אדם״ ולא של ״האדם״, כי המוסיף גורע. ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה לקראות ״אדם״, וכפי זה אות ה״א שב״האדם״ הוי רבוי הגוי, שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה, ואין אות הה״א כאן מעקר השם, והבן.

ושמרתם את חקתי וגו׳. זה המקרא לפי הפשט נראה מיותר. וגם מוקשה שנוי לשון ממקרא הקודם שהקדים חקים למשפטים ורש״י הביא שתי דרשות שבת״כ לרבות שאר דקדוקי הפ׳ ד״א ליתן שמירה ועשיה לחקים כו׳. והנה בכ״ז לא נתיישב השנוי. וגם עיקר הדרשה הראשונה משמע מגוף הברייתא שבת״כ שלא משום יתור באנו לרבות כלשון רש״י אלא הוא גוף המקרא ולא רבוי. דהכי תניא בפ׳ י״ג הי״א ושמרתם את חקתי וגו׳ שאין לי אלא מה שפרט הכתוב שאר דקדוקי פ׳ מנין ת״ל ושמרתם את חקתי וגו׳. אלא כך הענין דהא שאנו רגילים לפרש ע״פ הת״כ וגמ׳ יומא הנ״ל משפטים מצות שיש בהם טעם וחקים מצות שהשטן משיב עליהם. זה אינו אלא במקום דכתיב משפטים וחקים. אבל בכ״מ דכתיב חקים ומשפטים אין המשמעות כן להקדים מצות שאין בהם טעם ליש בהם טעם. אלא עיקר הפי׳ כמבואר בספרי דברים כ״פ. וברייתא אחת הובא בקידושין דל״ז אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים. פי׳ חקים המה המדות שהתורה נחקקת בהם איך לדרוש ולהוציא מדיוק המקרא הלכות שלא נתפרשו. והכי דרשינן בכריתות די״ג ב׳ את כל החקים אלו המדרשות. והמשפטים אלו הדינים שנחקרו עפ״י החקים. והכי מבואר בירושלמי נדרים פ״ד והובא בר״ן שם דל״ז יכול אף מקרא ותרגום אתה למד בחנם ת״ל חקים ומשפטים כאשר צוני. חקים ומשפטים אתה למד בחנם ואי אתה למד מקרא ותרגום בחנם. הרי מבואר כמש״כ דפשט של גוף המקרא אינו בכלל חקים ומשפטים. ובס׳ דברים יבואר כמה פרשיות דכתיב בהם חקים ומשפטים וא״א לפרשם בא״א. וכן הרבה פעמים מצינו שאפילו כתיב חקים לבד המשמעות כללי התורה. אבל כ״פ כתיב חקים לבד שיש להם משמעות אחר. כמו בספר שמות והודעתי להם את חקי האלהים. וע״ע מש״כ ר״פ אם בחקתי עוד כונה אחרת. וכן כ״פ דכתיב משפטים לחוד. ומתפרש ג״כ הלכות שנחקרו ע״פ תורה שבע״פ כמו דאיתא בסנהדרין דפ״ז כי יפלא ממך דבר למשפט. זה הדין ומפרש בגמ׳ זה בתו מאנסתו דלמדין מג״ש. והכי פי׳ הרמב״ם הל׳ ממרים פ״א ה״ב הא דכתיב ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה אלו דברים שילמדו אותם מן הדין בא׳ מן המדות שהתורה נדרשת בהם עכ״ל והכל לפי הענין של אותו מקרא. וע״ע ספר שמות כ״ד ג׳ וד׳. אך במקום דכתיב חקים ומשפטים א״א לפרש אלא כמ״ש . אמנם בזה המקרא שאנו עומדי׳ בו שתי׳ זו שמענו בפירושו. א׳ הוא הפי׳ שבכ״מ דכתיב חקים ומשפטים שהוא עסק התורה והכי פי׳ ברייתא שבת״כ והובא בסנהדרין דנ״ט אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים כו׳ אלא אפילו גוי ועוסק בתורה ה״ה ככה״ג. הרי דלא פירשו על מעשה המצות אלא על עסק התורה שהוא ללמד הלכות עפ״י החקים שהן כללי התורה ויבואר עוד לפנינו ביאור המקרא. ב׳ הוא מעשה המצות שאין בהם טעם ושיש בהם טעם. ואע״ג שאין הפי׳ כן בכ״מ דכתיב חקים ומשפטים מכ״מ כאן מתפרש הכי מדבר הלמד מענינו שהיא ג״כ מדה בתורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ח׳ י״ג וכיב״ז כ׳ התוס׳ סנהדרין דע״ט ב׳ בפ׳ מקרא מכה אדם. וזהו הדרש בת״כ ליתן שמירה ועשיה לחקים כו׳ דקאי על מעשה המצות כמובן מפרש״י. וכ״כ הרמב״ם שלהי הל׳ מעילה. וזה הפי׳ נשנה עוד בת״כ והובא ביומא דפ״ה ובכ״מ וחי בהם ולא שימות בהם. וזה לא מיירי בעסק התורה אלא במעשה המצות. והכי תנן שלהי מס׳ מכות רש״א ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות כו׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. הא כל היושב ולא עבר עבירה כו׳. אבל זה הפי׳ ע״כ אינו לפי הפשט. תדע שהרי עיקר זה המקרא כתיב בפ׳ עריות ואנן קיי״ל דבג״ע יהרג ואל יעבור. [אם לא שנימא כדעת השאלתות דר״א פ׳ וארא דהא דבג״ע יהרג וא״י אינו אלא שלא ברצונה ומשום דפגים לה והוי כקטלא אבל ברצונה הוי ג״ע כשארי עבירות שבתורה שיעבור ואל יהרג. אבל לדעת ש״פ] צ״ל דזה הדרש אינו אלא כונה שניה וקאי על שארי מצות. זהו המתבאר בכלל ענין זה המקרא. וכיב״ז בס׳ דברים ו׳ א׳ וזאת המצוה החקים והמשפטים. פי׳ בב״ק דפ״ז משפטים דינים שבין אדם לחברו. והוא כונה שניה. וכמש״כ שם הרמז ע״ז. ועתה עלינו לבאר חלקי המקרא עפ״י שנוי הכוונות:

אשר יעשה אותם וגו׳. לפי פי׳ השני דקאי על מצות התורה משמעו אשר יעשה בפועל. וכדאי׳ במשנה דמכות הנ״ל דהיושב ולא עבר עבירה שהגיע לידו דומה כאלו עשה מצוה בפועל. אבל לפי׳ הא׳ דקאי כל עסק התורה פי׳ יעשה יחדש הלכה ע״י עומק עיונו לפי כללי התורה די״ג מדות והויות התלמוד. וכדאי׳ בסוכה פ״ב דריב״ז למד הויות דאביי ורבא. הרי דפלפולה ש״ת היה מדור דור. וזה מיקרי עשיה כלשון הגמ׳ שבת ד״י וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית. פי׳ אע״ג שכבר למד בה״ס אבל מה שמשה רבינו חידש הלכה עפ״י עיונו וזה מיקרי תורתו. כדאי׳ בעבודת כוכבים די״ט עה״פ ובתורתו יהגה יומם ולילה. ע״ז שואל אחר שהיה מוטרד מתי נעשית . ומעתה נבא לפי׳ הכתוב:

אשר יעשה אותם האדם. ובא הדרש אפילו כותי ועוסק בתורה. פי׳ עוסק היינו חוקר ומעיין כמש״כ הט״ז בא״ח סימן מ״ז ובת״כ נשנית בל׳ ברור אפילו כותי ועושה את התורה והיינו הך . וע׳ מש״כ לעיל ח׳ א׳ וט׳ ו׳:

וחי בהם. כבר נתבאר בס׳ בראשית ב׳ ז׳ ובכ״מ דחי פעם פירושו חי ולא מת ופעם פירושו חי בשלמות ולא בשפלות הדעת. ומובן לפי הענין. והכא לפי׳ הב׳ דקאי על מעשה המצות. הפשט ולא שימות בהם. ולפי׳ הא׳ פירושו שיהיה נפשו מתענג בהרגש רוחני בהם וע׳ מש״כ בספר דברים ד׳ א׳. ובא אזהרה זו דעסק התורה כאן בפ׳ עריות. נגד אופן הא׳ שכתבנו לעיל שעלולים להגיע לידי פרעות התאוה להפר חוק כמו מצרים וכנענים ע״ז הזהירה תורה שיהיו עוסקים בחקות התלמוד ובזה יהיו נשמרים מהרהורי עריות וכדאי׳ במס׳ ע״ז די״ז ב׳ על המקרא מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה מדבר זמה תשמור עליך תורה תנצרכה. ובאדר״נ פכ״ה תניא כל הנותן הרהורי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי זנות. וכ״כ הרמב״ם שלהי הל׳ א״ב יתירה מכ״ז אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד״ת כו׳ ואע״ג שאזהרה זו של שקידת התורה למי שראוי לה ישנה גם בל״ז. מכ״מ כך דרך התורה להזהיר במקום שצריך להזהר ביותר כמש״כ בס׳ דברים בעת יציאה למלחמה ונשמרת מכל דבר רע. ואע״ג שהוא אזהרה בכל זמן וכן הרבה. והנה בא מקרא הקודם לזה נגד מכשול עריות מצד חקי המדינה. וזה המקרא נגד פרעות התאוה כמש״כ דבשני אופנים דבר הכתוב:

כ דאם לא כן ושמרתם למה לי הרי כבר כתיב ואת חקותי תשמרו:

ל פירוש דלעיל כתיב ואת חקתי תשמרו והכא כתיב אשר יעשה אותם דקאי אחוקים ומשפטים ושמירה ועשייה למשפטים לעיל כתיב את משפטי תעשו והכא כתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי: