ויקרא יח, כד

לָא תִסְתַּאֲבוּן בְּכָל אִלֵין אֲרֵי בְּכָל אִלֵין אִסְתַּאָבוּ עַמְמַיָא דִי אֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן

לָא תִסְתַּאֲבוּן בַּחֲדָא מִכָּל אִילֵין אֲרוּם בְּכָל אִילֵין אִיסְתַּאֲבוּ עַמְמַיָא דַאֲנָא מַגְלֵי מִן קָדָמֵיכוֹן

אל תטמאו. דגשות הטי״ת להתבלע תי״ו התפעל ולא נו״ן בנין נפעל והעד דגשות הטי״ת להתבלע תי״ו התפעל ולא נו״ן בנין נפעל והעד דגשות המ״ם כמשפט והנה הזכיר כל כלם שהם מטמאים הנפש:

משלח מפניכם. טעמו מהארץ הטהורה מתים או מגורשים:

אל תטמאו בכל אלה. אפילו בקריבה לגלות ערוה:

כי בכל אלה נטמאו הגוים. כי תחלת פשעי הגוים בעריות לא היה בגלוי ערוה ממש אבל היה בקריבה בלבד:

אל תטמאו בכל אלה. אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים) בין בכלן בין במקצתן. פרוש, אפלו במקצתו, וכאלו אמר ״אל תטמאו באחת מכל אלה״. וצריך לדעת למה דבר הכתוב בסדר זה, שהיה לו לומר ״אל תטמאו באחת מכל אלה״ כדי שלא יהיה מקום לטעות. עוד קשה מה שגמר אומר ״כי בכל אלה נטמאו הגוים״, והגוים אין לנו מקום לומר שלא נטמאו אלא באחת, שהשטוף בזמה ידו בכל. גם משמעות ״בכל אלה נטמאו״, יגיד שבכלן נטמאו, ומעתה מה טעם נשמע אל הדבר אשר יצוה עליו שהכונה היא ״אל תטמאו בכלן״?

ונראה לפרש בהשכיל על דבר אמת, למה לא גלה ה׳ בתורה הדרגות המצוות וסגולתם, ואדרבה בא שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי ה:ו) ״ארח חיים פן תפלס״, וענו אחריו רז״ל (אבות פ״ב מ״א) שאין לנו לומר מצוה זו גדולה וזו קטנה שאין אתה יודע וכו׳, והוכיחו (דברים רבה פ״ו, ירושלמי פאה פ״א ה״א) ממה שקבע ה׳ שכר שוה לגדולה שבגדולות עם קטנה שבקטנות, ועל כלן אני דן שהסברא נותנת שיש מצוות ודאי גדולות ביותר, ולמה סתם ה׳ הדבר?

ונראה כי לצד שיש צרך במצוות הקטנות כבגדולות, שכל מצוה ומצוה סגלתה בפני עצמה, ומה בכך אם שכרה מעט, כיון ששכרה הוי דבר שאינו בנמצא כשכר הגדולה, וכל המצוות צריכין לתקוני הנפש, לזה צוה ה׳ קטן וגדול בהדרגה אחת כדי שיעשו ישראל כלם כאחד. והוא מאמר שלמה (קהלת ט:י) ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״.

עוד נראה טעם אחר, כי לצד שיש מצוות שסגלתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגלתם עשר, ויש שסגלתם בנים, וכן על זה הדרך, וחש ה׳ כשיתגלה הדבר כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ ובמה שצריך ולא ישתדלו בשאר מצוות כמצטרך, לזה סתם הדברים. ובזה ישתדל האדם בכלן כדי שתבוא לידו גם מצוה שסגלתה דבר הצריך לו. ובזה יש טעם למה שאנו רואים כמה בני אדם רעים לשמים ולבריות ובתיהם שלום מפחד מלאים כל טוב, כי אפשר שבא לידם מצוה שסגלתה הצלחת עולם הזה, ואין העברות שעושים מונעים סגלת המצוה והצלחתה. וכל זה בבחינת מצוות עשה, ובמצוות לא תעשה יהיה הדבר כן, יש עברות שפרענותם לעולם הבא, ויש שפרענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפרענותם ברחמנות, ויש כל כך אכזריות, והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכרתות ולא נכרתו הגם שעמדו בתקף הרשע עד שעברו זמן הכריתה, אלא ודאי שיש שמשתלם עליה בעולם הזה ויש שמשתלם עליה לעולם הבא. ודבר ידוע הוא שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם מוסר המשתלם בעולם הזה להיותו נגלה, מענש הנסתר.

וכבר קדם לנו כי ה׳ ברוך הוא יקפיד אפלו על ברואיו הקרובים אליו לבל ידברו דבר שאינו על קו הצדק, ואפלו דברים שנראים כשקר, וצא ולמד מאמר רבי עקיבא לחבריו (חגיגה יד:) כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, ומכאן נקיש לכסף נבחר לשון צדיק, הוא ה׳ אלהינו מקור האמת, כי יקפיד לבל יכתב בתורה אלא דברים המבהקים במדת אמת.

ובזה נבוא אל הבאור, והוא כי לצד שעונש זה של הקאת הארץ יושביה אינו אלא על פרט אחד מהתועבות האמורים בפרשה כאשר אבאר בסמוך, אבל שאר התועבות יש להם עונש אחר, כאשר שפט אל חי תמים דעים כפי בחינת התיעוב. ולזה כשבא לצוות את עמו רצה להודיעם כי יש בתועבות אשר הזהירם עליהם תיעוב אחד אשר יסובב שתקיא אותם הארץ, ולא רצה ה׳ לגלותו כדי שלפחדו ישמרו עצמם מכולם יחד כמו שכתבתי שיותר ירעיד עונש הנגלה מעונש הנסתר, וזה שעור הדברים: אל תטמאו בכל אלה – פרוש, באחד מכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה – פרוש, אחד הוא הגורם ואותו פקדתי על העיר ותקיא את יושביה. הא למדת שעל עון אחד קאה הארץ אותם, אם כן תתחייב לומר כי מאמר אל תטמאו בכל אלה הוא באחד מכל אלה, כיון שעל אחד היה העונש ואין אתה יודע מי הוא.

ואמר עוד ושמרתם וגו׳ ולא תעשו מכל התועבות וגו׳ כי את כל וגו׳ עשו. נתכון הכתוב בזה להודיעם שכל התועבות עשו אנשי הארץ, ואין אחת בכל התועבות שלא עשו אותם. והמכון בזה כדי שיכנסו כלן בגדר המחוש, כי כל שלא עשו אותה אנשי הארץ אין בה פחד ההקאה מן הארץ, לזה הצרך לומר ״כי כל״ וגו׳. ודבר זה דומה לכלי מים שהקיא בו נחש, כל הכלים שיכנסו בגדר ספק כלי זה, אדם נרעד מגשת אליו, וכמו כן הדבר הזה. והגם שהעון הגורם הקאה הוא אחד ותועבות אשר יצוה רבים הם, דבר זה דין קבוע יש לו שאדם הוא פושט עצמו להתעיב, ודין לקוח יש לו ולא דין פורש, וכמו שהארכתי בזה בחבורי על יורה דעה (פרי תואר סימן קי), וכיון שכן, כל הקבוע כמחצה ומחצה. ואחר שהפחידם בענש נגלה חזר ואמר כי כל אשר יעשה וגו׳, פרוש, שגם על כל שאר התועבות יש ענש חמור להכרתת הנפש, אלא שאחת מהם גורמת ענש הנגלה.

אל תטמאו בכל אלה. משמע שלא יבואו לידי הקצה האחרון מהרע שתטמא הארץ עד שיטמאו בכל אלה, ואחר כך אמר ולא תעשו מכל התועבות משמע אפילו במקצתן תטמא הארץ ונראה לפרש שלכך הזכיר ב' מיני עונשים הלא המה הקאת הארץ, וכריתות הנפשות העושות. ומתחילה הזהיר שאל יטמאו בכל אלה לעשות כולם, כי בכל אלה נטמאו הגוים והגיעו אל הקצה האחרון שתטמא הארץ ונפקד עונה עליה ונעשית כחולה המקיא ותקיא את יושביה כי נתמלא סאתה ודרך סאה מליאה לשפוך ולהקיא כי לא תכיל עוד, ועל כן הזהרו שלא יקרה גם לכם כן כי אז אנדרלמוסיא בא והורגת טובים ורעים כי כן יצאו בגולה החרש והמסגר וירמיה וסיעתו. ואח"כ הוא מזהירם ושמרתם אתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות אפילו מקצת מהם לא תעשו, כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ והיו בעונש הקאת הארץ, אבל אתם אם תעשו מקצתן לא תקיא הארץ אתכם לא תהיו בכלל עונש ההקאה אבל מ"מ יש עונש אחר והוא כי כל אשר יעשה מכל התועבות אפילו מקצתן אף על פי שאין הדין נותן לכלות טובים ורעים כאחד, מ"מ ונכרתו הנפשות העושות לפחות, לפיכך ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אפילו מקצת מהם. וקרוב לפירוש זה ראיתי בספר חדש.

נטמאו הגוים. היינו אומות שהיו משובשים בכלל בחקים גרועים ותקיא הארץ את יושביה ובא זה המקרא טעם על מניעת עריות שבא ע״י חקי המדינה ולא משום תאוה: