אור החיים על שמות פרק ו

עתה תראה וגו׳. טעם אמרו עתה, הוא תשובה למה שאמר ״ומאז באתי וגו׳ הרע לישראל״ יותר מהקודם, אמר לו עתה תראה כי רעה זו תכף תסתלק תוספת ועקר, כמו שכן היה שבמכה ראשונה של דם נסתלק השעבוד כמאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ט), וזה הפך מחשבתו שחשב שיתמיד רעת ישראל מאמצעות שליחות זה עד עת הגאלה כמו שפרשתי בדבריו.

עוד ירצה להשיבו על מה שאמר כי אויב חרף ה׳ ולא קנא לכבוד שמו, עתה תראה אשר אעשה לפרעה על זה. ואמרו כי ביד וגו׳ יתבאר לפי מה שפרשנו באחד מהטעמים שנאמר למשה מכת בכורות בשליחות ראשונה, הוא שאם לא היה פרעה מעיז פניו לדבר דברים נגד כבודו יתברך, תכף היה משלחם במכת בכורות, ועל ידי כי דבר ה׳ בזה הפליא ה׳ מכותיו, והוא אמרו כי ביד חזקה ישלחם, פרוש, אחזק לבו עד שאטעימהו מטעמים רבים מרים וקשים, ואחר כך ישלחם, וזה לטעם נגע בכבוד עליון.

וביד חזקה וגו׳. כאן הודיע אשר ירעיש ה׳ בהבאת מכת בכורות, כאמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני קפ״ו) בפסוק ״אין בית אשר אין שם מת״, כי היו מתים גדולי הבתים אם אין בכור, והיו מתים בכורי אב גם בכורי אם. ובאמצעות כן לא הספיק לשלחם לבד אלא לגרשם במהירות גדול, דכתיב (שמות יב:לג) ״ותחזק מצרים וגו׳ למהר״ וגו׳. וכנגד מה שאמר בתחלה ״למה הרעתה״ וגו׳, באה התשובה בפרשה הסמוכה ״וידבר אלהים״ וגו׳.

חסלת פרשת שמות

וידבר אלהים וגו׳. צריך לדעת מה דבר אלהים, גם הודעת ״אני ה׳״ אחר שכבר אמר לו למעלה זכרון השם, ואמר לו (שמות ג:טו) ״זה שמי לעלם״.

אכן להיות שדבר משה לפני אל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר, ובפרט לפני מלך גדול, ודבר זה נמשך לצד שהראה לו פנים צוחקות פנים שמחות הרשומים בשם הוי״ה, לזה הראהו ה׳ פנים של מורא שהם בחינת הדין הרשומים בשם אלהים, והוא אמרו ״וידבר אלהים אל משה״. ושעור אמרו וידבר אלהים הוא כי הכתוב יגיד שהיה ה׳ מדבר כל הדברים האמורים בפרשה בבחינת שם אלהים, שהם פנים המפחידים ומרעידים את הנדבר אליו.

ואמרו ויאמר אליו אני ה׳, פרוש, על דרך אמרם (ברכות ל:) במקום גילה שם תהא רעדה, נתכון לומר לו כי הגם כי הראהו מדת הרחמים בדברו עמו, לא מפני זה יסיר מסוה הפחד וידבר בלא מורא מלכות שמים, וזה לך האות כי ה׳ הוא האלהים שהרי הוא מדבר עמו בפנים הנוראים, והבן:

עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים – פרוש, דבר אתו משפט, ומה הוא המשפט? כי טענו טענה הנשמעת. ואמר ״אני ה׳״ – פרוש, איך אתה מיחס לי מדה רעה בר מינן ותאמר אלי ״למה הרעתה״, והלא אני ה׳ ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל. וכמו שכן אמר הנביא (איכה ג:לח): ״מפי עליון לא תצא הרעות״ כי אם הטובות. ומה שאמר שם ״והטוב״ הוא על בחינת פרט טוב אחד שהוא להיות אדם צדיק, לא יגזר ה׳ דבר כן אלא ביד כל אדם לבחר בטוב. ותמצא שבכל פעם שיזכיר ה׳ זכרון תשלום הרע לעושי רשעה ידקדק לומר (שמואל א כד:יד) ״כי מרשעים יצא רשע״, וכן הוא אומר (ירמיה ב:יט) ״תיסרך רעתך״, (ישעיה סד:ו) ״ותמוגנו ביד עונינו״, (איוב ח:ד) ״וישלחם ביד פשעם״. מה שאין כן הטוב (תהלים פה:יג) ״ה׳ יתן הטוב״, (תהלים קמה:ט) ״טוב ה׳ לכל״. ומעתה לו יהיה שעברה צרה על ישראל, מי יודע אם היו חיבין כן ועונם גרם, או לצד הקודם לתשלום גזרת הענוי, או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי וכדומה. והנך רואה כי הזקנים חזרו לאחוריהם ולא הלכו עם משה לפני פרעה, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ה), והקפיד ה׳ עליהם, באפן כי מהם יצא להם דבר זה. ואיך הוציא מפיו דברים נכרים לומר ״למה הרעתה״?

עוד ירצה על זה הדרך: להיות שאמר משה ״למה הרעתה, למה שלחתני״ באה התשובה – כנגד ״למה הרעתה״ דבר אתו קשות, שדבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד, והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה. או אפשר שאמר לו שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט, וכנגד ״למה שלחתני״ השיב ״ויאמר אליו אני ה׳״ – פרוש: רחמן אני, לזה לא יכלתי לסבול ראות ישראל בצער עד עת קץ, והקדמתי לשלחך קודם הגעת הקץ להקל מעל ישראל הצרה של הגלות. ותשובה זו אינה צודקת אלא אחר שהקדים לומר לו ״עתה תראה״, כי תכף ומיד יפליא פלא בפרעה מכות נפלאות, ותכף נסתלק השעבוד.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה ג,ו) בפסוק ״מוציא אסירים בכושרות״ – בכי למצרים ושירות לישראל, והם שתי מדות: מדת הדין ומדת רחמים. ולזה אמר הכתוב, כנגד מה שהכין לדון את המצריים אמר וידבר אלהים שהוא בחינת הדין, וכנגד מה שרצה להטיב לישראל אמר ויאמר אליו אני ה׳. ובכלל זה רמז לו כי המכות הגדולות המוכנות לבא על המצריים, הגם שיבואו דרך כלל על כל מצרים וישראל נתונים נתונים המה בתוכם, ודבר ידוע כי אין המשחית מבחין ומחבל הכל, ובפרט בבא החשך הדעת נותנת כי בודאי כי יחשיך דרך כלל לכל יושבי ארץ. לזה אמר כי ערך הדינים הרמוזים בשם אלהים אשר הכין ה׳ להשקות את המצריים תשמש מדת הרחמים לערך ישראל, והוא אמרו ״אני ה׳״. וכן הוא אומר (שמות י:כג) ״ולכל בני ישראל היה אור״, (שמות ט:ו) ״וממקנה ישראל לא מת״ וגו׳.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה לג,ג) כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, והוא עצמו שאמר הכתוב כאן כי גם מדת הרחמים הסכימה לעשות דין במצרים, וזה הוא שעור הכתוב וידבר אלהים שהוא כנוי לדין, ויאמר אליו וגו׳ אני מודיעך כי מדת הדין זו היא משם הוי״ה שגם הרחמים נתהפכו עליהם לדין.

עוד ירמז גם כן כנגד ישראל על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה לג,ב) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים, והוא אמרו וידבר אלהים ויאמר וגו׳, פרוש מדת הדין זו שאתה רואה נעשית רחמים המתכנת בשם הויה, ומזה יחליט משה בדעתו כי נחתם גזר דין רעת פרעה אפלו בהסכמת הרחמים, ונחתם גזר דין טובת ישראל אפלו במדת הדין, ובזה תחזקנה ידיו בשליחות.

עוד ירצה להשיב על מה שטען משה למה לא קנא ה׳, ואמר אלהים אני, והוא אמרו וידבר אלהים פרוש שדבר אליו כי הוא אלהים ומביא במשפט על הכל ואת פרעה ישפט משפט שלם, וטעם שלא מהר, ״ויאמר אליו אני ה׳״, ושם זה יש בו מדות הרשומים י״ג מדות הרחמים ואחת מהם הוא ארך אפים, שאינו ממהר לפרע לרשעים בפעל כפיהם.

עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים – ומדת דין זה באה כנגד השליח שהוא משה, שדבר לפני ה׳ שלא כדרך המוסר, אבל כנגד המשתלח אליהם שהם ישראל – ״ויאמר אליו אני ה׳״.

עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים אל משה – ישב עליו בדין, ״ויאמר אליו אני ה׳״ – פרוש, הגם שצריך לדון אותך, אליך אני נוהג מדת הרחמים. והוא שדיק לומר ״אליו אני ה׳״, והטעם על דרך אמרם זכרונם לברכה (ראש השנה יז.) למי נושא עון – למי שעובר על פשע. וידוע הוא כי משה עניו מאד ומעביר על מדותיו יותר מכל הנבראים, לזה נהג ה׳ עמו במדה זו ונשא עונו שהיה ראוי לבא עמו במשפט עליו, והוא אמרו ״אני ה׳״ ורמז למדת ״נושא עון״, ואין כאן משפט אליו.

עוד רמז ה׳ סוד אמרו ״ה׳ הוא האלהים״ (מלכים א יח:לט), והוא אמרו ״וידבר אלהים ויאמר וגו׳ אני ה׳״, וזה הוא גלוי יחוד ה׳ אשר גלה ה׳ סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו:

וארא אל אברהם וגו׳. טעם שהזכירם בפרטות, לצד שכל אחד יש בו בחינה מעלה. אל אברהם שנתעלה לצד שהוא אשר הכיר את בוראו תחלה מבלי שיקדים אליו דבר ממנו יתברך, כי הלא תמצא כל מי שקדם לו ידיעה מהבורא ממעשיו והנהגתו עם ברואיו אין לשבח אותו כשילך בדרך בחר לו יה, כי כל משכיל יבחר בטוב ובפרט בטוב השלם והערב והמפלא הוא דרך ה׳, מה שאין כן אברהם, כי דבק בה׳ קודם שיוכר אצלו מדותיו יתברך והנהגתו, וכבר כתבתי כי לאברהם למנה שיקראו לו (ישעיהו מא:ח) אוהבו של מקום, פרוש אהבת האמת אהבת הטוב, כי הגם שעדין לא הכיר ממנו אלא הנסיונות הגדולות, אף על פי כן דבק בה׳ ואהבו וכמו שכתבנו במקומו.

אל יצחק. שהיתה בו בחינה אחרת, שפשט צוארו על גבי המזבח.

ואל יעקב. שהיה שלם, שלא יצתה ממנו טפה מאוסה כישמעאל ועשו.

והכונה בזה, שלכל ג׳ הדרגות הצדיקים בחירי עולם לא נגליתי עליהם אלא באל שדי, שהוא גלוי הדרגה למטה מהדרגת גלוי שנתגלה למשה שהוא בשם ה׳, כאמרו ״אני ה׳״, והכונה בזה להודיעו כי הוא כפוי בטובתו של מקום שכל כך החשיבו מהאבות והוא מדבר לפניו במעוט דרך ארץ.

והגם שמצינו שאמר בנבואת האבות גם כן (בראשית יח:א) ״וירא אליו ה׳״, מדבר ה׳ כאן אתה למד כי הכתוב שם יגיד שנגלה להם ה׳, אבל לא השיגו לדעת ולהכיר בחינה זו הנפלאה, והוא אמרו ושמי ה׳ לא נודעתי להם, פרוש שלא נתודעה להם בחינה זו העליונה.

עוד ירצה באמרו ושמי ה׳ לא נודעתי וגו׳, פרוש: הודעת יחוד שני שמות יחד שהם שמי ה׳ שנודעתי לך, כאמרו ״וידבר אלהים אני ה׳״, והוא סוד אמרו (מלכים א יח:לט) ״ה׳ הוא האלהים״, והוא סוד אמרו (זכריה יד:ט) ״ה׳ אחד ושמו אחד״. לא נודעתי להם להאבות, פרוש: סוד שני שמות יחד, שמי, ה׳, שהם אלהים הוי״ה, שהדין יעשה רחמים ורחמים יעשו משפט – לא נודעתי, והבן. ואמר ״לא נודעתי״ כי ה׳ ברוך הוא הוא שמו ושמו הוא, ואינו כשאר הנבראים שחלוקים משמם ושמם חלוק מהם, אשר על כן לא יצדק לומר ״לא הודעתי״ כי השם הוא המדבר, ואם כן צריך לומר לא נודעתי.

עוד יתבאר אמרו באל שדי ושמי וגו׳, על דרך מה שפרשו בספר הזהר הקדוש (זוהר ח״ב כג.) בפסוק ״ואמרתם כה לחי״, כי מדת ״כה״ היא בחינת ההיכל שהוא שכינתו יתברך, ויחודה הוא חי העולם, וזה בחינת יחוד קטן. ואחר כך חזר ליחד יחוד עליון ואמר ״ואתה שלום״, רמז למקום גבוה שהוא תפארת ישראל הרמוז בוא״ו. ואולי כי הן הן הדברים הנאמרים כאן באמרו באל שדי, שזה הוא בחינת חי, אבל ושמי ה׳ שהוא יחוד העליון הרמוז בתבת ״ואתה״ שגלה למשה באמרו וידבר אלהים וגו׳ אני ה׳, לא נודעתי להם וגו׳, והבן:

עוד ירצה, כי בא האדון ברוך הוא להשיב למשה על ששלחו קודם הקץ, ואמר כי הגם ששם קץ לחשך לצאת בני ישראל מארץ מצרים והקץ עדין לא נשלם, יש לך לדעת כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת אל שדי, ובו שמתי לגלות גבול ואמרתי לו די, אבל בחינה אחרת לא נודעתי, פרוש לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, ״לא נודעתי להם״. ולכן הגם שלא שלמו ימי הענוי והצרה, אף על פי כן רחמתי עליהם במדת הוי״ה, והוא אמרו בתחלה אני ה׳, והבן.

עוד ירצה על זה הדרך: וארא אל אברהם – פרוש, איך אעלים רחמים מעם זה אשר הם בני בחוני שנגליתי על אבותם, ולא לאחד בלבד אלא לשלשת האבות, לכל אחד בזמנו. ולזה הפסיק ביניהם ״אל אברהם אל יצחק ואל יעקב״, ולא אמר ״אל אברהם ויצחק ויעקב״, וזה יגיד שבח כל אחד בפני עצמו באל שדי, הוא חבת גילוי שכינה. ואמרו ושמי ה׳ לא נודעתי להם – פרוש, עדיין לא הודעתי מדת רחמי להם, שכל ההבטחות שהבטחתים עדיין לא הבאתי עליהם, ואני חפץ להודיע להם מדת רחמי כי להם יאותו. ונתכון ה׳ בזה להודיע גודל חבתם בעיניו.

וגם הקימתי וגו׳. לפי מה שפרשנו כי יודיענו אלהים אשר יפליא בינו ובין האבות, ירצה באמרו וגם הקימתי כאלו אמר והגם שהקימתי וגו׳, או וגם שהקימתי וגו׳, אף על פי כן לא השיגו להודיע להם שמי ה׳ כמו שהשגת אתה.

עוד ירצה לומר כי דבר זה הוא דבר שה׳ ברוך הוא חיב לעשותו כביכול, מלבד שנגלה עליהם באל שדי והבטיחם, עוד לו שקים עמהם שבועה וכו׳, ומעתה צריך לקים שבועתו והדבר בהכרח להיות. ובזה תחזקנה ידיו של משה כשידע כי דבר זה אין לו מניעה מלהיות כן. והגם שכבר השיבו על מה שטען משה שהיה לו לעכב השליחות עד עת קץ והשיבו ויאמר לו אני ה׳ כי לא יוכל לסבול לכבוש את רחמיו, עדין יש לחוש שיתעצל משה בגמר שליחות היציאה כשיראה כל חוזק לב פרעה או על הים ירתע לאחוריו, לזה הודיעו אל עליון כי הדברים הם עליו בתוקף השבועה לתת להם את הארץ.

את ארץ מגוריהם. צריך לדעת למה לא הספיק במה שהזכיר שמה ״ארץ כנען״, וחזר ואמר ״את ארץ מגוריהם״? ואולי שנתכון לומר כי הגרות כבר התחיל מימי האבות, ונפקא מנה להתחיל המנין מזמן האבות וכמו שכן היה. אלא כי עדין קשה, שהיה לו לומר ״את ארץ כנען ארץ מגוריהם״, למה אמר ״את״ שנראה שהם שתי ארצות? ואולי שנתכון להוסיף ארץ פלשתים, וכמו שפרשתי בפסוק (בראשית כו:ג) ״גור בארץ הזאת וגו׳ כי לך ולזרעך אתן״ וגו׳, יעין שם.

וגם אני שמעתי וגו׳. אמרו וגם פרוש, מלבד שהתפללו למדת הרחמים, ומלבד אהבת האבות ובריתם, יש בחינה שלישית שלצד צעקתם לבד מהשעבוד שמע ה׳ קול צעקתם מכאב לב. והוא אמרו וגם אני, ופרוש ״אני״ הוא שם הרחמים שאמר בתחלה ״ויאמר אליו אני ה׳״, מצד רחמי לבד שמעתי את נאקתם, פרוש, צעקה מכאב לב כחלל הנואק מבלי צורך תפלתם, והוא שדיק לומר אשר מצרים מעבידים אותם, פרוש, בחינת צער השעבוד שמצרים מעבידים אותם הוא ששמעתי. ועיין מה שפרשתי בפסוק (שמות ב:כג) ״ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה״. גם יתישב לפי שאר הדרכים שכתבנו, והמשכיל יבין:

ואזכר את בריתי. פרוש גם כן לגאלם לתת להם את הארץ, והיא הברית הרשומה בסמוך, ואני מקדים בזמן זה לצד הרחמים כמו שכתבנו למעלה. והאומר שהברית היא ליפרע מן הגוי העובד, לא הוזכרה ברית זו בסמוך ודוחק להרחיק הדברים:

לכן אמר לבני ישראל אני ה׳. פרוש, הודיעם משמי כי מדתי מדת רחמים ורחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם והוצאתי וגו׳.

עוד ירצה באמרו לכן לשון שבועה שנשבע ה׳ לעשות כל האמור בענין, וכן תמצא שאמר יחזקאל (יחזקאל כ:ו) ״ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים״.

ואמרו והוצאתי וגו׳, נתכון לסדר סדר הטובות, כי בתחלה יקל על סבלם, והוא אמרו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהוא תוקף השעבוד, וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים, אבל ישראל היו עובדים קצת כי אימת המצריים היתה עליהם ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר והצלתי אתכם מעבדתם שתעקר עבודה מהם כל עקר, ואחר כך וגאלתי אתכם היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל פרט זה היא קריעת ים סוף, שאם לא כן זו גאלה שאחריה כליה בר מינן, ולזה לא אמר ״והוצאתי אתכם מן הארץ״ אלא ״וגאלתי״ לומר הוצאה שיש בה גאלה אם ירדף אויב ירדף באף ובחמה שפוכה. ואחר כך ולקחתי אתכם לי לעם שהוא מתן תורה, כי שם נתיחדנו לו לעם ויחד שמו עלינו, והוא אמרו והייתי לכם לאלהים.

או ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ז,א) בפסוק ״ונפלינו אני ועמך״ וגו׳ (שמות לג:טז), כי בקש משה עליו השלום מה׳ שלא ישרה שכינתו על אמות העולם, והשיבו אל עליון ״גם את הדבר וגו׳ אעשה״ עד כאן, וכנגד זמן זה אמר והייתי לכם וגו׳, ולא לאמות העולם, שלא ישרה שכינתו עליהם.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ו,ד) כי ארבע גאולות נאמרו בפסוק זה, ואולי כי הם רמוזים בשם הוי״ה שאמר ה׳ פתח דבריו אמר לבני ישראל אני ה׳, ולצד זה שם הפועל יפעל ארבע מיני גאולות. ולפי זה ידויק אמרו והייתי לכם לאלהים על גאולה הבאה בחינת ה״א אחרונה, כי תקרא שם אלהים כידוע לאנשי אמת. ואולי כי לזה נתכון באמרו אחר שסדר ארבע לשונות של גאולה: ״וידעתם כי אני שם הוי״ה״, פרוש, וזה לך האות ארבע גאולות.

וידעתם וגו׳. פרוש, עכשיו יש לכם לדעת ידיעה ברורה כי אני ה׳ אלהיכם הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, פרוש, לתת עליכם סבלות אלהותי. עוד ירצה לומר להם שישגיחו להכיר מדות אלהיכם, כי אל רחום ה׳ אלהיכם.

והבאתי וגו׳. קשה, כי דברי אל עליון דברו טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ, דכתיב: ״והבאתי אתכם אל הארץ״, ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניהם הביא שמה, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר. ותגדל הקשיא למה שאמרנו שנשבע ה׳ על כל הדברים באמרו ״לכן״, ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה ו,ד) אין ״לכן״ אלא לשון שבועה.

ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קשיא זו, וקודם אמרו והבאתי אתכם וגו׳, אמר וידעתם כי אני ה׳ המוציא וגו׳, פרוש תנאי הוא הדבר ובזה ״והבאתי״ וגו׳, וזולת זה אם תנאצו ה׳ אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה׳ וגו׳ באמצע הבטחות הטובות, ולא אחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר ״וידעתם״ וגו׳, אז ״הבאתי״, וזולת זה יהיה מה שיהיה.

מקצר רוח. אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם.

ומעבודה קשה. טעם אמרו ומעבודה, זה יגיד כי מלבד צער העבודה עוד היה להם קצר רוח, והטעם בראותם כמה כבדה עליהם המלאכה קצרה נפשם מלבד פרט צער העבודה, וגם מדרך האיש אשר תקצר נפשו לא יוכל עבוד כי יחלש למכאובו, ורעים הם השנים, אשר על כן אמר ומעבודה כי קצרה רוחם וגם כבדה עבודתם.

עוד למה שנתבשרו ישראל בשורת הגאלה, נתרחב לבבם ותחי נפשם ורוחם, וכשחזרו לשעבוד, הגם שלא היו משתעבדים אלא שעור הרגיל ולמטה ממנו, אף על פי כן תקצר רוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר. ומודיע עוד הכתוב שגם הכבידו עלם עליהם יותר מהרגיל, והוא אמרו ומעבדה וגו׳.

לאמר בא דבר וגו׳. אמרו לאמר פרוש שיאמר אליו כי הוא אמר לו בא דבר, ואמרו וישלח בתוספת וא״ו הגם שלא קדם לו דבר, לצד ששליחות משה לדבר לפרעה הוא ענין גדול לדבר הדיוט לפני מלך, ועוד לו שידבר אליו דברים הנוקבים לבו להוציא בלעו מפיו.

עוד ירצה לומר אליו, כי לא מלבד שאם יצאו מעצמן לא יעכב על ידם, אלא שצריך הוא בעצמו לשלחם גם כן ויאמר להם ״קומו צאו״. עוד ירצה שמבטיחו שידבר ובודאי שישלח וגו׳ לבסוף.

לפני ה׳ לאמר הן וגו׳. קשה אמרו לאמר, כי למי יאמר ה׳ דברי משה? ואולי שיכון הכתוב לומר כי לא השיב משה תשובה זו לבל ילך בשליחות זה, אלא כמי שמתלונן על עצמו שלא הצליח, והוא אמרו תיבת לאמר, פרוש, שאין תכלית הדבור אלא האמירה, לא תכלית זולתה שהיא מניעת השליחות, והבן.

עוד ירצה, כי כונת דבריו הם לומר אמירה אחרת, והיא מובנת מהדבור מאמרו ״הן בני וגו׳ ואני ערל שפתים״, רוצה לומר בזה כי יהיה ה׳ רופאהו, ועין בפסוק ״הן בני״ וגו׳:

הן בני ישראל וגו׳. קל וחומר זה יצדק לפי מה שפרשתי בפסוק ״מקצר רוח״, שהם דברי תורה, ישפוט בצדק משה קל וחומר, כי לא חשב כי זה גורם. ואם נאמר כי משה גם כן ידע כי טעם שלא שמעו הוא לצד קוצר רוח, יהיה הקל וחומר מפרך.

ואולי כי ישפוט קל וחומר על זה הדרך, שהגם כי בני ישראל הם בקצר רוח, יש בהם גם כן שתי בחינות: האחת שהם בעלי אמונה ומכירים מלכות שמים, והשניה שהבשורה היא בשורה טובה ועצומה. ושתי אלו אינם בפרעה, כי הוא כפר בעקר ואמר ״מי ה׳״ חס ושלום, וגם דברים המכהים את עיניו והנוקבים את לבו. ואם כן קל וחומר נכון הוא, ומה בני ישראל שיש בהם שתי מדות הנזכרים לא הטה ה׳ לבבם לשמע ולא שמעו מצד טעם כל שהוא שיש להם קצר רוח, ואיך ישמע פרעה שיש לו שתי סבות מונעות ממנו השמיעה, שאינו מאמין כל עקר והם דברים שחונקים אותו, פשיטא שלא ישמע הגם שאינו קצור רוח. שקצר רוח של פרעה בדברי משה וגם בדברי המשלח הוא יותר מקצרות רוח של ישראל, ואלו היה כח בדברי משה להכריח לפרעה לשמע אליו, מכל שכן שהיו בני ישראל שומעים אליו הגם היותם בקצר רוח. והוא אמרו לאמר הן וגו׳, פרוש, הגם שיש להקשות מה לבני ישראל וכו׳, הלא יש גם כן לאמר להכריע הבניא ההוא כנזכר.

ואמרו ואני ערל וגו׳, פרוש: ועוד בה עצריה כי הוא ערל שפתים, ויאמר פרעה: אם אלהי העברים שליט וכל יכול, למה לא רפא את משה?, ובערך ענין זה גם כן ישתנה פרעה מישראל, להיותו חסר האמונה בכל שהוא ינסה להרחיק האמונה ולהכזיבה חס ושלום.

עוד ירצה, לצד שדקדק ה׳ בדבריו שאמר לו בפרשת שמות (שמות ד:טז) על אהרן ״ודבר הוא לך אל העם״, מכאן אתה למד כי אין אהרן לו לפה אלא אל העם ולא לפרעה. וכן תמצא שאמר הכתוב (שמות ד:ל) בשליחות ראשונה אל העם ״וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה׳ אל משה״, ובדברם לפרעה אמר (שמות ה:א) ״ויאמרו אל פרעה״, מוכח כי משה ידבר. וטעם אמרו ״ויאמרו״ לשון רבים, כן משפט כל שנים שאחד מדבר ואחד מסכים יחשבו כי שניהם דברו. ואם תאמר כלך לדרך זה, אהרן דבר ומשה הסכים – ממה שראינו שדקדק הכתוב לומר בדבור אל העם ״וידבר אהרן״ בדיוק, גם בדברי ה׳ מצינו שלא אמר אלא ״ודבר הוא לך אל העם״, זה יגיד כי הדברים יצדיקו לנו. וכפי זה הכרעת צד קל וחומר הוא אמרו ״ואני ערל שפתים״, כי בחינה זו אינה אלא בפרעה כי משה ידבר, מה שאין כן אל העם כי אהרן הוא המדבר. ואולי כי לזה דקדק לומר בערך ישראל תבת אלי ובערך פרעה אמר ישמעני, כי ישראל אינם שומעים מפיו ממש אלא מפי אהרן, אבל פרעה היה שומע ממשה עצמו. ושמור לך פרט זה להבין אמרי קדוש בסמוך.

וידבר ה׳ וגו׳. צריך לדעת מה דבר ה׳ להם. עוד צריך לדעת כונת אמרו ויצום אל וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה ז,ג) דרשו שינהג ישראל בנחת וגם שינהגו כבוד במלכות, וזה דרך דרש. עוד קשה היכן תשובת אל עליון לדברי שלוחו, ומה גם שטען טענה הנשמעת, ולו יהי שטעה וקל וחמר אינו קל וחמר, היה לו לסתר דבריו, והגם שנוכל לומר כי העדר התשובה היא ההכחשה בקל וחמר כי איננו נכון, עם כל זה במה שלפנינו אין אנו יכולין לומר כן, בהעיר הערה אחת בכתוב שאחר זה ״וידבר ה׳״ וגו׳ – אם נאמר שמה שאמר משה ״הן בני ישראל״ לא חש להשיבו אל עליון, אם כן למה לא רצה ה׳ לדבר הדברים הנאמרים בפסוק ״וידבר״ וגו׳ גם הצואה הלז שאמר ״ויצום״ עד אחר דבר משה לפניו ״הן בני ישראל״?

אכן הנכון בעיני כי בא להשיבו על טענתו שלא החשיבוהו ישראל לשמע דבריו, ועוד לו כי לצד פרעה כי משה ידבר יש לו גרעון ופחיתות לצד היותו ערל שפתים כמו שפרשתי, ובאה התשובה על זה וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן פרוש, השוה אותם בשליחות ובזה ידבר אהרן גם לפרעה כי שניהם שוים בדבר, ולצד שלא יהיו נחשבים לשמע להם אמר ויצום פרוש המליכם על בני ישראל ועל פרעה על דרך (שמואל א יג:יד) ״ויצוהו ה׳ לנגיד״, ומעתה הנה מוראם על ישראל ועל פרעה.

ואמר להוציא וגו׳, פרוש, לסבת פרט זה הקנה להם ה׳ בחינת המלכות על ישראל לבל ימאנו לצאת, ועל פרעה לבל יעכב על ידם. ומכאן אתה למד שיש רשות למשה ולאהרן לרדות באיש ישראל הממאן לצאת. ואולי כי לזה נתכון משה באמרו ״בני ישראל לא שמעו אלי״, פרוש, לא רצו לצאת, כי אמרו ״יניח לנו בן עמרם במקומנו״. לזה המליך ה׳ את האחים למלכים עליהם כנזכר, ומעתה פרחה לה טענת ״הן בני ישראל״ וגו׳, כי מעתה והלאה מורא מלכות עליהם ועל פרעה, וידבר משה אליו כדבר אל עבדו, וכמו שכן היה. ובזה נתישבו הדברים על נכון.

אלה ראשי וגו׳. טעם שהעלה מספר בני ישראל עד משה, לפי מה שפרשתי בסמוך שהמליכם על ישראל, יחס אותם הכתוב לומר כי אין מעמידין על ישראל אלא המיחס עד יעקב, ולזה לא יחס אותם הכתוב קודם אלא אחר מאמר משה ״הן בני ישראל״ ותשובת ה׳ אליו ויצום, שהמליך אותם, ונכון.

הוא אהרן ומשה. פרוש, המיוחסים בפרשה, הם אשר אמר ה׳ להם הוציאו. פרוש, לצד שיש בידם יכולת להוציא, שהם מלכי פרעה מלך מצרים ובני ישראל כמו שפרש בפסוק ״ויצום״, לזה אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, וכל הממאן יכוהו בשבט מוסר אשר הכין ה׳ לגו כסילים.

ואמרו הם המדברים, פרוש, כמלך הגוזר על עבדו בדבר שפתים לעשות דבר. עוד יכוין להודיע שהגם שתמצא שאמר הכתוב שידבר משה, תדע כי גם אהרן דבר, כאשר אבאר בפסוק ״ויהי ביום דבר ה׳״ (שמות ו:כח).

הוא משה ואהרן. פרוש, ששקולים הם, ולזה פעם יקדים משה ופעם יקדים אהרן, ומעתה יכול לומר על שניהם לשון יחיד ״הוא משה ואהרן״. ואולי כי טעם שאמר בסמוך לשון רבים ״הם המדברים״ לצד שבדבור ישתנו.

ויהי ביום דבר ה׳ וגו׳. פרוש, מה שאתה רואה כי שוה אהרן למשה בכל פרטי דבר זה, היה לצד כי ביום אשר דבר וגו׳ בארץ מצרים. פרוש, לשלול דבור ראשון שהיה במדבר שאמר לו ה׳ (שמות ד:יד) ״הלא אהרן אחיך״ וגו׳, כי שם עדין לא השוה הכתוב אהרן למשה בשליחות מצוה זו, עד שדבר ה׳ עם משה בארץ מצרים, והוא אמרו ביום דבר וגו׳ בארץ מצרים.

וחזר הכתוב לומר אופן הדבור שדבר ה׳ עם משה בארץ מצרים, והוא אמרו וידבר ה׳ אל משה לאמר אני ה׳ דבר אל פרעה וגו׳, פרוש ״לאמר״ שדקדק לומר לו ״אני ה׳״, והכונה בזה שתסמוך על דברי ותלך בשליחותי ותדבר אתה בעצמך אל פרעה כל אשר וגו׳. ותמצא שדבור זה של ״אני ה׳״ היה בארץ מצרים, דכתיב (שמות ו:ב) ״ויאמר אליו אני ה׳״ – זה היה במצרים, ואמר לו שילך הוא וידבר אל פרעה, לא אהרן. והגם שכבר שתף ה׳ עמו אהרן, הנה בארתי היטב שם במקומו שאהרן ידבר אל העם, אבל לפרעה עדין ה׳ חפץ שידבר משה, ורצה אותו באמרו אני ה׳ ולא תחוש לשום דבר. ולא רצה משה לעשות כן, וחזר וטען הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה. הנה דקדק הכתוב לומר שטענת ערל שפתים היתה לצד פרעה, לצד שאהרן אינו מדבר עד עתה אלא לעם וכמו שכתבנו. אז אמר ה׳ למשה ראה וגו׳ ואהרן אחיך ידבר אל פרעה, פרוש, גם לפרעה מלבד העם. ומעתה השוו אהרן ומשה במצוה זו. ולזה תמצא שלא אמר ה׳ למשה במדבר כששתף עמו אהרן את כל ההכנות האלו האמורים כאן, והיה לך לאות כי הם דברים חדשים כנזכר מטעם האמור.

והנה הראנו ה׳ כי הקפיד ה׳ על הדבר שלא עשאו משה, שכל כך השתדל ה׳ עם משה לעשות הוא הכל. ואולי כי לזה אמר הכתוב ויהי לשון צער, כי הענין יגיד כי יתרון גדול היה אם עשה משה הכל, והראיה מהשתדלות ה׳ עמו, וכפי זה אמר ״ויהי״ על חסרון היתרון.

ואפשר כי לזה נתכון מסדר הפרשיות לכתב פסוק זה ״ויהי ביום״ בפרשה שקדמה, וכפי האמת נקשר הוא עם מה שלמטה כמו שפרשנו, אלא נתכון לומר כי הצער הרמוז בתיבת ״ויהי״ היא על עשות המצוה בשניהם יחד. ואולי אם היה משה עושה מצוה זו לבדו, היה מתחזק כחו והיה נכנס לארץ ולא היו עוברים הרפתקי על ישראל במדבר. גם אם היה נכנס לארץ היה בונה בית הבחירה והיה עומד כל הימים. או אפשר שבשביל חסרון משה אמר לשון צער.

עוד יכון מה שהפסיק הסדר, לומר כי כל האמור ״הם אשר דבר ה׳״ וגו׳, ״הם המדברים״ וגו׳, שהם שוים במצוה שניהם יחד – זה היה ביום דבר ה׳ בארץ מצרים וגו׳. אבל קודם לכן, הגם שאמר ה׳ ״הלא אהרן״ וגו׳, לא היו שוים במצוה, כי משה הוא היה עושה כל השליחות לפרעה, מה שאין כן עתה שאהרן לבד הוא ידבר אל פרעה, כאמרו יהיה נביאך וגו׳ ידבר אל פרעה: