שמות ו, ב

וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה: ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן לפרע, כשהוא אמור אצל עונש, כגון (ויקרא יט יב) וחללת את שם אלהיך אני ה', וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון (ויקרא כב לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן לתן שכר:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ:

וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ הוּא דְאִתְגְלֵיתִי עֲלָךְ בְּגוֹ סַנְיָא וַאֲמָרִית לָךְ אֲנָא יְיָ

וידבר אלהים אל משה לשון רש"י דבר אתו משפט על שהקשה לומר ולדבר למה הרעותה לעם הזה (לעיל ה' כ"ב) ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו' וארא אל אברהם וגו' באל שדי הבטחתיו הרבה הבטחות ובכלן אמרתי להם אני אל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי להם שלא נודעתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת הדברים שהרי הבטחתים ולא קיימתים כל אלו דברי הרב וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו ועם כל זה לא תקן הלשון שהיה ראוי לומר לא הודעתי או שיאמר ושמי ה' לא נודע להם ואולי לדעתו יאמר ושמי ה' ולא נודעתי להם כלומר שלא נודעתי להם בו והחכם רבי אברהם פירש כי בי"ת באל שדי מושכת ושיעורו וארא אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם וענין הכתוב כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות כי אלה מופתים שכנגד התולדה וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד"ה ונתתי) אם גומר ה' עלי והנה אמר האלהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות ולכן אמור לבני ישראל אני ה' ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא וידעו כי אני ה' עושה כל וצדקו כל דברי ר"א בענין הזה אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם או שיאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם אבל הוא יתקן בזה כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם כאשר נודעתי לך ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו יאמר אני ה' נראתי להם באספקלריא של אל שדי כטעם במראה אליו אתודע (במדבר יב ו) ואותי אני ה' לא נודעתי להם שלא נסתכלו באספקלריא המאירה (זוהר וארא כ"ו א) שידעו אותי כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י) כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת או אלף דלת לבדו והנה הענין שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול כטעם מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו סג יב) וכתיב (שם שם יד) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי כי התורה בשמו הגדול נתנה שנאמר (להלן כ ב) אנכי ה' אלהיך והוא שנאמר (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכבר רמזתי פירוש "השמים" והקב"ה יגלה עינינו ויראינו נפלאות מתורתו וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם וגם אני שמעתי כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי והמשכיל יבין ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמו"ר ו ד) חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך ולא הרהרו אחר מדותי וכו' ועוד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה ואתה תחלת שליחותי אמרת לי מה שמך ולבסוף אמרת ומאז באתי אל פרעה וגו' (לעיל ה כג) ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא כי הוקשה להם ז"ל למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי מה צורך היה לו זה היה ראוי לומר אני ה' ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה' המוציא ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי הם האמינו בי וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים וגם זה נכון והגון

וידבר הכתוב אמר ויאמן העם ולא כל העם והכל מודים באלהים אפי' פרעה כאשר אפרש עוד. על כן אמר ויאמר אליו אני ה'. לכן אמור לבני ישראל אני ה'. וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם:

וידבר אלהים אל משה - בארץ מצרים.

אני ה' - ושמי מתפרש שיש בידי לקיים הבטחתי.

אני ה'. מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד, אבל גם מקיימו, שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי מה שאני משפיע עליהם, כאמרו ואתה מחיה את כלם ומזה יתחייב שאין לשום נמצא קיום מציאות בלתי רצוני:

וארא. פרש"י דבר אתו משפט. וגם בכל מקום נ"ל דבר תוכחת דלא כתי' ויאמר אלא וידבר ואב לכלם דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:

ויאמר אליו אני ה'. מהו אני ה' כלומר אע"פ שאמרתי לך ראה נתתיך אלהים לפרעה לא אתה אלהים כי אם לפרעה אך אני ה' גם לך:

אני ה'. אעפ״י שאמרתי ואתה תהיה לו לאלהים, לא לענין יראה אמרתי, שהרי אני ה׳ כלומר אני לבדי היראה. פרש״י נאמן לשלם שכר טוב וכו׳ אני ה׳ נאמן ליפרע. וא״ת מאי משמע דשם זה מסתבר נאמן לשלם שכר טוב ונאמן ליפרע יותר משאר שמותיו של הקב״ה, אלא מדכתיב שם זה בלשון הוי״ה כמו שפי׳ בפרשת שמות משמע יהיה חי וקיים לעולם בלי תכלה ובידו לשלם כל בריה גמולה כל זמן שירצה.

וידבר אלהים וגו׳. צריך לדעת מה דבר אלהים, גם הודעת ״אני ה׳״ אחר שכבר אמר לו למעלה זכרון השם, ואמר לו (שמות ג:טו) ״זה שמי לעלם״.

אכן להיות שדבר משה לפני אל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר, ובפרט לפני מלך גדול, ודבר זה נמשך לצד שהראה לו פנים צוחקות פנים שמחות הרשומים בשם הוי״ה, לזה הראהו ה׳ פנים של מורא שהם בחינת הדין הרשומים בשם אלהים, והוא אמרו ״וידבר אלהים אל משה״. ושעור אמרו וידבר אלהים הוא כי הכתוב יגיד שהיה ה׳ מדבר כל הדברים האמורים בפרשה בבחינת שם אלהים, שהם פנים המפחידים ומרעידים את הנדבר אליו.

ואמרו ויאמר אליו אני ה׳, פרוש, על דרך אמרם (ברכות ל:) במקום גילה שם תהא רעדה, נתכון לומר לו כי הגם כי הראהו מדת הרחמים בדברו עמו, לא מפני זה יסיר מסוה הפחד וידבר בלא מורא מלכות שמים, וזה לך האות כי ה׳ הוא האלהים שהרי הוא מדבר עמו בפנים הנוראים, והבן:

עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים – פרוש, דבר אתו משפט, ומה הוא המשפט? כי טענו טענה הנשמעת. ואמר ״אני ה׳״ – פרוש, איך אתה מיחס לי מדה רעה בר מינן ותאמר אלי ״למה הרעתה״, והלא אני ה׳ ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל. וכמו שכן אמר הנביא (איכה ג:לח): ״מפי עליון לא תצא הרעות״ כי אם הטובות. ומה שאמר שם ״והטוב״ הוא על בחינת פרט טוב אחד שהוא להיות אדם צדיק, לא יגזר ה׳ דבר כן אלא ביד כל אדם לבחר בטוב. ותמצא שבכל פעם שיזכיר ה׳ זכרון תשלום הרע לעושי רשעה ידקדק לומר (שמואל א כד:יד) ״כי מרשעים יצא רשע״, וכן הוא אומר (ירמיה ב:יט) ״תיסרך רעתך״, (ישעיה סד:ו) ״ותמוגנו ביד עונינו״, (איוב ח:ד) ״וישלחם ביד פשעם״. מה שאין כן הטוב (תהלים פה:יג) ״ה׳ יתן הטוב״, (תהלים קמה:ט) ״טוב ה׳ לכל״. ומעתה לו יהיה שעברה צרה על ישראל, מי יודע אם היו חיבין כן ועונם גרם, או לצד הקודם לתשלום גזרת הענוי, או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי וכדומה. והנך רואה כי הזקנים חזרו לאחוריהם ולא הלכו עם משה לפני פרעה, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ה), והקפיד ה׳ עליהם, באפן כי מהם יצא להם דבר זה. ואיך הוציא מפיו דברים נכרים לומר ״למה הרעתה״?

עוד ירצה על זה הדרך: להיות שאמר משה ״למה הרעתה, למה שלחתני״ באה התשובה – כנגד ״למה הרעתה״ דבר אתו קשות, שדבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד, והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה. או אפשר שאמר לו שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט, וכנגד ״למה שלחתני״ השיב ״ויאמר אליו אני ה׳״ – פרוש: רחמן אני, לזה לא יכלתי לסבול ראות ישראל בצער עד עת קץ, והקדמתי לשלחך קודם הגעת הקץ להקל מעל ישראל הצרה של הגלות. ותשובה זו אינה צודקת אלא אחר שהקדים לומר לו ״עתה תראה״, כי תכף ומיד יפליא פלא בפרעה מכות נפלאות, ותכף נסתלק השעבוד.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה ג,ו) בפסוק ״מוציא אסירים בכושרות״ – בכי למצרים ושירות לישראל, והם שתי מדות: מדת הדין ומדת רחמים. ולזה אמר הכתוב, כנגד מה שהכין לדון את המצריים אמר וידבר אלהים שהוא בחינת הדין, וכנגד מה שרצה להטיב לישראל אמר ויאמר אליו אני ה׳. ובכלל זה רמז לו כי המכות הגדולות המוכנות לבא על המצריים, הגם שיבואו דרך כלל על כל מצרים וישראל נתונים נתונים המה בתוכם, ודבר ידוע כי אין המשחית מבחין ומחבל הכל, ובפרט בבא החשך הדעת נותנת כי בודאי כי יחשיך דרך כלל לכל יושבי ארץ. לזה אמר כי ערך הדינים הרמוזים בשם אלהים אשר הכין ה׳ להשקות את המצריים תשמש מדת הרחמים לערך ישראל, והוא אמרו ״אני ה׳״. וכן הוא אומר (שמות י:כג) ״ולכל בני ישראל היה אור״, (שמות ט:ו) ״וממקנה ישראל לא מת״ וגו׳.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה לג,ג) כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, והוא עצמו שאמר הכתוב כאן כי גם מדת הרחמים הסכימה לעשות דין במצרים, וזה הוא שעור הכתוב וידבר אלהים שהוא כנוי לדין, ויאמר אליו וגו׳ אני מודיעך כי מדת הדין זו היא משם הוי״ה שגם הרחמים נתהפכו עליהם לדין.

עוד ירמז גם כן כנגד ישראל על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה לג,ב) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים, והוא אמרו וידבר אלהים ויאמר וגו׳, פרוש מדת הדין זו שאתה רואה נעשית רחמים המתכנת בשם הויה, ומזה יחליט משה בדעתו כי נחתם גזר דין רעת פרעה אפלו בהסכמת הרחמים, ונחתם גזר דין טובת ישראל אפלו במדת הדין, ובזה תחזקנה ידיו בשליחות.

עוד ירצה להשיב על מה שטען משה למה לא קנא ה׳, ואמר אלהים אני, והוא אמרו וידבר אלהים פרוש שדבר אליו כי הוא אלהים ומביא במשפט על הכל ואת פרעה ישפט משפט שלם, וטעם שלא מהר, ״ויאמר אליו אני ה׳״, ושם זה יש בו מדות הרשומים י״ג מדות הרחמים ואחת מהם הוא ארך אפים, שאינו ממהר לפרע לרשעים בפעל כפיהם.

עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים – ומדת דין זה באה כנגד השליח שהוא משה, שדבר לפני ה׳ שלא כדרך המוסר, אבל כנגד המשתלח אליהם שהם ישראל – ״ויאמר אליו אני ה׳״.

עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים אל משה – ישב עליו בדין, ״ויאמר אליו אני ה׳״ – פרוש, הגם שצריך לדון אותך, אליך אני נוהג מדת הרחמים. והוא שדיק לומר ״אליו אני ה׳״, והטעם על דרך אמרם זכרונם לברכה (ראש השנה יז.) למי נושא עון – למי שעובר על פשע. וידוע הוא כי משה עניו מאד ומעביר על מדותיו יותר מכל הנבראים, לזה נהג ה׳ עמו במדה זו ונשא עונו שהיה ראוי לבא עמו במשפט עליו, והוא אמרו ״אני ה׳״ ורמז למדת ״נושא עון״, ואין כאן משפט אליו.

עוד רמז ה׳ סוד אמרו ״ה׳ הוא האלהים״ (מלכים א יח:לט), והוא אמרו ״וידבר אלהים ויאמר וגו׳ אני ה׳״, וזה הוא גלוי יחוד ה׳ אשר גלה ה׳ סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו:

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. אליו מיותר לגמרי כי כבר הזכיר שמו של משה ונ"ל על דרך שארז"ל (עיין פס"ז, ראב"ע, ספורנו שמות ב י) שלכך נקרא משה ולא משוי שנמשה ממים לפי שמשה לשון הוה, ורוח ה' דבר בבת פרעה לקרותו משה לשון משה ומושך, כי הוא המושך את ישראל מן הגלות מן המים הזידונים, ואילו היה משה בודק בשמו היה נודע לו באמת כי על ידו יגאלו ישראל ולא היה קורא תגר לאמר למה זה שלחתני למה הרעות וגו', אך מצד אחד יש ללמוד זכות על משה שבדק במהות עצמו וראה את עצמו כבד פה ולשון ע"כ חשב שאינו ראוי לשליחות זה, לכך נאמר וידבר דבור קשה, אלהים זה מידת הדין, אל משה לומר שהוא ראוי ליתן את הדין על שלא בדק בשמו משה ולהבין מתוכו שהוא יהיה משה ומושך את ישראל מן הגלות, ומצד זה לא היה לו לומר למה הרעות, אך מצד עצמותו נתמלא ה' עליו רחמים, ויאמר אמירה רכה, אליו בשביל מהות עצמו, כי מאחר שהיה כבד פה ולשון ע"כ מלאו לבו לומר למה זה שלחתני, ובשביל אליו נאמר לו אני ה' המורה על רחמים, כי שמו ומהותו סתרי אהדדי, לכך אמר אני ה' מלא רחמים לדונך לכף זכות.

וידבר וגו׳. כאשר השיב הקב״ה למשה על שאלותיו ותרעומותיו לשעה. בא דבור בפ״ע שנצרך גם לשעה גם לדורות לדעת דרכיו ית׳. ומש״ה הפסיק בסדרא בפ״ע. וכיב״ז בס׳ דברים פ׳ עקב ופ׳ נצבים כמבואר שם:

וידבר אלהים. כבר ביארנו בס׳ בראשית בתחלתו ובסופו דזה השם משמעו כ״פ על הנהגת הטבע שברא הוא ית׳ כדכתיב בראשית ברא אלהים. ומובן לפי הענין. וכן כאן משמעות המקרא וידבר אלהים שהוא בורא הטבע:

ויאמר אליו אני ה׳. המהוה הכל בהשגחה פרטית. ולא כבו״ד הבונה בית אין כחו בבית אלא עד שלא נבנה אבל אח״כ אין הבית עומד בכחו אבל התבל שנבראת בשם אלהים היא עומדת ומתקיימת בשם הוי׳ המהוה הכל. ובזה נכלל תשובה על שאלת משה שכסבור דגזרת פרעה נעשה שלא בהשגחה ממנו ית׳ אלא בטבע הענין כמש״כ. והשיב דגם הטבע היא בהשגחה. והנה כתיב כאן בשני לשונות וידבר ויאמר. וכבר ביארו חז״ל במכות די״א דבמקום שאינו דיבורי דיני תורה. ההבדל בין דבור ואמירה הוא שדבור משמעו קשות ואמירה רכות. וכאן כתיב שני לשונות הוא כמש״כ ריש ס׳ בראשית מאמרם ז״ל בב״ר מתחלה ברא הקב״ה עולמו בדין ראה שאינו מתקיים שיתף רחמי׳ בדין. וביארנו שם דמתחלה הית׳ הבריאה בדין. אבל הקיום א״א לעמוד אלא בשתוף רחמים. ומש״ה כאן וידבר אלהים. הוא שם הבריאה. והיה ראוי ע״פ הדין להעניש משה על דבריו. אבל ויאמר אליו אני ה׳ המהוה העולם. ובזה הוא בשתוף רחמים:

שאלות: מ"ש אליו אני ה' לא נודע ענינו שכבר ידע שה' מדבר עמו, ומ"ש וארא אל אברהם וכו' והלא גם עם האבות דבר כ"פ בשם הוי"ה, ומ"ש וגם הקימותי וכו' וגם אני שמעתי וכו' כ"ז כבר אמר לו בדבור הראשון במראה הסנה, ומ"ש ג' פעמים אני ה', אני ה' והוצאתי. וידעתם כי אני ה', ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', אין לו באור. ומה שכפל והוצאתי והצלתי וגאלתי:

וידבר אלהים אל משה. כל הדבורים שדבר עמו עד עתה כתיב ויאמר אלהים, ועתה הפעם הראשון דכתיב וידבר אלהים, וכבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג' וסי' ד') ההבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור הוא הדבור בארך, ואמירה מציין הלשון שנאמר לו, וכשאמר וידבר ה' אל משה לאמר מציין במלת וידבר שדבר עמו בארך והודיעו סודות התורה והלכות שנמסרו לו בע"פ, ובמלת לאמר מציין הלשון שנאמר לו בתורת הכתב, ושם בארתי שלא בא לשון זה רק במשה לא בשום נביא, שרק עם משה דבר בארך ומסר לו צפונותיו וסתריו, אבל ביתר נביאים לא בא רק לשון אמירה, עיי"ש בארך, וכן משה בתחלת נבואתו היה מדרגתו כמדרגת יתר נביאים כמ"ש במראה הסנה, לכן בא תמיד לשון אמירה, ועתה הפעם הראשון שהעלהו למדרגת הדבור שזה מיוחד למשה לבד, והדבור התחיל בשם אלהים וסיים בשם הויה, ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזוהר דרגא בתר דרגא, כי יש הבדל בין בהנהגת העולמות בין בהשפעת הנבואה בין שם הויה ליתר השמות, שהנהגת השי"ת יהיה לפעמים השגחה במצוע הטבע, שהגם שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע והליכות המערכה אשר יסד ה' בעולמו, בכ"ז הכין ה' השפעה רוחניית השגחיית שהיא רוח החיה באופנים, והיא חיות הטבע והמערכה כנפש המחיה את הגויה, והגם שהיא נסתרת ונעלמת כנפש המסתתרת בגויה, בכ"ז היא העקר בהנהגה והיא ערוכה בכל ושמורה לפי חוקי השכר והעונש, שאם ייטיבו מעשיהם תתעורר השפע הרוחנית האלהית שהיא נשמת הטבע להשפיע ע"י הטבע כל טוב וברכה, ואם יקלקלו מעשיהם יסתמו מקירות השפע, והחיות הרוחני הרצוא ושוב באופני המערכת והתולדה יחלש ויגוע, או יתהפך לענבי רוש אשכלות מרורות וראש פתנים אכזר ליסר ולהעניש, והנהגה זאת עלומה מאד וסתומה, ועם האבות והצדיקים עד דורו של משה התנהג במדה זו וההשגחה היתה כעוטיה בדרכי הטבע, ונודעה ע"י נסים נסתרים, והנהגה זו מיוחסת לשאר השמות והכנוים שנקרא בהם הבורא ית' ע"ש פעולותיו והנהגתו בכל עת לפי העת והמונהגים, וכן בהשפעת הנבואה התגלה להאבות לפי האלהות המתפשט בעולם להיות חיות העולמות ונפשם כנפש המתלבשת בגויה, וע"כ היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלהות בעולם עולם, וכן חלה על נפש הנביא בענין זה שהיא נפש מלובשת בגויה, שהנפש עם הגויה שהיא העולם הקטן נערכת כדמיון האלהות השוכן בעולם והיא נפש וחיות של העולם הגדול, וע"כ חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפת הכח המדמה שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא, והיה הנבואה ע"י שמותיו וכנויו לא על ידי שם הויה, כי שם הויה מורה על האלהות כפי מה שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות, שזה לא יכלו להשיג, ועז"א וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כמ"ש אל שדי נראה אלי בלוז, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, שהגם שהשיגו גם שם הויה כמ"ש ויקרא שם אברם בשם ה', וכדומה, לא השיגו אותו כפי שהוא בעצמותו רק כפי שהוא מלובש בשאר שמות שבהם ישכון כבוד בהיכלו, וכמ"ש בזוה"ק אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין, ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו, וע"ד כתיב וארא דחמי אינון גוונין דאתגליין, ומאן גוונין דאתגליין אינון דאל שדי, דאינון גוונין בחזי עלאה, וגוונין דלעילא סתימין דלא אתחזיין לא קאים אינש עלייהו בר ממשה, הה"ד ושמי ה' לא נודעתי להם לא אתגלית לון בגוונין עלאין, ואי תימא דאבהן לא הוו ידעי בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתגליין, ר"ל שנבואת משה היה באספקלריא המאירה והשיג את האלהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות, מפשט מכל ציור ותמונה הנלקח מציור העולמות, וכן שפע הנבואה חלה על שכלו שלא באמצעות כח המדמה שהוא כח גופני, כי היה כאחד מן השכליים וכנפש מפשטת מן הגויה, ונבואה זו מיוחסת לשם הויה ב"ה, וע"כ האבות השיגו מראה ודמיון, כי היתה נבואתם באמצעות מחזה העולמות ובאמצעות הכח הדמיוני, והיתה הנבואה ע"י שם שדי, ששם זה מורה שאמר לעולמו די, וגבל ומדד וקצב חוקי הטבע, כי מצד שם הויה אין די ואין גבול וקצב, כי בו יפליא פלאות ויחדש אותות ומופתים כפי רצונו הבחיריי שאין לו סוף, וע"י שהשיגו נבואתם ע"י אספקלריא שאינה מאירה ראו מראה ודמיון, כמ"ש וארא אל אברהם וכו' שראו מראה ודמיון כי היתה הנבואה באל שדי, אבל בשמי ה' שהיא הנבואה באספקלריא המאירה שישיגו את האלהות שלא דרך חלונות העולמות ולא ע"י מחזה המדמה שאז לא יראו שום מחזה ודמיון רק ישיגו השגה מדעיית בחלות השפע מהאין סוף בעצמו על כח השכל לא נודעתי להם, לכן אמר לשון ידיעה כי בהשגה זו אין שם שום ראיה רק ידיעה מדעיית בלבד וכמ"ש במראה הסנה בארך, ור"ל שהגם שידעו גם מן שם הויה, היה השגחה את שם הויה ע"י התלבשות שאר השמות וכמ"ש בזהר הנ"ל ואי תימא דאבהן לא הוו ידעין בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתחזיין, וע"כ אמר וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזהר דרגא בתר דרגא, שהתחיל בשם אלהים שבו נבא משה עד השעה ההיא, ותיכף אמר לו אני ה', שהוא ההשגה שישיג ע"י שם הויה, וכן שההנהגה עם משה ודורו תהיה ע"י שם הויה שאין לה שום קשר עם הטבע וחוקותיה, כי בדור המדבר עשה נסים נגלים ונפלאות גדולות מתמידות שדומים כבריאת העולם שברא חדשות אשר לא היו וזה מיוחס לשם הויה שהוא למעלה מן הטבע וחוקותיה, וזה היה ג"כ תשובה עמ"ש למה הרעותה לעם הזה, כי בסדר ההנהגה לפי חוקי הטבע היה ראוי שבעת הגיע תור הגאולה יקל עול השעבוד מעליהם, וכמ"ש בירושלמי (פ"ק דברכות) שמדמה גאולת ישראל לעלית השחר, כמו שבעלות השחר יזרח האור מעט מעט בהדרגה כן גאולת ישראל תחלה וישב מרדכי אל שער המלך ואח"כ ליהודים היתה אורה, וזה רק בעת שתהיה הגאולה ע"י נסים נסתרים כמו שהיה בימי מרדכי, אבל בסדר ההנהגה הנסיית יהיה בהפך שבעת הגאולה צריך שיגדל הגלות והשעבוד, והלידה תהיה מתוך חבלים גדולים, ומאופל גדול מעוף צוקה יבא פתאום אור שבעתים, ועז"א עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ר"ל עתה שהגיע קושי השעבוד עד למעלה, פתאום יזרח שמש הגאולה, ועז"א לו אני ה' שההנהגה עתה הוא בשם הויה שבו יעשה נסים גלוים שלא בדרך הטבע:

א דייק מדכתיב אלהים שהוא מדת הדין. א"נ י"ל דרש"י דייק מדכתיב וידבר ל' קשה הוא. רא"ם. ואל תקשה לך דהא הרבה פעמים כתיב בתורה וידבר ה' אל משה לאמר ואין פירושו לשון קשה די"ל דהתם כתיב אחריו לאמר וא"כ וידבר הוי כלל ולאמר הוא פרט שמפרש מה הוא הכלל דהיינו הדבור אבל כאן אין כתיב אחריו לאמר דויאמר אליו אני ה' דכתיב כאן לאו פרט של וידבר הוא אלא מלתא באפי נפשיה הוא דקאי על מ"ש משה למה זה שלחתני כדמפרש רש"י. (מהרש"ל) מדכתיב אחריו אני ה' היפך זה לכך דרשו פה ולא במקומות אחרים:

ב ר"ל דאתה אמרת למה זה שלחתני וקאמר לא לחנם שלחתיך. והנה דברי הרא"ם בפ' זה ארוכים מאוד ונלאיתי לכתבם ונ"ל שאין זו תשובה על מה שלמעלה כמו שחשב הרא"ם רק ה"פ דבר אתו משפט ר"ל בל' קושי ולא בל' נחת על שהקשה לדבר ולו' למה הרעות שהוא תחלת הדבור של למה זה שלחתני שהיה חס על כבוד עצמו כמו שפירשתי למעלה ומ"ש לא לחנם שלחתיך גם זה אינו תשובה אמה של מעלה אלא ה"ק הקב"ה למשה שמא תאמר לא תצליח בשליחותך לא לחנם שלחתיך וכו' עכ"ל מהרש"ל:

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו' עד ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם וגו' והשאלות הנופלות בפסוקים האלה הן אלו שאזכור:

השאלה הא' באמרו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' כי מה ענין הדבור הזה וכבר נאמר לו בסנה אנכי אלהי אביך וגו' ומרע"ה כבר ידע את אלהיו ומה הצורך שיודיעהו עתה בדבר הזה אני ה' ולא ד"א. ועוד אם וידבר אלהים נאמר על מלאך שראה בסנה כדברי המפרשים שהוא היה המדבר עמו איך אם כן אמר על עצמו אני ה' והוא השם המפורש שיאמר בלבד על הסבה הראשונה יתברך ולא ישתתף בו אחר ואיך יאמר המלאך על עצמו אני ה' גם אמרו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו הוא זר כי באו שתי לשונות על ענין א' דבור ואמירה עד שמפני זה אז"ל שהדבור הוא שדבר אתו קשות על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה ושויאמר אליו אני ה' הוא ענין אחר שנאמן לשלם שכר למתהלכים לפניו באמת והנה וידבר אלהים אל משה לפי זה הפי' הוא מאמר קצר כי אין כל דבור לשון קושי. וכל נבואות מרע"ה באו בלשון וידבר ולא היו דברי קושי ותוכחה גם אמרו אני ה' יראה שאין ענין לו כי מי לא ידע בכל אלה שהוא יתברך נאמן לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו:

השאלה הב' באמרו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם כי הנה הכתובים מעידים שדבר השם עם האבות פעמים רבות בשם ה' אם במעמד בין הבתרים לאברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ואם בפרשת המילה וירא ה' אל אברהם ואם כן איך אמר בכאן ושמי ה' לא נודעתי להם. וכבר השתדל רש"י לתקן זה באמרו לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא ניכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' שהרי הבטחתים ולא קיימתי עשה לא נודעתי לא ניכרתי לענין הנסים והנפלאות ולקיום הבטחותיו ומבאור חלופו בספורים כי הנה כל מה שהבטיח לאברהם וליצחק וליעקב מהזרע ובטחון האויבים הכל נתקיים ואמנם ירושת הארץ כבר נאמר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה ואין להם ע"ז א"כ תרעומת שלא קיים הבטחתו. וכבר נרא' מדברי רש"י חולשת פי' המדרש בפי' הפסוק הזה:

השאלה הג' באמרו וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' וגם אני שמעתי וגו'. כי הנה מלת וגם מוסיף על ענין הראשון ומה ענין קימת הברית לשם ה' שלא נודע לאבות גם מה ענין שמיעת נאקת בני ישראל לברית אשר כרת עם אבותיהם:

השאלה הד' באמרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגו' כי הנה ההוצא' אותם מתחת סבלות מצרים הוא עצמו הצלתם מעבודתם והוא עצמו גאולתם משם ולמה אם כן עשה ג' דבורים בענין א' גם כי אמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולא אמר המציל אתכם מעבודתם ולא הגואל אתכם. ויקשה גם כן איך נמשכו כל הענינים האלה ממה שייעד בראשונה כמו שיורה עליו מלת לכן:

השאלה הה' באמרו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ומשה עשה על זה ק"ו הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה והיא שמבואר הוא שיש על זה פרכה רבה שנ' מה לישראל שלא שמעו מפני קוצר רוח ומעבודה קשה תאמר בפרעה שאין לו קוצר רוח ולא עבודה קשה לא ראי זה כראי זה.

השאלה הו' באמרו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל וגו'. ומהו הצווי הזה שנתחדש עתה כי זה עצמו כבר צוה בו מרע"ה ממראת הסנה פעמים רבות וכן אהרן אין ספק שנצטוה עליו ומה חדש הכתוב בזה המאמר:

השאלה הז' למה זכר הכתוב כאן יחס ג' שבטים ראובן שמעון לוי בניהם ובני בניהם ולא זכר דבר משאר השבטים ואם אמרנו שעשה זה לכבוד מרע"ה היה ראוי שיזכור יחס לוי בלבד וראובן ושמעון למה לו לזכור בתיהם במקום הזה:

השאלה הה' למה זכר הכתוב בכאן שני חיי לוי ושני חיי קהת ושני חיי עמרם ולא זולתם. ובמדרש אמרו (ש"ר פ"א) למה נמנו שנותיו של לוי להודיע כמה היו ימי השעבוד שכל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא היה שעבוד שנא' וימת יוסף וכל אחיו וגו' ואח"כ ויקם מלך חדש ולוי האריך ימים על כלם ושני חיי קהת קל"ג ושני חיי עמרם קל"ו מחשבון זה אנו למדי' על מושב בני ישראל ת' שנה שאמר הכתוב שלא בארץ מצרים לבדה היו אלא מיום שנולד יצחק שהרי קהת מיורדי מצרים היה חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ופ' שנים של משה ולא תמצאם ת' שנה והרבה שנים נבלעים לבני' בשני האבות וכמו שהביא רש"י בפירושיו וידוע שאין המספר הזה מלוי קהת ועמרם מלמד אותנו הדבר הזה באמת ומהצורך היה אם כן להודיענו זה:

השאלה הט' למה בא דבור אחר למרע"ה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כי הנה זה נכלל במ"ש למעלה לו ולאהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וידוע שזה היה עצם השליחות לדבר אליו את כל דברי השם ומה צורך היה אם כן באזהרה הנכפלת הזאת:

השאלה הי' במאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. כי הנה זה עצמו כבר אמרו בעת שנצטוה בשליחות שנא' לא איש דברים אנכי וגו' וגם למעלה בתחלת הסדר נאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ולמה אם כן זכרו כאן פעם ג' ומה החדוש אשר חדשנו:

השאלה הי"א במה שהשיב השם ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך כי הנה זה עצמו כבר השיבהו בעת שנצטוה על השליחות שנא' והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים ואיך לא הוכיחו יתברך ע"ז לומר הלא כבר דברת זה לפני והשיבותיך תשובה נצחת והודית בדבר וקבלת ללכת בשליחותי ואך עתה תחזור לקנתר בדברים:

השאלה הי"ב במה שאמר ואני אקשה את לב פרעה והיא השאלה שהראשונים כלם נתקשו בה מאד באמרם אם הש"י הקשה לבו מה פשעו. ובפי' הפסוקים אבאר בזה דעת הרב המורה ושאר המחברים ואגיד לך הספקות המתחייבי' אליהם ועלימו תטוף מלתי. ובכלל הספק הזה שבאו בכאן ב' פסוקים וענין שניהם א' ולא ימלט מהיות א' מהם מותר וכפל מבואר והם. הא' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרי'. והב' ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים וגו' שהמכוון באחד מהם הוא המכוון באחר בלי ספק. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלן.

וידבר אלהים אל משה וגו' עד אלה ראשי בית אבותם. אין הכוונה באמרו ושמי ה' לא נודעתי להם שלא נגלה לאבות בשם. כמו שנגלה למרע"ה באותו שם ומדה כי הנה מצאנו באברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ונאמר ויקרא שם אברהם בשם ה'. וביעקב נאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואין גם כן הענין כמו שכתב רש"י שהרי הבטחתים ולא קיימתי כי הנה ירושת הארץ לא הבטיחם עליה בחייהם כי אם שדור רביעי ישובו הנה ולא היה להם אם כן מקום להתרעם עליו והנה ייעד לאברהם בזרע וקיים הבטחתו וכן לשאר האבות הבטיחם בדברים וקיימם גם אין לפר' ושמי ה' לא נודעתי להם על ענין הנסים שלא נעשו לאבות ונעשו למרע"ה מההפך המטה נחש וצרעת היד כדברי קצת המפרשים שהרי כבר נעשו נסים רבים לאבות אם לאברהם באור כשדים ועם פרעה על דבר שרי ואם בענין סדום ועמורה והצלת לוט וענין אשתו שהיתה נציב מלח ואיך נאמר אם כן שלא נעשו לאבות ובימיהם נסים רבים וגדולים מאשר נעשו למרע"ה קודם הדבור הזה אבל פי' הפסוקים האלה לדעתי כן הוא שבעבור שמרע"ה היה מתיאש מהגאולה וכן ישראל כולם וכמו שאמר מאז באתי לדבר בשמך וגו' הודיעו יתברך שהגאולה היתה מחוייבת והכרחית שתהיה וזה מג' סבות הא' מפאת האל ית' עצמו לפי שלא נגלה לאבות באופן שידעו ויכירו אותו והיה זה לפי שהיתה נבואתם ע"י אמצעי ועם היות הדברים יוצאים מהמקור הראשון יתברך הנה לא היה נודע וניכר אצלם שפע הסבה הראשונה רק ע"י אמצעיים וז"א אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' רוצה לומר אני ה' סבת הסבות מחוייב המציאות האמנם נראיתי לאבות בשם אל שדי וגם כן נראיתי אליהם בשם ה' כי פעמים נראיתי אליהם באותו שם גם כן ויהיה לפי זה אמרו ושמי ה' כמו ובשמי ה' כי יהיה בי"ת באל שדי מושך עצמו ואחר עמו ובשמי ה' וכמוהו מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך שענינו ומאת שדי כמו שכתב הראב"ע וכן בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ואיל וגו' שהוא כמו ובאיל ורבים ככה כן הענין בכאן אני ה' וארא אל האבות בשם אל שדי ובשמי ה' אבל עכ"ז לא נודעתי להם ר"ל לא הייתי נודע וניכר אליהם לפי שלא נבאו פנים בפנים כי אם ע"י אמצעיים זאת היא הסבה הראשונה. וענינה שהיתה הגאולה הכרחית כדי שישר' ומשה כל א' במחיצתו ומדרגתו ינבא פנים בפנים באופן שיכירו וידעו כבוד ה' וגדלו מה שלא נודע לאבות עד הנה לפי שלא היתה נבואתם פנים בפנים. וזכר הסבה הב' באמרו וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען רוצה לומר וגם יש סבה אחרת מחייבת הגאולה והיא מה שנשבעתי וכרתי ברית לאבות על ירושת הארץ וקרא אותה ארץ כנען לפי שעם היות כוללת ז' עממים כלם היו מזרע כנען. והוסיף לומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה להודיע שלא נתקיים בהם ייעוד ירושת הארץ כי הם אע"פ שישבו בה הנה כגרים וע"ד גרות היו בתוכה ולא נתקיים הייעוד אם כן בימיהם וזהו ארץ מגוריהם אשר גרו בה. והיה אם כן הקב"ה מחוייב להוציא את בניהם ממצרים כדי להורישם את הארץ לקיים שבועתו. וזכר הסבה הג' באמרו וגם אני שמעתי וגו' רוצה לומר גם יש סבה ג' מחייבת הגאולה והיא שאני שופט כל הארץ ושמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם וראוי לעשות משפט וצדקה יאמר על זאת הסבה ואזכור את בריתי ואין פירושו הברית שכרת לאבות על ירושת הארץ כי זה כבר זכרו אבל הוא הברית שכרת עמו בין הבתרים ששם נדר על זה כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי שזכר ג' הסבות האלה הוליד מהן מה שרצה והתחיל מהאחרונה דסמיך ליה לפי שהיא הראשונה שתתקיים בזמן והוא אמרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' סבת הסבות כלן ובב"ת היכולת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרי' והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כלומר שמפני ששמע נאקתם וצעקתם יושיעם ויוציאם מגלותם. ולפי שבמצרים היה להם הצער והצרה בג' מינים הא' בסבלות המסים כמו שאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם לכן אמר על זה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהם המסים. והב' העבודות פרך שבנו ערי מסכנות לפרעה והיו כל ימיהם בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה גם לכל עם מצרים היו עובדים וכנגד זה אמר והצלתי אתכם מעבודתם. והג' היה הריגת בניהם שהיו משליכים אותם ליאור שהיא הקשה שבכולם ועז"א וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים רומז למכת בכורות ולקריעת ים סוף שהיו במשפט ע"ז כמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם הרי שהשיב בזה על הנאקה וצעקת העם והנה זכרה ראשונה לפי שהיא קדמה בזמן רוצה לומר היציאה מעבדות מצרים. ואמנם כנגד מ"ש אני ה' וארא שהיא הראשונה שזכר אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא וגו' רוצה לומר אחרי צאתכם ממצרים תבואו להר סיני ותקבלו את התורה פנים בפנים ואז תכירו ותדעו את השם הנכבד כי תנבאו ממנו בלי אמצעי כמו שיתב' מה שלא זכו אליו האבות וזהו וידעתם כי אני ה' ואמר המוציא אתכם וגו' לפי שצאתם ממצרים ונתינת התורה שניהם היו בלי אמצעי. ואמנם כנגד הסבה האחרת משבועת האבות על ירושת הארץ אמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וגו' ועם היות שלא נתתיה ירושה לאבות עצמם אתן אותה לכם מורשה כלומר לא בדרך גרות כמו הם אלא בדרך ירושה וממשלה החלטית ונזכרו אם כן ג' החסדים האלה כפי זמניהם היציאה ממצרים בראשונה ומעמד הר סיני אחריהם וירושת הארץ אח"כ ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו ד' השאלות הראשונות. ונשאר לפר' מה ענין שם אל שדי שנזכר בפסוקים האלה. וכבר ראיתי דברי הראב"ע שברח מפי' הגאון שפי' שדי שאמר לעולם די ולא נחה דעת הראב"ע בזה ופי' הוא עליו ששדי ענינו שודד המערכות ומבטלם כרצונו מפני הדבק בו. או הוא כדברי הנגיד רב שמואל שפירשו מנצח ותקיף ושניהם קרובים בענין. האמנם עם ההשתכלות אין האמת אתם לפי שעם היות האל יתברך מבטל המערכות העליונות הנה אין ראוי שיקרא שודד או משדד כי ענין שודד הוא גזלן מעול וחומץ כמו בשלום שודד יבואנו. ישליו אהלים לשודדים. (עובדיה א׳:ה׳) אם גנבים באו לך אם שודדי לילה. ואיך יכנה הכתוב את השם הנכבד בתואר מגונה אשר כזה. גם מנצח אין ראון שיאמר עליו יתברך כי אינו לוחם עם שום בריה ולא אחד מבריותיו עושה עמו מלחמה לשיאמר עליו מנצח אבל יכול ושליט מנהיג ומושל הם התארים שראוי שיוחסו אליו בערך השמים לא שודד ולא מנצח אבל אמתת הענין הוא מה שפי' בו הגאון רבינו סעדיה שפי' שדי הוא מי שאמר לעולם די ואין ראוי להקשות מפאת השי"ן שהיא במקום אשר ואיך תפול בשם הנכבד כי הנה מצינו אהיה אשר אהיה שבין שני השמות הקדושים ההם באה מלת אשר סמוכה לאהיה הראשון ככה אל שדי נסמכה לשם האל שי"ן שדי וענינו כאלו אמר האל אשר אמר די וענין זה הנה מה שיורה היות העולם נברא ברצון רוצה וכונת מכוין ושאינו ע"צ החיוב הוא שיעור העולם ושיעורו השמים וכוכביהם ומספרי השכלים הנבדלים ומלאכי השרת שלא היתה הגבלת שיעורם ומספרם אלא דבר רצוני ממנו יתברך ועז"א השלם רבי אליעזר הגדול שהיו השמים נמתחים והולכים עד שאמר להם די ר"ל שלא היו השמים באותו שיעור שהן מסבת החומר שנעשו ממנו שלא הספיק ליותר מזה אין הדבר כן כי הם לא נבראו מדבר ולכן היה אפשר להיותן נמתחים והולכים ויותר גדולים ממה שהן אלא שהאל יתברך ראה בחכמתו שזה היה שיעור הנאות אליהם והוא אמרו עד שאמר להם די. הנה התבאר ששם אל שדי ענינו האל שאמר לבריותיו די. גם נכון מה שפירשו בו אחרים אל שדי האל שדי לו במציאותו כי הוא המחוייב לעצמו ואינו מקבל מציאותו מסבה אחרת כי הוא די לעצמו וכפי הדרכים האלה ראוי שיפורש השם הזה ולא כדברי הראב"ע וספר הכתוב שהגיד משה הדברים האלה לבני ישראל ושהם לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה והן שתי סבות הא' קוצר רוח רוצה לומר שקצרה נפשם בעמלם. והב' בעבודה קשה שהיו עושים שלא היה להם פנאי אפי' לשמוע בשורות טובות והיה אם כן הקוצר רוח בנפש והעבודה קשה בגוף. והנה לא אמר הכתוב שלא האמינו כי מאמינים היו שפקד ה' את עמו אבל לטרדת נפש' ועמל גופם לא היה להם פנאי לשמוע אל משה. והנה אמר אחר זה וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה וגו' להודיע שבמקום הזה עלה מרע"ה לדבר עמו השם פנים בפנים והוא אשר יאמר עליו וידבר ה' אל משה ולזה לא תמצ' בלשון הזה בדבורי השם למשה עד עתה וגם בשאר הנביאים לא תמצא וידבר ה' כמו שנא' במשה אלא ויהי דבר ה' אלי לאמר או ויאמר ה' אלי לא וידבר ה' ולפי שהיתה זו אליו מעלה רמה לזה רשם אותה הכתוב כאן וצוהו שיבא אל פרעה רוצה לומר שיכנס בהיכלו מבלי קריאה. ומפני זה עשה מרע"ה ק"ו מזה לענין באמרו הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה רוצה לומר הן בני ישר' עם היותם מאמינים לא שמעו אלי מפני טרדת נפשם ועמלם ואיך אם כן ישמעני פרעה שאינו מאמין בדבר מזה ויתחברו א"כ שתי סבות מונעות השמיעה הא' מפאת השומע פרעה שאינו מאמין לדברי ולכן לא ירצה לשומען. והב' מצד המדבר המשמיע אני אני הוא שבהיותי ערל שפתים יקוץ משמוע דברי וזהו הק"ו שאז"ל והוא ק"ו אמתי שאם בני ישראל לא שמעו בהיותם מאמינים איך ישמע פרעה עם היותו בלתי מאמין ולכך לא תלה מרע"ה ענינם באמונה כי אם בשמיעה. והנה באמרו וידבר משה לפני ה' לאמר מגלה לנו כלל גדול בתורה שאין הכוונה תמיד במלת לאמר שיאמר אותו לאחרים וכמו שהוכיח הרמב"ן בראיות ישרות אבל ענינו זכרון אופן הדבור כאלו אמר כאן וידבר משה לפני ה' באמרו הן בני ישראל וגו'. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו' אפשר לפרש שמרע"ה כשא"ל השם בא דבר אל פרעה וגו' חשב שלענין ישראל נעשה אהרן שותפו לא לענין פרעה שהכל היה תלוי בו וע"כ אמר הן בני ישראל וגו' ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ולכך הוצרך הש"י לתקן ענינו בב' אופנים הא' במה שצרף אהרן עמו בשליחות כלו אם אל בני ישראל ואם אל פרעה כמו שכבר א"ל בתחלה ולזה בא הדבור הזה אל משה ואל אהרן שניהם יחד. לא שינבאו שניהם במדרגה אחת אלא משה במדרגת מעלתו ואהרן במדרגתו אבל ביאר שגם לענין פרעה יהיה אהרן שותף בשליחות כמו בענין ישר'. והב' שצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים ר"ל שבני ישראל יטו אזן לדבריהם ויתחברו אליהם ויכבדום כראוי וכן אל פרעה מלך מצרים שיכבדם ולא יקל במוראם ובזה ישמעו אליהם בני ישראל וישמע אליהם פרעה ויקבלו כלם את דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרי' ויהיה אמרו ויצום כמו כי הוא צוה ונבראו הוא צוה ויעמוד אני צויתי למקודשי ואת העורבים צויתי לכלכלך הנה צויתי אשה אלמנה וגו' כי כל מה שיקבע הש"י בלבב כל בריה מדבר ובלתי מדבר לעשות מסכים לרצונו האלהי יאמר עליו לשון צווי וע"ז נאמר כאן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם עליהם. והנכון אצלי עוד בפסוק הזה שהש"י צוה למרע"ה בלבד ענין השליחות ידבר לאהרן בלבד גם כן עליו ועתה במקום הזה דבר לשניהם יחד וצום בעצם השליחות אם לבני ישראל ולפרעה וכן הוא גם היום מנהג המלכים כשירצו לשלוח שני שלוחים בשליחות מה גדול הערך ידברו לכל א' ואחד בפני עצמו תוכן הדבר וענינו ואחר כך ידברו לשניהם יחד ועוד אפרש זה באופן אחר. והותרה בזה השאלה הו':