אור החיים על שמות פרק ה

ואחר באו וגו׳. פרוש, אחר שהאמין העם. וכן הם דברי ה׳, דכתיב (שמות ג:יח): ״ושמעו לקולך״ ואחר כך ״ובאת״ וגו׳, ולזה הפסיק הפסקה קודם ״ושמעו לקולך״, הגם שהוא סיום ענין הנוגע לישראל, וסמכה עם ״ובאת״ וגו׳ והבן:

״אשר אשמע וגו׳ לשלח״ וגו׳. יכון לומר: מה כחו הגדול לשמע בקולו בדבר גדול כזה לשלח וכו׳? וחזר לומר שדבריו לרבותא נאמרו, הגם שיהיה גדול עד מאד לא יועיל זה לשלח ישראל. ואין כונתו בזה שהוא יודעו, אלא שאינו גדול בעיניו לשלח ישראל, אלא שאינו יודעו כל עקר, והוא אמרו ״לא ידעתי״ וגו׳. ואמרו ״וגם״, פרוש, והגם שיודיעהו וישכיל כי גדול הוא, אף על פי כן ״את ישראל לא״ וגו׳, והם תחלת דבריו, והבן.

ויאמרו וגו׳ פן יפגענו. דברים אלו הם של ישראל. והגם שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה ה,יד) שהזקנים נשמטו אחד אחד, אף על פי כן אחר כך דברו דברים אלו. ועל שלא באו יחד עם משה ואהרן נענשו. או אולי שכל העם נכנסו יחדיו אל פרעה ואמרו לו דברי טעם, כי יותר טוב לו שישלחם ויש תקוה שישובו אחר כך משבת שם ויכלו בדבר וגו׳, גם דבר זה יפחד ממנו פרעה כי יגע עד לבו דבר וחרב הבא לשכונתו. ואולי נתחכמו להפחידו פן יפגעהו לפרעה וגו׳, והלבישו הקללה בהם לצד כבודו של מלך.

ויאמר וגו׳ למה משה וגו׳. פרוש, להיות שהיו לפניו משה ואהרן והזקנים שאמרו ״אלהי העברים״ וגו׳, והחזיר פניו אל משה ואמר: אין תלונתי על זקני ישראל, כי הם נפל עליהם פחת ופחד מהחרב והדבר, והתלונה הוא עליכם שעשיתם שני דברים: האחד – שבאתם בשליחות אלי מאלהיכם, אם כן הדבר תלוי בי, אם כן מה מקום להפחיד העם פן יפגעם בדבר, והלא אינם ברשות עצמם ואנוסים הם. מה תאמר, כי הם יכולין לצאת ברשות עצמם? אם כן למה באת אלי בשליחות לשלחם? ואולי כי לזה נתכונו רז״ל (שמות רבה ה,טו) שאמרו וזה לשונם: ״אתם למה, דבריכם למה?״ פרוש, אתם למה באתם אלי, דבריכם שאמרתם לעם הזה מפי אלהיהם פן וגו׳ למה? – שהם שני דברים סותרים. והשיב פניו לישראל ואמר לכו לסבלותיכם, כי משה ואהרן ברשות עצמן היו.

ויאמר פרעה וגו׳. פרוש, לצד שהם רבים אינם בת יכיל (מלכים א ז:כו) להסיר מהם מורך לבב זה של פגיעת חרב מכלם, ודבר זה יהיה גורם שתשביתו אותם מסבלותם כי יתחמץ וירך לבבם, ותרעומת זה הוא על משה ואהרן. או יטעון כנגד הנוגשים אשר הניחו אותם לבא לפרעה ובטלו עבודתם, ואמר כי הן רבים הם וזמן מועט של בטול עבודתם יעשה הרבה רשם.

ויצו פרעה ביום ההוא. פרוש, דוקא ביום ההוא צוה לעשות כן, והטעם כדי שבאמצעות תקף הצרה שלא יוכלו שאת תשכח מהם המחשבה ההיא של המורא ויפנו לעבד עבודתם, והמשכיל יבין כי צרה המזמנת תשכיח מחוש צרה העתידה ושכבר עברה, וזה מהמרגש למשכיל על דבר. ושער כי יספיק לזה יום אחד.

או יכון הכתוב לרמוז שלא נשאר עוד להם בעבודה אלא יום ההוא, כי למחר בא משה והכה יאור מצרים, ונשברה מקל השעבוד, כמאמרם זכרונם לברכה מעת שהתחילו המכות נסתלק השעבוד מעליהם, ואדרבה התחילו להוזיל כספם בעד משקה מים, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה ט,י). ואין להקשות מאמרו ״גם תמול גם היום״, כי יום שלפניו לא כלו חקם לצד שהיה יום בשורה והיו מקבצים לפני משה שעשה לעיניהם האותות.

כי נרפים הם וגו׳. צריך לדעת מי תלה צעקת עבודה לאלהים לצד שהעבודה רפויה עליהם. ואולי שיכוין לומר שלא רצו ללכת לזבוח אלא לצד שראו שהיטיב ה׳ עמהם שהקל מעליהם השעבוד והם בטלים, על כן וגו׳ פרוש, על זה הם צועקים לאמר נזבחה וגו׳, פרוש, להביא קרבן תודה על הטוב שהוציאם מצרת השעבוד, שזולת זה מה טובת ה׳ עליהם להתחיב לזבוח לו. לזה אמר תכבד העבודה עליהם ומעתה לא ידברו עוד בדברים אלו של שקר, כי אפילו כפי דעתם אין להם לזבוח כי פסקה טובת רפיון הצרה מעליהם.

עוד ירצה, כי מאמרם נלכה ונזבחה וגו׳, זה יגיד כי טעמם הוא כי מה שיבטלו מעבודתם ישנו בהשבון, כשיחזרו ידחקו עצמם לעבוד בכל יום חלק יותר מהרגיל עד תשלום מלאכתם אשר בטלה. לזה אמר לא תאספון לתת תבן וגו׳ ואת מתכנת וגו׳, והטעם כי נרפים וגו׳ על כן הם צועקים לאמר, פרוש צעקה שאחריה אמירה אחרת שהיא התשלום העבודה שיעשו בחזרתם, אם כן תכבד וגו׳, והבן:

עוד ירצה באמרו ואל ישעו לשון רפיון. ואמר סבת הרפיון הוא בדבר הנאמר להם ממשה שבעיני פרעה הוא שקר, והכונה הוא על דרך מה שפרשתי בפסוק ״והשבתם״ וגו׳, כי באמצעות המורא פן יפגעם יכנס מורך בלבבם ולא יהיה בהם כח לעבודה הכבדה שעליהם, לזה ״תכבד״ וגו׳ כנזכר.

כי אין נגרע וגו׳. טעם אמרו ״כי אין״ וגו׳ ולא אמר ״ואין נגרע״, הכי פרושו: כה אמר פרעה וגו׳ אתם לכו וגו׳, ודברים אלו אין בהם בשורה רעה, ואדרבה הם חפצים בדבר, להקל מעליהם מלאכת הבנין ולעשות מלאכה זו לקושש קש לתבן. לזה אמר טעם הגזרה היא כי אין נגרע, ואין זה אלא המעטת הזמן בדבר זה כדי שתעשו עבודתכם בזמן מועט.

וישב משה וגו׳ למה וגו׳. כונת הכתוב הוא על זה הדרך: למה הרעתה, פרוש, כי לא אמרת לי אלא שיחזק לבו ולא ישלח את העם, אבל לא שיכבד עליהם הרע. ואם תאמר שעדין לא הגיע הקץ להקל מעליהם השעבוד וזה הוא סבת הרע, אם כן למה זה שלחתני, פרוש בזמן זה, והיה לך להמתין עד קץ השעבוד.

עוד ירצה על פי מה שכתבנו למעלה, כי גלה ה׳ אליו שהגם שעדין לא קרב קץ גאולה, אף על פי כן הוא מקדים להציל אותם מהעני, וכשיגיע קץ הגאולה לאחר שנים עשר חדש יעלה אותם. והוא אמרו למה הרעתה לעם הזה, ואם תאמר מוטב שיסבלו צרה זו לתכלית הגאולה, אם כן ״למה זה שלחתני״, שהרי כל עקר השליחות מקדם זמן הגאולה הוא לצד הסרת השעבוד, ואם אין תכלית טוב לדבר אלא היציאה ולא הצלתו מצרה, אם כן למה זה שלחתני. ורמז באמרו זה לשנים עשר חדש שנתעכבו ישראל במצרים מזמן זה עד הגאולה, וחשש משה כי צרה זו שהכביד פרעה על ישראל תהיה כן עד זמן יציאתם ממצרים.

עוד ירצה, להיות שהיו בישראל כת המשתעבדים וכת שאינם משתעבדים והוא שבט לוי, לזה אמר כנגד כת המשתעבדים למה הרעתה לעם הזה, אמר ״הזה״ לשלול שאינם משתעבדים, וכנגד כת שלא גרם להם רעה אמר למה זה שלחתני, פרוש, שלא הועלתי בשליחותי כלום.

עוד ירצה על זה הדרך: למה הרעתה לעמך, ובהכרח להשיב באמצעות השליחות יצתה הרעה, אם כן למה זה שלחתני, ורמז בתיבת ״זה״ לומר כי על זה היה ממאן מלילך בעת השליחות.

לדבר בשמך וגו׳ והצל וגו׳. פרוש, מלבד טענות הראשונים, עוד הוא קובל לפני מלך איך יהיה הדבר הזה, כי מאז דברתי לרשע זה בשמך לא די שלא עשה אלא הוסיף להרע. ודקדק לומר מאז, פרוש, משעה עצמה שהזכיר לו שמו יתברך נתמלא חמה, כי בזה יוכר הדבר כי מה שעשה הוא משנאתו את ה׳ וממיעוט ערכו בעיניו נתכון לזלזל חס ושלום, ואין לך מרים יד במלך ונוגע בכבודו כזה. ונתכון משה בזה לומר, כי איך לא נתקנא אל עליון לכבוד שמו להציל לישראל מידו למנעו מהרע לעמו תכף ומיד, הגם שלא יהיו ראויים ישראל לנס מצד עצמן – יהיו ראויים למען שמו יתברך אשר חלל רשע בגובה לבו, והוא אמרו והצל לא הצלת בתמיהה, איך לא הצלת אותם למען מנאץ שמך. וכפל לומר שתי הצלות, לרמוז כי בלא טעם זה הם עומדים להצלה ולזה שלחו.