שמות ו, כח

ויהי ביום דבר וגו'. מחבר למקרא שלאחריו:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה אַהֲרן מָצִית אוּדְנֵיהּ וְשָׁמַע מַה דְמַלֵיל עִמֵיהּ

ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים יתכן לפרש שהכתוב מוסב למעלה אמר ויהי זה שהיו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים בעת אשר דבר ה' אל משה בארץ מצרים כי בעבור שאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים היה נראה שהדבור לשניהם בשוה ועתה פירש שהיה הדבור למשה והמצוה לשניהם שיוציאום וזה טעם הפסק הפרשה

ויהי. יש לתמוה על המסדר הפרשיות למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו והוא סמוך אליהם ואם לא ידענו בו טעם כי כן. ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. וזה שדבר לו אני ה' דבר אל פרעה. וכמוהו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם דבק בפרשה הסמוכה אליו. אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן. כי דעתו רחבה מדעתנו:

ויהי ביום דבר ה' אל משה. כאשר דבר ה' אל משה, שידבר אל פרעה והוא השיב שלא ישמעו אליו הנה אחר שצוה אותו ואת אהרן לשרים על ישראל ועל פרעה, כאשר הזכיר באר שלא היה המכוון בהם שוה, אבל היה שיהיה משה אלהים לפרעה, ואהרן יהיה לו למתרגם ומליץ:

ויהי ביום דבר ה׳ וגו׳. פרוש, מה שאתה רואה כי שוה אהרן למשה בכל פרטי דבר זה, היה לצד כי ביום אשר דבר וגו׳ בארץ מצרים. פרוש, לשלול דבור ראשון שהיה במדבר שאמר לו ה׳ (שמות ד:יד) ״הלא אהרן אחיך״ וגו׳, כי שם עדין לא השוה הכתוב אהרן למשה בשליחות מצוה זו, עד שדבר ה׳ עם משה בארץ מצרים, והוא אמרו ביום דבר וגו׳ בארץ מצרים.

וחזר הכתוב לומר אופן הדבור שדבר ה׳ עם משה בארץ מצרים, והוא אמרו וידבר ה׳ אל משה לאמר אני ה׳ דבר אל פרעה וגו׳, פרוש ״לאמר״ שדקדק לומר לו ״אני ה׳״, והכונה בזה שתסמוך על דברי ותלך בשליחותי ותדבר אתה בעצמך אל פרעה כל אשר וגו׳. ותמצא שדבור זה של ״אני ה׳״ היה בארץ מצרים, דכתיב (שמות ו:ב) ״ויאמר אליו אני ה׳״ – זה היה במצרים, ואמר לו שילך הוא וידבר אל פרעה, לא אהרן. והגם שכבר שתף ה׳ עמו אהרן, הנה בארתי היטב שם במקומו שאהרן ידבר אל העם, אבל לפרעה עדין ה׳ חפץ שידבר משה, ורצה אותו באמרו אני ה׳ ולא תחוש לשום דבר. ולא רצה משה לעשות כן, וחזר וטען הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה. הנה דקדק הכתוב לומר שטענת ערל שפתים היתה לצד פרעה, לצד שאהרן אינו מדבר עד עתה אלא לעם וכמו שכתבנו. אז אמר ה׳ למשה ראה וגו׳ ואהרן אחיך ידבר אל פרעה, פרוש, גם לפרעה מלבד העם. ומעתה השוו אהרן ומשה במצוה זו. ולזה תמצא שלא אמר ה׳ למשה במדבר כששתף עמו אהרן את כל ההכנות האלו האמורים כאן, והיה לך לאות כי הם דברים חדשים כנזכר מטעם האמור.

והנה הראנו ה׳ כי הקפיד ה׳ על הדבר שלא עשאו משה, שכל כך השתדל ה׳ עם משה לעשות הוא הכל. ואולי כי לזה אמר הכתוב ויהי לשון צער, כי הענין יגיד כי יתרון גדול היה אם עשה משה הכל, והראיה מהשתדלות ה׳ עמו, וכפי זה אמר ״ויהי״ על חסרון היתרון.

ואפשר כי לזה נתכון מסדר הפרשיות לכתב פסוק זה ״ויהי ביום״ בפרשה שקדמה, וכפי האמת נקשר הוא עם מה שלמטה כמו שפרשנו, אלא נתכון לומר כי הצער הרמוז בתיבת ״ויהי״ היא על עשות המצוה בשניהם יחד. ואולי אם היה משה עושה מצוה זו לבדו, היה מתחזק כחו והיה נכנס לארץ ולא היו עוברים הרפתקי על ישראל במדבר. גם אם היה נכנס לארץ היה בונה בית הבחירה והיה עומד כל הימים. או אפשר שבשביל חסרון משה אמר לשון צער.

עוד יכון מה שהפסיק הסדר, לומר כי כל האמור ״הם אשר דבר ה׳״ וגו׳, ״הם המדברים״ וגו׳, שהם שוים במצוה שניהם יחד – זה היה ביום דבר ה׳ בארץ מצרים וגו׳. אבל קודם לכן, הגם שאמר ה׳ ״הלא אהרן״ וגו׳, לא היו שוים במצוה, כי משה הוא היה עושה כל השליחות לפרעה, מה שאין כן עתה שאהרן לבד הוא ידבר אל פרעה, כאמרו יהיה נביאך וגו׳ ידבר אל פרעה:

ויהי ביום דבר ה' אל משה וגו' פירש"י שהוא מחובר למקרא שלאחריו, וכל שאר המפרשים תפשו עליו לומר אם כן הוא למה הפסיק בנתים, ואומר אני שרצה להורות בזה מעלת נבואת משה רבינו על כל שאר הנביאים, כי כל הנבואות הם בחזיון לילה כמ"ש (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו'. כי נבואתו היתה ביום ממש, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש צו תקיא) מן פסוק ביום צותו הנאמר (בפר' צו ז לח) שכל המצות נצטוה עליהם משה ביום, ע"כ נאמר כאן ויהי ביום כשהיה יום ממש אז דבר ה' אל משה בארץ מצרים, כי כאן התחלת נבואתו ע"כ הודיע לנו שהתחלת נבואתו היתה ביום, וכן היו מסתמא כל הנבואות של משה כולם ביום.

ויהי ביום דבר ה׳ וגו׳. כ״ז לא היה אלא ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים. אבל אח״כ ידעו גם ישראל גדולת משה הרבה מאהרן. זה לפי הפשט. והדרש פרש״י לומר ששקולין כאחד. וזה פלא הלא ידוע דגדול משה מאהרן. וגם למאי הקדים אהרן ומשה. למשה ואהרן. וגם אינו מובן לשון על צבאותם כאן כמו בפ׳ י״ב נ״א. דשם הוא ספור הענין שכך היה. אבל לא כאן. אלא כך הענין. דכמו עבודת הקרבנות היה אהרן גדול ממשה והיא המיוחדת לפרנסת ישראל כמש״כ כ״פ. כך אפילו לפני יצ״מ והיו ישראל נדרשים לפרנסה. והיה לזה מועיל תפלת ש״ע שקבעו אבותינו אברהם יצחק ויעקב. והי׳ לזה אהרן מסוגל יותר ממשה. ובת״י פ׳ חקת בפטירת אהרן אי׳ שמשה בכה עליו ואמר עליו עמוד צלותהון דישראל. והנה בהיותם במצרים היו ניזונים מאוצר המלוכה על סיר הבשר ולחם לשובע עפ״י עבודתם. אבל בעת היציאה ועוד לא יצאו לגמרי ולא הגיעו לנס של חררה והמן. והרי כבר הפסיקו מלעבוד סבלות מצרים. ולא היו ניזונים מאוצר המלוכה היה פרנסתם כ״ז המשך בהשתדלות עצמם. ובהליכות עולם בדרך נס נסתר. וזה היה בכח תפלות אהרן ומשה. ואהרן קודם כמש״כ. והיינו דכתיב. הוציאו את בני ישראל. בשעת הוצאה הי׳ עבודת אהרן לפרנסתם קודם למשה. וביאר הכתוב על צבאותם. דמשמעו כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ היינו תכליתו למה שנוצר. וכן פי׳ כאן ולהלן על צבאותם על תכלית האומה הישראלית. שיהיו רק עיניהם תלויות על הקב״ה בפרנסה. וביותר בשעה שהם בחו״ל ולא הגיעו לא״י דשם עיקר הברכה ברגלים שהמה רה״ש כידוע ויבואר עוד להלן כ״ח מקרא כ״ט. משא״כ בהיות ישראל בגולה בארץ לא להם תלוים בהשגחת ה׳ בכל יום מעין ברכותיו. וזה תלוי בתפלה בכל יום והוא תכלית ישראל. וע״ז הי׳ אהרן מיוחד בכל אותו המשך:

הם המדברים וגו׳. ללחום עם פרעה היה משה גדול מאהרן. שהיה בא בכח התורה חרבן של ישראל:

ויהי ביום דבר ה׳ וגו׳. כ״ז שהיה אהרן בפרנסה גדול ממשה היה רק בעת י״מ אבל אח״כ כשהיו במדבר וירד המן לישראל בנס נגלה. היה הכל ע״י משה. ולא הוצרכו אז לתפלה קבועה כמש״כ בס׳ במדבר בפ׳ מי מריבה וכ״פ. ובשביל שלעולם נצרכים ישראל לשני דברים אלו היינו פרנסה והגנה. ופרנסה קודם להגנה. ומש״ה כתיב תחלת בשירה. ימינך ה׳ נאדרי בכח ואח״כ ימינך ה׳ תרעץ אויב. מש״ה אמרו חז״ל שגדולים אלו שקולים זה כזה. פי׳ דשני גדולי ישראל אלו נחוצים היו בהליכות עם ה׳. אע״ג שכח משה באמת גדול מכח אהרן. מכ״מ נצרך כח אהרן בגדולתו לישראל כמו משה. וגם קודם לו. באשר פרנסה קודם להגנה. וע׳ מש״כ להלן כ״ח כ״ב בענין חשן ואפוד:

ל (ג"א) פי' דאל"כ לא יתכן ויהי ביום דבר וגו' דמה היה באותו יום אלא מחובר וכו':