אור החיים על שמות פרק ז

ולא ישמע. קשה, אחר שאמר ״ואני אקשה״, מה מקום לומר ״ולא ישמע״? עוד צריך לדעת מה נתינת יד זו חדשה שאינה בכלל אותות ומופתים האמורים למעלה בהקשאת לבו. עוד יש לדקדק בכתוב.

אכן כונת הכתוב הוא: בתחלה אמר ואני אקשה וגו׳ והרביתי, ומודיע עוד שאחר שירבה מופתים יוסיף פרעה הרשע על חטאתו פשע, ולא ירצה לשמוע השליחות עוד מכם כשאשלח אתכם אליו. וכן היה, דכתיב (שמות י:כח) ״אל תוסף ראות פני״ וגו׳. ומודיע ה׳ למשה כי בעשותו כן אז הוא גבולו, כי תכף ומיד יתן ה׳ ידו, פרוש, מכת בכורות, על דרך אמרו (דברי הימים א כא:טז) ״וחרבו שלופה בידו״.

ואמר בכנוי אליו את ידי, לומר כי מכה זו יעשנה ה׳ בידו ממש כביכול, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא בא): אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו וכו׳, ובאמצעות מכה זו תכף ומיד אוציא את צבאותי. ורמז גם כן על מה שעשה באלהיהם שפטים גדולים במכת בכורות כידוע:

ובזה נחה דעתי במאמר משה שם, כשאמר לו פרעה ״אל תוסף״ וגו׳, השיבו ״כן דברת לא אוסיף״ וגו׳. וקשה על משה רבינו, על מי סמך לומר ״לא אוסיף״ וגו׳, ואם יאמר לו אלהינו ״לך אל פרעה״ פעם אחרת, מה יענה? ולפי מה שפרשנו טעמו לשבח, כי ה׳ אמר אליו כי כשיגיע למדרגת מיאון שמיעת דבריהם, זה הוא סוף גזרתו לנטות ה׳ ידו וגו׳ ולהוציא. לזה כשאמר לו ״אל תוסף״ וגו׳, הרי שלל השמיעה שלא ישמע עוד מהם דבר קטן וגדול, ואפלו ראות פניהם אסר על עצמו. לזה תכף אמר אליו ״כן דברת לא אוסיף״ וגו׳, אלא עוד תשמענה אזנך דבר עתה וגו׳. ודבר זה של מכת בכורות כבר הודיעו ה׳, וכמו שפרשתי בפרשת שמות בפסוק (שמות ד:כב) ״כה אמר ה׳ בני בכרי ישראל״, דרשו משם.

והוצאתי את צבאותי את עמי וגו׳. צריך לדעת מי הם הצבאות, ואם הם ישראל היה לו לומר ״את צבאות עמי בני ישראל״. ואולי כי יכון ה׳ לרשום בתורה הפלגת מעלתנו אצלו, כי אין לו צבאות מיחדים לו כישראל, ולזה אם היה אומר ״את צבאות עמי״ וגו׳ היה מקום לומר כי ה׳ יש לו הרבה צבאי צבאות וזה אחד מהם. לזה אמר את צבאותי סתם, לומר הרשומים, ואין צרך לומר צבא פלוני, כי באמרך צבאות ה׳ אחד הוא המיחד, ואחר כך אמר מי הוא זה ואיזה הוא – את עמי בני ישראל. ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט – אין בכלל, צבאותי, אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכנוי צבאות ה׳ אלא ישראל המרוממים והמעלים.

ויעש משה וגו׳ כן עשו. צריך לדקדק למה כפל לומר כאשר צוה וגו׳ כן עשו, ולא הספיק הכתוב באחת מהנה. ונראה שיכון לומר שעשו השליחות כאשר אמר להם ה׳ בשתי הדרגות: האחת, שכל מה שהשיגו הבין בדברי ה׳ כן עשו, והשניה, שנתכונו אל אמתות הדברים בשלמות. וזה הוא שעור הכתוב ״ויעש משה וגו׳ כאשר צוה״ וגו׳ ולא שנו דבר, וחוזר הכתוב ומעיד ואומר כאשר צוה ה׳ אותם פרוש, מה שנתכון ה׳ במצותו להם כן עשו, והבן.

עוד ירצה לומר, כי כל מעשה משה ואהרן לא היתה לסבת אמצעות שום דבר, אלא כאשר צוה אותם ה׳, והוא על דרך אמרו (דברים ו:כה) ״וצדקה תהיה לנו וגו׳ כאשר צונו״, ואמרו כן עשו הוא על גוף המעשה שלא היה בשום שנוי.

עוד ירצה, שעל כל דבור ודבור היו מזכירין שם שמים, והוא אמרו עשו, ובשעת מעשה אמרו ״כאשר״ וגו׳. עוד ירצה לומר, שלא היו מתעכבים בדבר, אלא תכף ומיד בכלותו לצוות אותם ה׳ היו נחפזים לעשות דבר ה׳.

בדברם אל פרעה. אולי כי ביום ראשון שדברו היו כן וגו׳ ולא אחר כן, ושיעור תיבת בדברם בהתחלת דברם.

לאמר כי ידבר אליכם וגו׳. טעם אמרו לאמר שנתן להם רשות לומר כי על פי ה׳ הם עושים האותות, שזולת זה יהיה אסור להם להודיע דבר זה הגם שישאלם, וכאמרם זכרונם לברכה (יומא ד,א) שהוא בבל תאמר עד שאמר לו לאמר, ודוקא אם ישאל פרעה או אם ירצו הם לומר אליו, אבל אין חיוב בדבר עד שיאמר לאמר דבר אחת רשות ואחת לחובה.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (תורת כהנים א) כי כל מקום שנאמר למשה ולאהרן אינו אלא למשה שיאמר לאהרן, והוא עצמו שרמז באמרו לאמר, פרוש כי מה שאתה רואה ״אל משה ואל אהרן״ לא שהדבור היה לשניהם, אלא ״לאמר״ פרוש למשה שיאמר לאהרן. וטעם השואתם בדבור, לצד ששקולים הם במצוה זו, כי אהרן ידבר אל פרעה כמו שכתבנו למעלה:

פרעה לאמר תנו וגו׳. כונת אמרו לאמר לבל יצטרכו עד שיאמר פרעה בפרוש ״תנו לכם מופת״ ואז הוא שתעשו האמור בענין, אלא כל שיאמר דבור שהמכון הוא שצריך הוא לאות ולמופת, או שראיתם שהוא מפקפק בדבר ומכחיש לומר ״מי יאמר כדבריכם״, הגם שלא אמר ״תנו״ וגו׳ אף על פי כן אמור אל אהרן ״קח מטך״ וגו׳.

ויעשו כן כאשר צוה וגו׳. טעם כפל לומר ״כן כאשר״ וגו׳, ולא הספיק לו באחת מהנה, נתכון לשני דברים: האחד שעשו הדברים כן, והשני שלא עשו עד אשר שאל מהם פרעה האות כאשר צוה ה׳.

עוד ירצה, להיות כי האות יגיד על חזוק נבואתם כדי שיאמנו, העיד הכתוב עליהם כי לא עשו הדבר לצד דבר זה אלא לעשות מצות ה׳. והוא אמרו כאשר צוה ה׳, כי יותר חביב על הצדיקים עשות מצות ה׳ מכל רצון בעולם:

ויאמר ה׳ וגו׳ כבד וגו׳. צריך לדעת מה מודיע בדבר זה האלהים, אחר שהם יודעים אותו. ואולי כי לא היה תשובה בפרוש מפרעה על זה למשה שלא ישלח, אלא ראה האות ושתק, והודיע ה׳ למשה מה זו שתיקה, כי כבד לבו ומאן לשלח את העם ולא חש להשיב שלילת הדבר.

ואמרת אליו ה׳ וגו׳ שלחני וגו׳. כל הכתוב מיתר, ולא היה לו לומר אלא פסוק שאחריו ״כה אמר ה׳״ וגו׳. ואם לומר כי הוא שלחו, זה אינו צריך כי ידוע הוא. ואולי כי להיות שבא אליו והוא הולך לעשות צרכיו בבקר השכם, ויאמר פרעה שאין זה מהלכות דרך ארץ, שהיה לו להמתין עד עת שיהיה יושב בפלטין שלו ויאמר אליו השליחות, לזה צוה ה׳ לתת לו טעם בתחלת דבריו ויאמר אליו ה׳ שלחני אליך ודבר מלך עלי לבא בעת זו. גם לצד שהוא אלוה עליון צריך לעשות שליחותו תכף ומיד.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ח,א) בפסוק (יחזקאל כט,ג) ״לי יאורי ואני עשיתני״, שהיה עושה עצמו אלוה והיה מטעה עמו לומר כי הוא מכניס ואינו מוציא, והיה יוצא בהשכמה דרך נסתר מכל חי והיה עושה צרכיו ביאור. לזה באה השליחות מה׳ למקום גנובתו ומסתורו מכל חי, ואמר אליו תחלת דבריו: ״ה׳ אלהי העברים הוא שלחני אליך״, פרוש, הודיעני מקום אתה בו, והרי לך אות כי ה׳ אלהינו יודע אם יסתר איש במסתרים. גם בזה נבאש כי גלה ה׳ קלונו לעבדיו כי כבולעו כך פולטו ושקר בימינו והנה הוא כאשר יבער הגלל (מלכים א יד,י). ואמרו והנה לא שמעת עד כה, פרוש, מודיעו כי ה׳ יודע מחשבות, והגם שעדין לא השיב פרעה תשובה למשה על הדבר כמו שפרשתי בפסוק ״כבד לב פרעה״, אף על פי כן ה׳ יודע כי לא שמע עד כה.

עוד ירצה, לצד שקדמה שליחות משה ועשה אות מטה שנהפך לנחש, ולא היתה לו מכה כשלא שמע על ידי שליחות זו, וכשבא להכות מכה ראשונה של דם אמר אליו כי כבר אמר לו השליחות על מה הוא מביא עליו הרעה, וזה שעור הכתוב ה׳ אלהי העברים כבר שלחני אליך ודברתי לך והנה לא שמעת, אשר על כן כה אמר ה׳ וגו׳, באפן כי אינו צריך לומר לו עוד פעם אחרת ״כה אמר ה׳ שלח עמי״ וגו׳, שכבר אמר לו הדבר.

בזאת תדע כי אני ה׳. טעם שצין לו ידיעת ה׳ באמצעות מכה זו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ט,ט) כי נילוס היה למצרים לאלוה, אשר על כן רשם ה׳ בהכאת היאור לדם ואמר ״בזאת תדע כי אני ה׳״ כשאעשה משפט כתוב באלהיכם. ודקדק לומר אני ה׳, כי שם זה מלבד שאמרו זכרונם לברכה (זהר ח״ג רצז,א) שירצה לומר היה הוה ויהיה, עוד ירצה לומר כי במאמרו היה כל הוה. והנה כשיכה עבדו ליאור יראה כי הוא יתברך הוא שעשה היאור, הוא מהוהו בכל עת לאשר יחפוץ, והנה הוא עושה בו הויה אחרת והופכו לדם.

עוד רמז לו כי מזה ידע מדת רחמיו יתברך על הנבראים, בראות לפניך היאור נהפך לדם כדי שתשוב ותשלח ולא תמות, ואם לא היה צד הרחמים היה מכה בו ומאבדו מן העולם, וקל וחומר הדברים, ומה יאור גדול מהפכו לדם, אדם אמגושי כמותו לא כל שכן, והוא אמרו בזאת תדע כי אני ה׳ שאני מתחכם עליך בדברים גדולים כזו של הכאת אלהיך כדי שתאמין ולא תאבד:

ויעשו כן משה ואהרן כאשר וגו׳. פרוש, כשעשו משה ואהרן מעשה הכאת היאור, נעשית הפעלה ונתקים הרצון כאלו היתה מצות ה׳ מפיו ברוך הוא ליאור שיהפך לדם. ועין מה שפרשתי עוד בפסוק (שמות ז:ו) ״ויעש משה״ וגו׳ הקודם לזה, ועין בפסוק שאחר זה.

לעיני פרעה ולעיני עבדיו. הגם כי תחלת דבריו היה עם פרעה ביחוד בעת הסתרתו לעשות צרכיו לפי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה פ״ט), ומן הסתם הוא לבדו יהיה שם, אף על פי כן מודיעך הכתוב כי נתעכב מהכות עד שהכה בפרסום לעיני עבדיו. והגם כי במצות ה׳ לא דקדק לומר פרט זה, מן הסתם כן דבר ה׳ אליו, ואולי כי לזה נתכון הכתוב באמרו כן כאשר צוה, פרוש, כן כדברים הנאמרים בדברי ה׳, וכנגד פרטים אשר תראה במעשיהם שאין כתובים כן בדבר האלהים, מעיד הכתוב עליהם כי הם כאשר צוה ה׳, ונכון.

והדגה וגו׳ מתה. הכונה בזה לומר כי היה להם סימן במעשה זה, כי לא היה מעשה שדים ולא מעשה כשפים, כי מעשה שנים אלו יהיו דמיון ולא ממש, והדמיון יהיה לעין הרואים, לא שיהיה ממש דם שיהרג כל שותיו ואפלו דגים. לזה אמר והדגה וגו׳ מתה ויבאש היאור, וזה יהיה להם לאות עולם כי מעשה אלהים המה פעלה צודקת ולא דמיון. עוד אמר ויהי הדם בכל ארץ מצרים וגו׳, כי אפלו במרחצאות ובאמבטאות. ואולי כי ירצה עוד לומר שהדם ההוא שנעשה מהמים, הגם שהיו נוטלים אותו ממקום זה ונותנים אותו במקום אחר וחוזרים וכו׳, וכל דבר שיהיה ממעשה שדים יבטלהו שנוי מקום, ובפרט כשיניחוהו בארץ כידוע (זהר ח״ב קצב,א), ומה שלפנינו היה הדם בהויתו בכל ארץ מצרים.

ויעשו כן חרטמי וגו׳. לפי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה ט,יא) שהיו כל מימות מצרים לדם, אם כן מנין מצאו מים להפכו לדם? ואולי כי לא נהפכו אלא מים המגלים, אבל מים שלא נראו בעולם שהם תחת לארץ לא נהפכו, כאמרו ״ויחפרו מצרים סביבות״ וגו׳.

עוד לפי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה ט,י) כי ישראל נתעשרו ממכת היאור, שהיו מוכרים מים למצרים וכו׳ יעין שם דבריהם, כפי זה עשו החרטומים מהנמכר להם. וכבר אמרנו שהכתוב רשם שנוי המעשה שנעשה מה׳ כי ישתנה ממעשי כשפים ושדים, אלא כי לצד קשיות ערפם של המצרים לא בחנו במעשה כשפיהם לדעת כי אינם אלא חזיון ודמיון כוזב.

ויפן וגו׳ ולא שת לבו וגו׳. לא שהשיב שאינו חפץ לשלח, וכונת הרשע כדי שלא יתחיב ענש על המיאון ויביא עליו עוד מכה אחרת. וטעם שלא שת לבו ולא שאל ממשה שיבקש עליו רחמים נבאר בסמוך (שמות ח:ד) בעזרת השם:

וימלא שבעת ימים. פרוש, מלאו שיעור המוגבל למכה, ואחרי ששלמו שבעת ימים אחרי הכות וגו׳ ויאמר ה׳. וכונת הכתוב בהודעה זו היא כי לא נתרגש פרעה במכה זו לבקש ממשה להתפלל אל ה׳ ונשארה המכה עד גבולה, והוא אמרו וימלא וגו׳ אחרי שהכה ה׳ ושלמו ומלאו ימי המכה. וזה לדעת מרבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה ט,יב) שאמרו כי עשרים וארבעה ימים היה מתרה בהם עד שלא באה המכה ושבעה ימים היתה המכה משמשת בהם, אבל להאומר כי שבעה ימים היה מתרה בהם ועשרים וארבעה ימים היתה המכה משמשת בהם, היו שבעת ימים של ההתראה, וממילא הנשאר מהחדש היתה משמשת המכה בהם. אלא שקשה לסברתו ממכת חשך, ואולי זו יצתה מהכלל, ואפשר שגם היאור מכתו יצתה מהכלל, ויודה מאן דאמר עשרים וארבעה ימים היתה משמשת המכה שהיאור לא ארכה מכתו, ויתכונו שניהם יחד במשמעות הכתוב שאמר ״שבעת ימים אחרי הכות״ שלא הוכה אלא שבעת ימים כמשפט מכת חשך שלא היתה יותר משבעה. וסובר אני שהגם שהיה גבול למכה היתה מסתלקת אם היה משה מתפלל קודם הזמן ההוא:

ואם מאן אתה. צריך ההתראה סמוך למכה.