שמות ו, ג

וארא. אל האבות:

באל שדי. הבטחתים הבטחות ובכלן אמרתי להם אני אל שדי:

ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קימתי:

וְאִתְגְלֵיתִי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָי וּשְׁמִי יְיָ לָא הוֹדָעִית לְהוֹן:

וְאִיתְגְלֵיתִי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב בְּאֵל שַׁדָי וּשְׁמִי יְיָ בְּרַם בְּאַפֵּי שְׁכִינְתִּי לָא אִתְיְדִיעַת לְהוֹן

וְאִיתְגְלִי בְּמֵימְרִי עַל אַבְרָהָם עַל יִצְחָק וְעַל יַעֲקב בֶּאֱלָהָא שְׁמַיָא וְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ לָא אוֹדָעִית לְהוֹן:

וארא. נבואת האבות היתה במראות הלילה על כן מלת וארא.

מלת שדי קשה בפירוש. והגאון אמר כי השי"ן נוסף כשי"ן שאתה מדבר עמי. והטעם שאמר לעולם די. ולא אדע טעם לפירוש זה כי איך יקרא שם אשר די. רק להיותו תאר כמו טוב וסלח. עלי לבי דוי. והנגיד רב שמואל פי' בו בלשון ערבי אלקהאר. ופירושו מנצח ותקיף. והיו"ד תחת אות הכפל. כיו"ד דליו שוקים מפסח. ואל"ף אשר בואו נהרים. וכמוהו כקול שדי. והיה שדי בצריך ויפה פירש.

ומלת נודעתי מבנין נפעל. ואיננו כמו הודעתי כדברי מנחם.

ורבי מרינוס אמר כי ושמי ה' שבועה כי בלשון ערבי יש וי"ו לשבועה. וטעם לא נודעתי להם כמו שנודעתי לך. וכוי"ו הזה לא מצאנו בל' הקדש. וככה דקדוקו יש מלות מושכות עצמן ואחרו' עמם ג"כ אותיות. כמ"ם מאל אביך ויעזרך ואת שדי. שהוא ומאת שדי. וככה בי"ת באל שדי כאילו כתוב ובשמי ה' לא נודעתי להם.

אמר רב סעדיה הגאון כי תחסר באחרונה מלת לבדו. כאילו אמר ובשמי ה' לבדו לא נודעתי להם רק פעם באל שדי ופעם בשם ה'. וכמוהו לפי דעתי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל משתתף עמו ואין צורך לתקון הזה כי ידענו כי אל שדי הוא הש"י הנכבד ואין ביניהם הפרש. רק ששם שדי הוא תואר והשם הנכבד פעם שם עצם ופעם שם תואר כאשר פירשתי. והנה מצאנו כתוב באברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. וביעקב אני ה' אלהי אברהם אביך. ורבי ישועה אמר כי אברהם ויעקב לא ידעו זה השם רק משה כתב ככה. ולא דבר ר' ישועה נכונה. כי איך יכתוב משה שם לא הזכירו השם. ואין ספק כי האבות ידעו זה השם שהוא שם העצם. רק זה השם הוא התאר לא ידעו.

ועתה אגלה לך קצת סוד אל שדי. ידענו כי השם ברא ג' עולמות שהזכרתי. והעולם השפל יקבל כח מעולם התיכון. כל א' מהפרטים כפי מערכת העליונה. ובעבור כי נשמת האדם גבוה מן העולם האמצעי. אם היתה הנפש חכמה והכירה מעשה השם שהם בלא אמצעי. ועל ידי אמצעי. והניחה תאות העולם השפל והתבודדה לדבקה בשם הנכבד. אם יש במערכת הככבים בעת ההריון רעה שתבא עליו ביום ידוע. השם שדבק בו יסבב סבות להצילו מרעתו. וככה אם יש במערכה שיהיה עקר. השם יתקן לו כח תולדתו ויוליד. על כן אמרו חז"ל שהשם אמר לאברהם צא מאצטגנינות שלך. וקרוב מזה הטעם אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בפ' כי תשא. על כן אמר השם לאברהם קודם וארבה את זרעך אני אל שדי שפירושו מנצח המערכות העליונות. לא שהמערכה תשחת רק שידע הדבק בשמו שמתחדש לו טוב שלא יהיה במערכתו על כן אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע. שהי' נכון לבא עלי. וזה הוא סוד כל התורה כאשר אפרש עוד. והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים ע"כ היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם. והנה משה אמר שני דברים האחד למה זה שלחתני. והשני והצל לא הצלת את עמך. והשיב על האחרון עתה תראה אשר אעשה לפרעה. ועל הראשון ויאמר אליו אני ה'. והטעם כי על ידי האבות נודע שמי שהוא אל שדי ועל ידך יודע שמי ה' הנכבד בעולם כאשר אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה'. והנה שלחתיך להודיע זה השם:

באל שדי - הבטחה על העתיד ולא קיימתי עדיין.

ושמי ה' - כך צריך לפרש: אני נראיתי להם באל שדי. ועיקר שמי ה' הוא. וזה כפל לשון.

לא נודעתי להם - לא נתגליתי להם בעיקר השם אלא - באל שדי, אבל אליך גליתי עיקר שמי וזכרי ה'. ובימיך אקיים הבטחתי לתת להם את ארץ כנען. ושמי מחובר למעלה כמו שפירשתי. ואילו היה כתוב לא הודעתי להם אז היה מוסב ושמי ה' לא הודעתי.

וארא. במראה הקודמת לנבואה, כענין וירא אליו ה':

באל שדי. המורה שהמצאתי את המציאות כלו, כמבואר בפרשת לך לך:

ושמי ה' לא נודעתי. להם. בי"ת באל שדי נמשכת לתיבת ושמי. אמר ובשמי ה' לא נודעתי להם, באותה המראה ולא שניתי בעדם שום טבע מטבעי הבלתי נפסדים. ולכן ראוי שאודיע זה לזרעם שלא קבלו זה מאבותם, למען הקים אותם לי לעם, ובכן אגאלם:

ושמי ה'. על שפרש"י שהקב"ה מתאונן על הראשונים שנגלה עליהם ולא שאלו בשמו ואתה כבר שאלת מה שמו מה אומר אליהם ומקשה רש"י שלפי זה היה לו לכתוב לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה נגלה וכו' ועל זה תמהין העולם מה פי' ומפי' הר' בנימין שמעתי דה"פ וא"ת הא דכתיב לא נודעתי כמו לא שאלו לי אי אפשר שהרי מתחלה נגלה וכו' ומכלל דהודיעם שכך שמו וא"כ לא היה תוהא על הראשונים לפי מדרש אגדה אלא לפי שלא שאלו לשמו וזה שאל. וא"כ הדרא קושי' לדוכתא שהיה לו לכתוב לא שאלו לי:

וארא לעיל מיניה כתיב יגרשם מארצו וסמיך ליה. וידבר אלהים. מלמד שלא היה הדבור עמו בארצו אלא חוץ לכרך:

וארא ו' ארא ו"פ כתיב באבות וירא ג' באברהם ב' ביצחק א' ביעקב:

וארא בגי' יצחק כדא. תא במדרש. שיצחק גרם לישראל שיצאו ממצרים. וארא אל אברהם. ס"ת אלם שעשו עיצמם אלמים ולא הרהרו אחר מדותי:

באל שדי זה אינו חוזר אלא על אברהם ויעקב שלהם נראה באל שדי ופרש"י זה מה שנאמר ביצחק והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ונאמר בה באל שדי. ד"א אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה'. פי' באלו ב' שמות נדאיתי להם בשם יו"ד ה"א הבטחתים להושיבם בארץ לבטח ובשם אל שדי הבטחתי אותם להפרות ולהרבות כי [זה השם הוא על פריה ורביה. ב' דיעקב ק דיצחק מ' דאברהם והוא בק"מ והוא בא"ת ב"ש שדי לכן נראה להם בזה השם. ובר"ת א' דאברהם י' דיצחק וי' דיעקב עולה כ"א כמנין אהיה הרי השם בר"ת וס"ת וזהו חונה מלאך ה' סביב ליראיו:

'

ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח, כב)

שלמה המלך ע"ה ידבר בפסוק הזה בשם החכמה, היא החכמה הנעלמת אף ממלאכי השרת כענין שכתוב (איוב כ״ח:כ״א) והחכמה מאין תמצא, וכתיב (שם) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, ודרשו רז"ל ומעוף השמים אלו מלאכי השרת. והוא החכמה שקדמה למעשה בראשית כענין שכתוב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם) בדעתו תהומות נבקעו למדך שהשמים והארץ והתהומות וכל אשר בם שהם כלל כל הנמצאים כלם מעלה ומטה כולם נבראו מכח החכמה, וזהו שהזכיר בכאן (משלי ח׳:כ״ד וכו') באין תהומות חוללתי באין מעינות נכבדי מים בטרם הרים הטבעו וגו' עד לא עשה ארץ וחוצות, ובפנימיות הענין תהומות זה קו ירוק והרים אלו האבות וארץ הסוף, והחכמה הזאת קראה שלמה ראשית לפי שקדמה למעשה בראשית ומזה היה הענין מוכרח והוצרך להתחיל מעשה בראשית במלת בראשית, ולשון ראשית הוא כולל קדימה בזמן וכולל ג"כ קדימת מעלה מלשון (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו שהוא מבחר השמנים, כי כשם שהשמן עולה למעלה על כל המשקין כן החכמה למעלה על כל הנמצאים, וזהו שאמר ה' קנני ראשית דרכו אומרת החכמה שהוא ראשית ה' קנני כלומר המקור העליון הנסתר המציאני כי הוא הממציא הראשון והוא מקור החכמה אשר החכמה נמצאת ממנו ונמשכה מאתו והוא לבדו המקור, ומלת קנני מלשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, ובאר בכאן כי המקור הוא סבת החכמה שהוא הקן הראשון והחכמה שהיא הקן סבת כל המפעלים כשם שהקן סבת האפרוחים, וגלה לך הכתוב הזה כי המפעלים כלם נמצאים בסבת החכמה שהיא ראשית והחכמה נמצאת בסבת המקור העליון ואם כן אין החכמה נבראת מאין ואפס כמו שסוברים קצת מן החכמים אבל היא נמצאת ונמשכת מאין שהוא המקור העליון הנסתר והוא דבר איוב שגלה לנו הענין הזה שאמר (איוב כ״ח:י״ב) והחכמה מאין תמצא והוא דרך הודעה לא דרך שאלה, והנה תורתנו הקדושה נאצלת ונמשכת מן החכמה הזאת ומפני שהיא לקוחה ממנה נקראת לקח טוב ועליה נתקנאו מלאכי השרת, וכן אמרו במדרש כשאמר הקב"ה ליתן תורה לישראל על הר סיני נתקנאו מלאכי השרת אמרו לפניו רבש"ע חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם בעלי טומאה בעלי יצר הרע הה"ד (תהילים ח׳:ב׳) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, אל תתן הודך בארץ אלא בשמים, אמר להם הקב"ה תורה שאני נותן לבני אדם כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו וכי יש ביניכם מלאכה כבד את אביך ואת אמך וכי יש לכם אב ואם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכי יש ביניכם יצר הרע, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכי יש ביניכם אכילה ושתיה, ע"כ המדרש הזה.

לפי דעתי בלשון נתקנאו כי המלאכים אין ביניהם קנאה לפי שהקנאה ממדות יצר הרע והמלאכים אין להם יצר הרע, וכן אמר אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא קנאה ולא תחרות ומפני שכלן נסכמים לדעת אחת והיא השגת הבורא יתברך וההשגה הזאת היא מזונם וקיומם של מלאכי השרת וכשם שהאדם נמשך אחר מזון הגוף שהוא קיומו כך המלאכים נמשכים אחר מזונם שהוא השגתו יתברך והוא קיומם וכיון שאין להם אלא רצון אחד ודעת אחת מן הנמנע שתהיה הקנאה מצויה בהם, ומן הידוע עוד כי הקנאה המצויה במין האנושי איננה נמצאת כי אם באותם הקרובים במעלה, כי המלך לא יתקנא בכפרי והכפרי לא יתקנא במלך מפני שהם בתכלית הרחוק זה מזה, וכן אמרו רז"ל אין אדם מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור עשיר בעשיר, וזה ברור כי החכם איננו מתקנא בסכל לפי שאין לו צורך בו גם הסכל איננו מתקנא בחכם כי אין לו דעת כלל כל כך שיכיר ערך עצמו וערך החכם כי שניהם הפכים וא"כ איך יקנא הדבר להפכו ועליון המדרגה איך יקנא למי שהוא שפל המדרגה. אבל ענין הקנאה במלאכים משל והכונה כי היה רחוק ונמנע אצל שכלם של מלאכי השרת כי החכמה שהיא נעלמת מהם שהם שכל פשוט ואין יצר הרע להם שיתן הש"י תורה לקוח ממנו לבעלי יצר הרע מזה אמר נתקנאו מלאכי השרת ואמרו חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם כי בודאי יודעים היו שכל הענינים האלו נזכרים בתורה וכי הם מצות גופניות בלתי אפשריות להתקיים רק בבעלי הגוף, וטעם הקנאה הוא ענין המניעה אצלם שתהיה עלוי מדרגה למורכבים בעלי חומר יותר מן השכלים הנפרדים מן החומר גם עלוי מדרגה אשר למשה רבינו ע"ה שישיג הוא החכמה שהיא נעלמת מהם. המעלה הזאת הנקראת ראשית לא השיגה שום נברא כמו משה רבינו, ולזה העיד בו הכתוב (דברים ל״ג:כ״א) וירא ראשית לו, כי שם במעלת ראשית חלקת מחוקק ספון ומשם זכה לקבל התורה, והשגתו זאת לא נודעה לו בנבואה רק מצד הסתכלותו בחכמה וזהו לשון וירא ולא אמר וידע. אך המעלה שקראוה רז"ל אספקלריא המאירה והיא מדת הרחמים נודע לו בנבואה מה שאין כן באבות העולם ושאר הנביאים כלן שידעו ה' יתברך מתוך גלוי שכינה שנגלית להם בנבואה אבל ה' המיוחד לא נודע להם בנבואה, וזהו שדרשו רז"ל במסכת יבמות בסוף פרק החולץ מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים משה נסתכל באספקלריא המאירה ושאר הנביאים לא נסתכלו באספקלריא המאירה. קרא המעלה הזאת שמתוכה נתנבא משה אספקלריא המאירה והיא המדה שבה יעשו נסים מפורסמים מחודשים ביצירה, ואספקלריא של אל שדי אשר בה יעשו נסים נסתרים קרא אספקלריא שאינה מאירה והיא השגת האבות, ומלת אספקלריא נוטריקון היא ספק קלריא כלומר שפע אורה והיא מראה זכה מצוחצחת כענין הזכוכית הזך והמבהיק שאדם רואה מחוץ מה שבתוכו, ותרגום (איוב כ״ח:י״ז) לא יערכנה זהב וזכוכית דהבא ואספקלריא. ומה שאמרו שאינה מאירה אין הכונה שלא יהיה שפע האור גדול ועצום שהרי אספקלריא היא אבל הכונה לומר שאינה נותנת אור למסתכל בה כענין מעלת משה שהיתה אספקלריא המאירה שהיא בשפע אורה כפול ומכופל נותנת אור למסתכל בה ולכך קרן עור פניו וע"כ לא תמצא שיזכירו הכתובים השם המיוחד בענין אברהם רק עם אל"ף דל"ת או אל"ף דל"ת לבדו, ובמשה לא יזכיר הכתוב שדי רק ה' המיוחד, ושתים השגות אלה השגת האבות והשגת משה שמתוכה התנבא משה הן הן שתי אספקלריאות אלה השם המיוחד ואל שדי הוא ההפרש שיש בין נבואת משה לנבואת האבות, וזהו שכתוב.

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. הזכיר לשון וידבר אלהים ולא אמר ויאמר ה' מפני שלשון דבור לשון קשה כענין שכתוב (בראשית מ״ב:ל׳) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ומצינו בפרשת הסנה ט"ז אמירות למשה מפי הגבורה ובכלן לא הזכיר בהן דבור אבל בכאן על ידי שאמר משה למה הרעותה הזכיר לשון וידבר. ולשון אלהים ג"כ הוא מדת הדין ובא להוכיחו ולדבר אתו משפט על זה. ויאמר אליו אני ה' נאמן להפרע, וכשהוא אמור אצל שכר באורו נאמן לשלם שכר וכענין שכתוב (ויקרא י״ט:ג׳) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' נאמן לשלם שכר, וכשהוא אמור אצל עונש כגון (שם) וחללת את שם אלהיך אני ה' באורו נאמן ליפרע, והנה הקב"ה הביא לו ראיה בתוכחה זאת מן האבות שלא הגיעו למעלת הנבואה במדרגה גדולה כמוהו ולא אמרו לו כן ולא הרהרו אחר מדותיו ועל זה אמר וארא שנראיתי אל האבות באל שדי, כלומר באותו הכח שהוא שודד המזלות אבל בשמי המיוחד שבו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברא להם חדשות בנסים מפורסמים בשנוי הטבע. ולפי מה שהתחיל וארא היה לו לומר ושמי ה' לא נראיתי או יאמר ואודע אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל לפי שהיתה נבואת האבות במראות הלילה הוצרך לומר וארא ונבואת משה שהיתה פנים אל פנים הוצרך לומר לא נודעתי להם כאשר נודעתי לך, וממה שהזכיר לשון נודעתי ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד וכן מצינו (שמות ל״ג:כ״ב) והיה בעבור כבודי ואמר (שם) עד עברי לא אמר עד עבור כבודי אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד.

וכתב הרמב"ן ז"ל ועל דרך אמת יבא הכתוב כפשוטו ומשמעו יאמר אני ה' נראיתי להם באספקלריא של אל שדי כטעם (במדבר י״ב:ו׳) במראה אליו אתודע, ושמי ה' לא נודעתי להם שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה ולכן כשיזכיר אברהם השם יזכיר השם המיוחד עם אל"ף דל"ת או אל"ף דל"ת לבדו, והנה הענין שהאבות היה גלוי שכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול כטעם (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו וכתיב (שם) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת, ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי כי התורה בשמו הגדול נתנה שנאמר אנכי ה' אלהיך והוא שנאמר (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, וכבר רמזתי פירוש השמים והש"י יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם וגם אני שמעתי כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני וגם בשמי הגדול שמעתי עתה את נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי והמשכיל יבין, ע"כ לשון הרב ז"ל.

ושמי ה׳ לא נודעתי להם. פרש״י לא הודעתי אין כתיב כאן וכו׳ עד אחר שלא נאמר ושמי ה׳ לא שאלו לי. וא״ת לא הודיעם שכך שמו וכו׳ כלומר וא״ת עוד יתישב המדרש. ולגם בתרא קאי שפירש״י וכשבקש אברהם לקבור וכו׳ עד ולא הרהרו אחר מדותי. וכן הפי׳ וא״ת כשדברתי עמם לתת להם את הארץ לא הודעתי להם שמי המיוחד דמשתמע נאמן בהבטחותיו ולא נדברתי בו עמהם כשם שעשיתי עמך ואעפי״כ לא הרהרו אחרי אלא בדבור בעלמא האמינו לי. ועכשיו תפרש לא נודעתי כמו לא הודעתי. תשובה לדבר הרי בתחלה כשנגלה לאברהם אמר אני ה׳ ומאחר שהודיעם שמו המיוחד ובו היה מדבר עמהם מה להם להרהר אחריו ומה היה לו להקב״ה להשתבח בהם. ע״א ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, כלומר אעפ״י שלא נאמר ושמי ה׳ לא שאלו לי תתישב הדרשה. והכי קאמר הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי ולא הודעתים שמי המיוחד ואעפי״כ לא שאלו לי מה שמך שמאחר שלא הודעתים שמי היה להם לשאול מה שמך ואעפי״כ לא שאלוהו. ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם. תשובה לדבר הרי תחלה כשנגלה לאברהם נאמר אני ה׳ וגו׳ ומאחר שהודיעם שכך שמו מה היה להם לשאול מה שמו, שהרי אין דרכו של אדם לישאל מה שהוא יודע ובמה היה להקב״ה להשתבח בהם. ועוד פרש״י היאך הסמיכה נמשכת בדברים וכו', כלומר בשלמא ללישנא קמא ניחא, בשביל שהצבתי והעמדתי ברית לתת לזרעם את הארץ בשביל כך גם אני שמעתי וכו׳ אבל ללישנא בתרא מה ענין וגם אני שמעתי לוגם הקימותי וכי מפני שלא הוחזקו בה האבות בחייהם היה לו לשמוע את נאקת בנ״י לכך אני אומר יתישב המקרא וכו'.

וארא אל אברהם וכו'. פירש"י חדא שלא אמר ושמי ה' לא שאלו לי. פי' לפי' וא"ת יש דבר בפסוק שהוא כמו לא שאלו לי שהרי כתיב לא נודעתי להם ונפרש בדוחק נודעתי כמו לא הודעתי ולמה לא הודעתי לפי שלא שאלו לי עכ"ז אי אפשר לעמוד על הפירוש כדפרש"י:

איתא בהגדה דליל פסח ר' יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. מה ראה ר' יהודה לתת הסימנים הללו והלא מי שיראה סדר המכות בפסוק יכול לעשות כמוהו. וי"ל דהסימן בא להראות לנו שכל מכה שלישית היתה בלא התראה כנים שחין חשך ובכל ב' הראשונות מלקין ואין מלקין בלא התראה לכן דם צפרדע בהתראה. שלישי' בלא התראה כדאמרי' לקה ושנה כונסין אותו לכיפה ואתי כמה דאיתמר כיפה אין צריך התראה וכן שחין חשך בלא התראה. וקשה למה צריך בכל ראש שלישית ושלישית ב' התראות בהתראת דם צפרדע סגי. י"ל כל שלישית ושלישית מכות חדשות בפני עצמן לכך צריך לכל שלישית שתי התראות שפרעה היה סבור שלא ישובו עוד כיון שלא הוזהר פעם ראשונה. א"נ ג' ראשונות ע"י אהרן ג' שניות על ידי משה ג' שלישיות על ידי הקב"ה וא' ע"י כולם ועל שהיו חלוקות הוזקקו התראות חדשות על ידי הקב"ה דבר חשך מכת בכורות ע"י משה ערוב ברד ארבה דצ"ך ע"י אהרן שחין ע"י שלשתם. אותם דאהרן היו מן הארץ לפי שלא היה מעלתו כ"כ אותם דמשה מאויר אותם דהקב"ה משמים וארץ ומאויר שחין מכל. והמטה היה לתנין פרעה נקרא תנין שנא' התנין הגדול ומעץ יבש נעשה תנין ובלע את המטות וחזר לעץ יבש כך בראתיך מאין והמלכתיך ואמרת לי יאורי ואני עשיתני ואתה עשית עצמך כתנין שדרכו לבלוע כך בלעת י"ב שבטים וזהו י"ב מטות כי מטה ושבט הכל דבר א' סופך להחזירם ולפולטם ואחזירך לתוהו ובוהו:

וארא אל אברהם באל שדי. דכתיב אני אל שדי התהלך לפני וגו':

ושמי ה'. דכתי' אני ה' אלהי אברהם אביך וגם הראיתי להם שאני אל שדי שדי בברכותי שהשפעתי להם ושהייתי עמם בכל צרתם שפירוש השם שאני הווה עם עבדי בצרתם כמו שפי' למעלה ואני הוכחתי עליהם מלכים כגון פרעה ואבימלך שלקחו את שרה וגם ד' מלכים מסרתי ביד אברהם וגם ליצחק הלך אבימלך לכרות עמו ברית וליעקב עזרתי מכל הקמים עליו כגון לבן ועשו ולכך זקף על ה' ששם סיום הדבור:

לא נודעתי להם. כלומר אבל לא נודעתי להם שלא קיימתי להם בימיהם מה שנדרתי להם את ארץ כנען:

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. יש בזה שני ספקות: הספק הא' שהרי מצינו שהודיע לאבות שם ה' שנאמר באברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ואשביעך בה' אלהי השמים. וביצחק ויעתר יצחק לה' וגם רבקה ותלך לדרוש את ה' ויאמר ה' לה ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואברככה לפני ה' וביעקב מה זה מהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה' אלהיך אכן יש ה' במקום הזה וא"כ מה זה שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם: הספק הב' נראה מזה שבא הפסוק למעט בכבוד האבות שלא נראה להם בשם ה' ובשם המפורש אלא באל שדי ולבנים כבד אותם על השמים ואמר לכן אמור לבני ישראל אני ה': התשובה שמי שנגלה לו הקב"ה באל שדי מודיע אותו שברא העולם יש מאין אבל אינו מורה אותו בחוש ובידיעה גמורה אלא מודיעו כן והוא מאמין דרך אמונה מה שמודיעו הקב"ה אבל מי שנגלה לו הקב"ה בשם ה' מורה לו בחוש שהקב"ה ברא העולם יש מאין והטעם ששם שדי מורה שאמר לעולם די ואינו מורה לו אלא שברא העולם ושאמר די לא תהיה יותר גדול אבל שם ה' הוא מלשון הויה שמהוה העולם ובראו וזהו מורה לו שיראה בעיניו שבראו ולזה אמר וארא אל אברהם וגו' באל שדי שהודעתי להם שבראתי העולם והאמינו בי אבל לא הראיתי' בחוש אבל אני רוצה להראות לבני ישראל בחוש שבראתי העולם וזה הורה לו בתנין שכל העולם אינו אלא חומר וצורה והמטה לא היה לו צורת תנין אלא צורת עץ והקב"ה נתן בו צורת תנין אבל החרטומים לא עשו צורת תנין במטה שלא היה אלא אחיזת עינים והראיה שהחוקר אמר שא"א לאדם שידע צורת שום דבר קטון וגדול מה הוא א"כ איך עשו צורת תנין כי לא ידעו מה הוא אלא ודאי היה אחיזת עינים אבל הקב"ה עשה צורת תנין הרי בריאת הצורה בחוש וגם ראו בחוש בריאת החומר שבלע מטה אהרן את מטותם אחר היותו מטה ולא נתחדש שם כמות גדול ממה שהיה קודם הרי בריאת החומר וז"ש והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' פירוש לא יאמינו באמונה שהקב"ה ברא העולם עד שיראו בחוש ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה ויהי לנחש הרי ראו בחוש בריאת כל העולם יש מאין ולהורות שמה שעשו החרטומים היה אחיזת עינים ולא אמת בלע מטה אהרן אחר היותו מטה את מטותם לומר שמעשיהם הבל שמי שכחו גדול ואמיתי בולע למי שכחו קטן ושקרן ובזה הותרו השני ספקות. הספק הראשון שאיך אמר ושמי ה' לא נודעתי להם הרי הודיעם שמו אמת הוא שהודיעם שמו ה' שברא העולם אבל לא הודיעם כן בחוש אלא באמונה. וגם הספק השני שנראה שבא למעט כבוד האבות לא בא אלא לכבדם שאע"פ שלא הודיעם בחוש האמינו אבל לבנים צריך לשיאמינו שיראו בחוש. וי"מ שבאל שדי עושה הש"י נסים נסתרים ובשם ה' נסים מפורסמים ולזה אמר שלאבות נראה באל שדי לעשות נסים נסתרים ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב אבל לבנים רוצה עתה לעשות נסים מפורסמים בשם ה' להפוך המים דם והארץ כנים וחשך ומכת בכורות:

וארא אל אברהם וגו׳. טעם שהזכירם בפרטות, לצד שכל אחד יש בו בחינה מעלה. אל אברהם שנתעלה לצד שהוא אשר הכיר את בוראו תחלה מבלי שיקדים אליו דבר ממנו יתברך, כי הלא תמצא כל מי שקדם לו ידיעה מהבורא ממעשיו והנהגתו עם ברואיו אין לשבח אותו כשילך בדרך בחר לו יה, כי כל משכיל יבחר בטוב ובפרט בטוב השלם והערב והמפלא הוא דרך ה׳, מה שאין כן אברהם, כי דבק בה׳ קודם שיוכר אצלו מדותיו יתברך והנהגתו, וכבר כתבתי כי לאברהם למנה שיקראו לו (ישעיהו מא:ח) אוהבו של מקום, פרוש אהבת האמת אהבת הטוב, כי הגם שעדין לא הכיר ממנו אלא הנסיונות הגדולות, אף על פי כן דבק בה׳ ואהבו וכמו שכתבנו במקומו.

אל יצחק. שהיתה בו בחינה אחרת, שפשט צוארו על גבי המזבח.

ואל יעקב. שהיה שלם, שלא יצתה ממנו טפה מאוסה כישמעאל ועשו.

והכונה בזה, שלכל ג׳ הדרגות הצדיקים בחירי עולם לא נגליתי עליהם אלא באל שדי, שהוא גלוי הדרגה למטה מהדרגת גלוי שנתגלה למשה שהוא בשם ה׳, כאמרו ״אני ה׳״, והכונה בזה להודיעו כי הוא כפוי בטובתו של מקום שכל כך החשיבו מהאבות והוא מדבר לפניו במעוט דרך ארץ.

והגם שמצינו שאמר בנבואת האבות גם כן (בראשית יח:א) ״וירא אליו ה׳״, מדבר ה׳ כאן אתה למד כי הכתוב שם יגיד שנגלה להם ה׳, אבל לא השיגו לדעת ולהכיר בחינה זו הנפלאה, והוא אמרו ושמי ה׳ לא נודעתי להם, פרוש שלא נתודעה להם בחינה זו העליונה.

עוד ירצה באמרו ושמי ה׳ לא נודעתי וגו׳, פרוש: הודעת יחוד שני שמות יחד שהם שמי ה׳ שנודעתי לך, כאמרו ״וידבר אלהים אני ה׳״, והוא סוד אמרו (מלכים א יח:לט) ״ה׳ הוא האלהים״, והוא סוד אמרו (זכריה יד:ט) ״ה׳ אחד ושמו אחד״. לא נודעתי להם להאבות, פרוש: סוד שני שמות יחד, שמי, ה׳, שהם אלהים הוי״ה, שהדין יעשה רחמים ורחמים יעשו משפט – לא נודעתי, והבן. ואמר ״לא נודעתי״ כי ה׳ ברוך הוא הוא שמו ושמו הוא, ואינו כשאר הנבראים שחלוקים משמם ושמם חלוק מהם, אשר על כן לא יצדק לומר ״לא הודעתי״ כי השם הוא המדבר, ואם כן צריך לומר לא נודעתי.

עוד יתבאר אמרו באל שדי ושמי וגו׳, על דרך מה שפרשו בספר הזהר הקדוש (זוהר ח״ב כג.) בפסוק ״ואמרתם כה לחי״, כי מדת ״כה״ היא בחינת ההיכל שהוא שכינתו יתברך, ויחודה הוא חי העולם, וזה בחינת יחוד קטן. ואחר כך חזר ליחד יחוד עליון ואמר ״ואתה שלום״, רמז למקום גבוה שהוא תפארת ישראל הרמוז בוא״ו. ואולי כי הן הן הדברים הנאמרים כאן באמרו באל שדי, שזה הוא בחינת חי, אבל ושמי ה׳ שהוא יחוד העליון הרמוז בתבת ״ואתה״ שגלה למשה באמרו וידבר אלהים וגו׳ אני ה׳, לא נודעתי להם וגו׳, והבן:

עוד ירצה, כי בא האדון ברוך הוא להשיב למשה על ששלחו קודם הקץ, ואמר כי הגם ששם קץ לחשך לצאת בני ישראל מארץ מצרים והקץ עדין לא נשלם, יש לך לדעת כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת אל שדי, ובו שמתי לגלות גבול ואמרתי לו די, אבל בחינה אחרת לא נודעתי, פרוש לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, ״לא נודעתי להם״. ולכן הגם שלא שלמו ימי הענוי והצרה, אף על פי כן רחמתי עליהם במדת הוי״ה, והוא אמרו בתחלה אני ה׳, והבן.

עוד ירצה על זה הדרך: וארא אל אברהם – פרוש, איך אעלים רחמים מעם זה אשר הם בני בחוני שנגליתי על אבותם, ולא לאחד בלבד אלא לשלשת האבות, לכל אחד בזמנו. ולזה הפסיק ביניהם ״אל אברהם אל יצחק ואל יעקב״, ולא אמר ״אל אברהם ויצחק ויעקב״, וזה יגיד שבח כל אחד בפני עצמו באל שדי, הוא חבת גילוי שכינה. ואמרו ושמי ה׳ לא נודעתי להם – פרוש, עדיין לא הודעתי מדת רחמי להם, שכל ההבטחות שהבטחתים עדיין לא הבאתי עליהם, ואני חפץ להודיע להם מדת רחמי כי להם יאותו. ונתכון ה׳ בזה להודיע גודל חבתם בעיניו.

וארא אל אברהם וגו'. התחיל בלשון ראיה וסיים בלשון ידיעה כי היה לו לומר וארא אל אברהם וגו' ובשמי ה' לא נראתי להם, או היה לו לומר ואודע אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם והקרוב אלי לומר בזה שלשון ראיה מורה יותר על בירור הדבר מלשון ידיעה, כי יש לך ידיעה בדבר הניכר ונודע במופת מצד ההיקש השכלי אשר יפול בו הטעות, או על ידי שמיעה שיפול הכזב בו, אבל הדבר שהאדם רואה עין בעין טוב מכולם כי לא יפול בדבר הנראה שום טעות או כזב, ותדע כי שם של שדי מורה על שם שהקב"ה אמר לעולמו די, ועל שם שיאמר די לצרתם כמו שפירש"י על פסוק ואל שדי יתן לכם רחמים, (בראשית מג יד) וידוע שהאבות היו כל ימיהם מכאובים או רובם, כי אברהם הושלך לכבשן, והלך נע ונד, ונלקח אשתו. וכן ליצחק ועוד סתמו בארותיו, והיה גר בארץ. ויעקב יותר פשוט מכולם, והקב"ה אמר די לצרות כלם וזה הדבר אשר ראו בעיניהם את כל התלאה אשר עברה עליהם והצילם ה' בשם של שדי ואמר די לצרותם, אבל שם ה' המורה על רחמים גמורים בלי תערובות דבר רע, לא זו שלא ראו בעיניהם דבר זה אלא אפילו בידיעה על צד המופת לא נודע להם כי אני ה' מטיב לכל,

וא"כ נקט ראיה, וידיעה בדרך לא זו אף זו, כי הרעות לא זו ידיעה אלא אפילו בראיה עין בעין נראה להם, והרחמים גמורים לא זו שלא ראו אותם עדיין אלא אפילו לא נודעתי להם, בידיעה, מופתית, והרי אמרתי לאבות אני ה' מלא רחמים ולא קיימתי להם עדיין הבטחה זו, וזה מופת ראשון על הגאולה ועל התמורה מופת שני, וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. והרי עדיין לא נתתיה להם, מופת שלישי, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם עבודה קשה יותר מן הנגזר, כי אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, שלשה אלו חברו אל עמק שלשה הבטחות שנזכרו אח"כ בג' פסוקים רצופים כי בם נזכר מפורש לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו', והזכיר שפטים גדולים לעשות במעבידיהם, וביאת הארץ כאשר מבואר לכל מעיין בפסוקים אלו.

דרך שני בהמשך פסוקים אלו הוא, שאין אלהים אלא דיין ולא פירש עדיין באיזו דין דנו הקב"ה, ע"כ נ"ל שדין זה קאי אל פסוק שלפניו שנאמר עתה תראה את אשר אעשה לפרעה דרשו רז"ל (סנהדרין קיא) ולא העשוי למלכי שבעה אומות, והנה תיבת למלכי נראה ייתור כי הוה ליה למימר ולא העשוי אל ז' אומות, (ובשמו"ר ה כג) מסיק ולא תראה את אשר אעשה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וקשה מנינא למה לי וכי עדיין לא ידענו שנלחמו ישראל בל"א מלכים, ועו"ק מהו שנאמר עתה תראה את אשר אעשה לפרעה. עתה למה לי, אע"פ שסוף פר' שמות בארתי לשון עתה, מ"מ עוד לאלהים פתרונים לפרשו בלשון אחר וזה, כי אמר הקב"ה למשה אני ה' היה הוה ויהיה, כי כל בשר ודם אינו בטוח לקיים הבטחתו כי רוח עברה בו ואיננו לקיים הבטחתו על כן צריך לקיימה לאלתר. ואם לא, אזי בדין המובטחים קוראים תגר על אשר לא נעשה פתגם דברו מהרה כי אם לא עכשיו אימתי, אבל אני הוה לנצח בכל הזמנים בשוה על כן לא היו האבות קוראים תגר אלא היו מצפים וממתינים מתי יבא דבר ה' והיו בטוחים שסופה להתקיים, אבל אתה קראת תגר על שלא נתקיימו דברי תיכף ומיד א"כ מכל שכן שתקרא תגר במלחמות ל"א מלכים, כי אותן המלחמות יתארכו בהכרח כמ"ש (יהושע יא יח) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה כי לא יכלו ישראל לנחול את כל הארץ מהרה פן ירבה עליהם חית השדה אלא מעט מעט יתגרשו מפניהם, ויען כי דרכך לקרא תגר כשאין ההבטחה נעשית מהרה על כן אני קונסך שבדין לא תראה המלחמה ארוכה שתהיה עם ל"א מלכים, חוץ ממלחמת פרעה שהוא מלך אחד ויכול אתה לראות עתה ר"ל תיכף את אשר אעשה לפרעה אותה לבד תראה, ועיקר המיעוט בא מן מלת עתה ר"ל דווקא דבר שנעשה עתה תיכף אותו תראה אבל לא דבר שלא יהיה נעשה עתה כי אם בימים רבים, כמו מלחמת שלשים ואחד מלכים אותה לא תראה, וזה"ש ושמי ה' המורה שאני הוה לנצח וסוף הבטחתי להתקיים, אבל עדיין לא ידעו דבר זה, והמתינו לצפות על דברי כאמור.

דרך שלישי הוא, שרצה הקב"ה לפרסם בעולם כי הוא ית' ברא עולמו יש מאין, כי עדיין לא היו מתפשטים בעולם מופתים המורים על החידוש, ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות כל המופתים הללו כדי שיאמינו למפרע כי ה' ברא עולמו יש מאין, כמ"ש בזאת תדע כי אני ה', וכן יתרו אמר (שמות יח יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, ודברו מזה הרבה מפרשים איך מופתי מצרים היו מופתים על חידוש העולם, ע"כ אמר וארא אל האבות באל שדי כי הוא שם מורה על שאמר הקב"ה לעולמו די והוא מופת על הבריאה אבל לא על החידוש יש מאין, זה"ש ושמי ה' לא נודעתי להם כי שם זה של הויה מורה שהקב"ה מהוה את הכל וכל ההוויות מאתו ית' כי זה מאמת החידוש לומר שאין הויה לשום נמצא זולתו ית', וזה תשובה למשה על שקרא תגר ואמר למה הרעות וגו', ואע"פ שכבר אמר לו ה' ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך מ"מ רצה משה לידע טעם לקישוי לב פרעה כל כך, ואם כדי לעשות כל המופתים היא גופא קשיא מה צורך יש בכל המופתים, עד שאמר לו הקב"ה טעמו של דבר כי אני ה' מהוה את הכל ודבר זה לא נתפרסם עדיין בעולם, כי אל האבות לא נראיתי כי אם בשם של שדי המורה כי אמרתי לעולמי די אבל עדיין לא נתפרסם מופת על החידוש, זה"ש ושמי ה' לא נודעתי להם ע"כ צריך אני להקשות לב פרעה כדי לעשות מופתים המורים על החידוש.

וא"ת מה יום מימים, ומה צורך בידיעה זו עכשיו יותר מבשאר זמנים על זה אמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ואם לא אפרסם עכשיו כי לי כל הארץ א"כ יאמרו האומות לסטים אתם כי ביד חזקה אתם כובשים ארצות ז' אומות ולא כהה בהם ה' (ש"א ג יג) ובזה יבואו לידי כפירה ומינות לומר לית דין ודיין כמבואר למעלה פר' בראשית (א א) על דברי ר' יצחק, וא"ת הלא גם בימי האבות הבטחתים לתת להם הארץ ולא עשיתי פרסום על החידוש, ע"ז אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' ר"ל שהאבות לא היו צריכין למופתים כי בלאו הכי היו בנים אמון בם, ולכל האומות לא היה צורך בידיעה זו עדיין, אבל עתה שאני שמעתי נאקת בני ישראל והגיע זמן כניסתם לארץ, ע"כ אני צריך לפרסם עכשיו ע"י המופתים כי אני ה' מהוה את הכל ולי כל הארץ ובידי ליתן הארץ למי שארצה, וזה"ש ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', לפי שאני ה' מהוה את הכל ואני עשיתי הארץ וכל אשר עליה ע"כ בידי ליתן אותה לכם מורשה.

דרך רביעי הוא, על דרך שארז"ל (סנהדרין צ:) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתם להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה, פירש"י מכאן שעתידין לחיות וירשו את הארץ, ופירושו דחוק מכמה ספקות כי מה עניין תחיית המתים לסיפור זה שהיה להקב"ה עם משה על שקרא תגר, ועוד שלא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שלימות המשיח יחיו האבות וישבו על אדמת ישראל כי מה תועלת להם בזה להחליף עולם עומד בעולם עובר וכ"ש לזמן התחיה כי אז יהיה העולם חרב ואיך ישבו האבות על האדמה. ועוד קשה על המדרש שמביא רש"י (בפסוק ט) חבל על דאבדין כו' הרבה יש לי להתאונן על מיתת האבות אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים וכן ביצחק ערערו על הבארות וכן יעקב שהוצרך לקנות השדה כו' ולא הרהר, וקשה ממה נפשך אם היתה הבטחת הארץ דווקא לזרעם ולא לאבות א"כ למה יהרהרו ויעררו האבות הרי מעולם לא הבטיח לאבות שיהיה להם חלק בארץ, ואם הבטיח גם לאבות א"כ איה הבטחתו.

והקרוב אלי לומר שלצדדין קתני, כי האבות לא ניתן להם חלק בארץ לצורך תשמיש העוה"ז כ"א מקום קבורה לבד כי מתי ארץ ישראל חיין תחילה, ובכל מקום שנאמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אין הנתינה שוה בשניהם כי איך ירשו יחידים ארץ גדולה כזו, אלא לזרעם בעולם הזה, ולהם לצורך תחיית המתים לעולם הבא, שיהיה להם חלק וקבורה בארץ להנצל מצער גלגול מחילות, וא"כ כשבקש אברהם מקום לקבור את שרה ולא מצא היה לו לאברהם מקום להרהר על עיקר הבטחה זו לאבות שהיתה על שיהיה להם מקום קבורה ולא מצא, ומ"מ נתקיימה הבטחה זו אח"כ כשמצא לקנות בדמים אבל קודם שמצא לקנות היה לו להרהר ולא הרהר, וכן יצחק כשערערו על הבארות היה לו גם כן להרהר פן לא יתנו לו גם מקום קבורה בארץ אחר שמדקדקין עליו כ"כ שלא ליתן לו חלק מועט בארץ, וכן יעקב.

וענין תחיית המתים תלוי בחידוש עולם, כי המאמין בחידוש יאמין גם בתחיה בק"ו, כדאיתא בגמ' (סנהדרין צא) מאן דלא הוי הוי מאן דהוי מכ"ש דהוי וזה"ש וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' המהוה את הכל, היה הוה ויהיה גם לעתיד, וכל זה מופת על התחיה ע"כ הוצרכתי לעשות כל המופתים בפרעה ובכל עבדיו כדי שיאמינו גם בתחיה, כי עד הנה שמי ה' המורה על החידוש לא נודעתי להם, ואעפ"כ הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, להם היינו שיהיו נקברים בארץ כדי שיהיו בטוחים לעמוד לעתיד לבא בלא צער גלגול מחילות ופירוש זה יבא על נכון הן לדרך שלישי שכל הפרשה בניחותא לא כמאשים את משה על שקרא תגר, הן לדרך של רש"י שפירש חבל על דאבדין כו',

ועוד נראה לי, שהזכיר שם של שדי לאבות בהבטחת הארץ, לרמוז להם שתועלת הארץ הוא בעה"ז ובעה"ב, כי י"ש מן שדי רמז לשכר העה"ב שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש, ד' מן שדי רמז לשכר העה"ז המתפשט לד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו', ועל זה נאמר למשה (שמות לג כג) וראית את אחורי ופני לא יראו, הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, כי הדלי"ת מן שדי היא בקשר של תפילין מאחוריו, שהראה לו הקב"ה כל שכר העה"ז הרמוז בד' רוחות, כמו שנאמר (דברים ג כז) למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה וגו'. אבל פני דהיינו אותיות י"ש שבתפילין מלפניו המרמז לשכר העה"ב, דהיינו שי"ן בתפילין של ראש ויו"ד בתפילין של יד לא יראו, אמר לו כי שכר העה"ב לא יראו כמ"ש (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, ע"כ הזכיר כאן שם של שדי לומר שלא הרהרו על שלא מצאו מקום קבר בארץ, הבא לתכלית התחיה, אע"פ שהובטחו גם על התחיה בשם של שדי.

וארא אל וגו׳ באל שדי. כבר נתבאר בס׳ בראשית בכל המקום שנזכר זה השם שבא להראות דתכלית הבריאה והטבע שהיה אך שימלא כבוד ה׳ וכדכתיב כל פעל ה׳ למענהו. כל הנקרא בשמי וגו׳ ובס׳ במדבר בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳. מבואר. וע״ז בא שם שדי שאמר לעולמו די. היינו בזה האופן דוקא נשלם תכלית רצונו שימלא כבודו ית׳ ולא כן אם היה פחות מזה. ואע״ג שאין כח אנושי להבין זאת איך דוקא בזה האופן היה נתמלא כבוד ה׳ ולא באופן אחר. אבל כך הוא ידיעותיו של הקב״ה ואין לנו להרהר אח״ז כמו שאין לחקור מה לפניו מה לאחריו של הבריאה. ובשעה שנתגלה ה׳ לאבות הודיע להם כי כל התכלית הוא כבודו ית׳ וזהו שם שדי:

ושמי ה׳ לא נודעתי להם. כי שמי ה׳ שהוא מהוה הכל. שהרי לפי הנראה כל שבא ונעשה על הארץ ואין בו זה התכלית אינו מהשגחתו ית׳. אבל באמת אינו כן אלא אני ה׳. אע״ג שהוא סותר זא״ז לדעת אנוש אם שמי אל שדי אינו הכל בהשגחה ואם הכל בהשגחה ע״כ אינו חושש לכבודו ואין זה שדי. אבל האמת שאני אל שדי. ואני ה׳. אלא שלא נודעתי להאבות איך הוא כן. וזה היה תשובה למשה ולמוד לדורות. דכמו שהאבות ראו כמה עתים שהיה נראה מזה העדר כבוד שמים ולא הרהרו להקשות איך הוא והרי הודעתי להם שאני אל שדי. כך אין למשה ולא לנו לדורות להתקשות בזה. אלא להאמין שכך הוא. ומסתמא סוף הדבר להגיע מזה כבודו ית׳. [אכן לשון ושמי ה׳ משמעו שמות אותיות שמהוה את העולם. ומזה למדנו שלא כן משה. שהוא ידע שמו ית׳ והיינו שאמר משה לה׳ ואתה אמרת ידעתיך בשם. שהיינו ידיעת ה׳. כמש״כ הרמב״ן שם]:

ג מה שנקט רש"י אל האבות ולא נקט אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כמו שכתוב בקרא משום דרש"י נקט לה בל' קצר הרא"ם:

ד דק"ל והלא כתיב בפ' לך לך אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ועל זה פי' לא הודעתי וכו':

ה רש"י עצמו מפרש מה הפרש יש בין ה' ובין אל שדי ועל זה פי' שהרי הבטחתי' ולא קיימתי ר"ל עדיין לא קיימתי הבטחתי משום שעדיין לא זכו מצד מעשיהם א"כ יש הפרש דההבטחה בשם ה' הוא בלא תנאי אפי' אם יחטאו כדפי':