שמות ו, יב

ואיך ישמעני פרעה. זה אחד מעשרה קל וחמר שבתורה:

ערל שפתים. אטום שפתים וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום (ירמיה ו י) ערלה אזנם, אטומה משמוע, (ירמיה ט כה) ערלי לב, אטומים מהבין, (חבקוק ב טז) שתה גם אתה והערל, והאטם משכרות כוס הקללה. ערלת בשר, שהגיד אטום ומכסה בה. (ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו, עשו לו אטם וכסוי אסור שיבדיל בפני אכילתו, (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכסה ומבדל מלאכלו:

וּמַלִיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר הָא בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא קַבִּילוּ מִנִי וְאֵכְדֵין יְקַבֵּל מִנִי פַרְעֹה וַאֲנָא יַקִיר מַמְלָל:

וּמַלֵיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר הָא בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא קַבִּילוּ מִינִי וְהֵיכְדֵין יְקַבֵּיל מִינִי פַּרְעה וַאֲנָא קְשֵׁי מַמְלֵיל

הן בני ישראל לא שמעו אלי כי לא עשית דברי נשמעים להם ואיך ישמעני פרעה ועוד כי אני ערל שפתים ואיני הגון שאדבר לפני מלך גדול ויתכן לפרש שחשב משה אולי כי מפחיתותו לא שמעו אליו כי הוא ערל שפתים ולא יכין לדבר על לבם דברים טובים דברים ניחומים אף כי ידבר לפרעה וטעם הכתוב הזה כי מתחלה לא צוה אותו שידבר הוא אל פרעה רק אמר ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו (לעיל ג יח) והיה אפשר שידברו הזקנים והוא יחריש והיה בוש מלדבר גם אל העם ואמר לא איש דברים אנכי (שם ד י) והקב"ה השיבו ודבר הוא לך אל העם (שם שם טז) וכן עשה בבואם מתחלה כמו שאמר (שם שם ל) וידבר אהרן את כל הדברים האלה אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם ועתה כאשר נצטוה משה לכן אמור לבני ישראל אני ה' דבר הוא להם בעצמו כאשר צוהו ולא שמעו אליו וכאשר חזר וצוה אותו לדבר אל פרעה אמר איך אדבר אליו ואני ערל שפתים והקב"ה צירף אהרן עמו וצוה שניהם אל בני ישראל שידברו להם כל אשר יצוום ואל פרעה להוציאם מארצו ורש"י פירש על דבר בני ישראל ועל שליחותו של פרעה ואין צורך

וידבר וגו' הן בני ישראל. שהם עמך לא שמעו אלי. ואיך ישמעני פרעה. שהוא מלך ואינו מעמך. ועוד כי מגרעת גדולה היא שאדבר לפניו ואני ערל שפתים. כי בפעם הראשונה הבטחתני שתורה את פי שלא אבטא באות שהוא כבד עלי אולי תכשל לשוני לפניו. ואתה אמרת כי אהרן יהי' מליץ ביני ובין ישראל:

הן בני ישראל לא שמעו אלי. כי חשב שהיה זה מפני שראו שמאז בא לדבר אל פרעה הרע הצורר ולא הציל השליח, כל שכן שיעשה זה פרעה שעשה כרצונו והגדיל:

ואני ערל שפתים. כי חשב שלא צרף אהרן עמו אלא בדבור ראשון שהיה דברו לעם:

הן בני ישראל. לפי הפשט לא שמעו אלי. וא"ת כי הניחו מלשמוע מקוצר רוח וגו' לכך הוצרך לומר ואני ערל שפתים. אי נמי שמא משה לא היה יודע מה שאמר הכתוב מקוצר רוח וגו' ושמעתי מהר"י מלישבונ"ה שהיה מפרש הק"ו שפירש"י כלומר הן בני ישראל וגו' אף מקוצר רוח שעליהם ואני אומר להם שאני בא מאת הקב"ה לפדותכם מן השעבוד ואדם שהוא בבית הסוהר ושומע שבא אדם לפדותו הוא יוצא ושמח לקראתו ושומע לקולו והם לא הטו אזנם לשמוע אלי כל שכן שפרעה שאני בא להפקיע שיעבודו שלא ישמע אלי:

הן בני ישראל לא שמעו אלי משה לא הרגיש שבקוצר רוח לא שמעו ולכך אמר הן בנ״י לא שמעו אלי לכך נאמר ויצום אל בנ״י. פירוש כי מקוצר רוח לא שמעו וע״כ השיבו משה להקב״ה בפרשה שניה על כי אני ערל שפתיים לא השבתני, עד שאמר לו ואהרן אחיך יהיה נביאך.

הן בני ישראל לא. קבלו ממני ולא שמו לב לדברי איך יקבל ממני פרעה לדברי:

ואני ערל שפתים. כלו' אפי' אדם אחר לא ישמע כ"ש אותי שאני ערל שפתים:

ואני ערל שפתים שבפעם הראשונה אמר שאהרן יהיה מליץ ביני ובין העם שנאמר ודבר הוא לך אל העם ולא אמרת ביני ובין פרעה ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים לזה אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן שגם הוא יהיה מליץ בינך ובין פרעה לזה אמר ראה נתתיך אלהים לפרעה פי' מלאך והמלאך מדבר לנביא והנביא לפרעה:

לפני ה׳ לאמר הן וגו׳. קשה אמרו לאמר, כי למי יאמר ה׳ דברי משה? ואולי שיכון הכתוב לומר כי לא השיב משה תשובה זו לבל ילך בשליחות זה, אלא כמי שמתלונן על עצמו שלא הצליח, והוא אמרו תיבת לאמר, פרוש, שאין תכלית הדבור אלא האמירה, לא תכלית זולתה שהיא מניעת השליחות, והבן.

עוד ירצה, כי כונת דבריו הם לומר אמירה אחרת, והיא מובנת מהדבור מאמרו ״הן בני וגו׳ ואני ערל שפתים״, רוצה לומר בזה כי יהיה ה׳ רופאהו, ועין בפסוק ״הן בני״ וגו׳:

הן בני ישראל וגו׳. קל וחומר זה יצדק לפי מה שפרשתי בפסוק ״מקצר רוח״, שהם דברי תורה, ישפוט בצדק משה קל וחומר, כי לא חשב כי זה גורם. ואם נאמר כי משה גם כן ידע כי טעם שלא שמעו הוא לצד קוצר רוח, יהיה הקל וחומר מפרך.

ואולי כי ישפוט קל וחומר על זה הדרך, שהגם כי בני ישראל הם בקצר רוח, יש בהם גם כן שתי בחינות: האחת שהם בעלי אמונה ומכירים מלכות שמים, והשניה שהבשורה היא בשורה טובה ועצומה. ושתי אלו אינם בפרעה, כי הוא כפר בעקר ואמר ״מי ה׳״ חס ושלום, וגם דברים המכהים את עיניו והנוקבים את לבו. ואם כן קל וחומר נכון הוא, ומה בני ישראל שיש בהם שתי מדות הנזכרים לא הטה ה׳ לבבם לשמע ולא שמעו מצד טעם כל שהוא שיש להם קצר רוח, ואיך ישמע פרעה שיש לו שתי סבות מונעות ממנו השמיעה, שאינו מאמין כל עקר והם דברים שחונקים אותו, פשיטא שלא ישמע הגם שאינו קצור רוח. שקצר רוח של פרעה בדברי משה וגם בדברי המשלח הוא יותר מקצרות רוח של ישראל, ואלו היה כח בדברי משה להכריח לפרעה לשמע אליו, מכל שכן שהיו בני ישראל שומעים אליו הגם היותם בקצר רוח. והוא אמרו לאמר הן וגו׳, פרוש, הגם שיש להקשות מה לבני ישראל וכו׳, הלא יש גם כן לאמר להכריע הבניא ההוא כנזכר.

ואמרו ואני ערל וגו׳, פרוש: ועוד בה עצריה כי הוא ערל שפתים, ויאמר פרעה: אם אלהי העברים שליט וכל יכול, למה לא רפא את משה?, ובערך ענין זה גם כן ישתנה פרעה מישראל, להיותו חסר האמונה בכל שהוא ינסה להרחיק האמונה ולהכזיבה חס ושלום.

עוד ירצה, לצד שדקדק ה׳ בדבריו שאמר לו בפרשת שמות (שמות ד:טז) על אהרן ״ודבר הוא לך אל העם״, מכאן אתה למד כי אין אהרן לו לפה אלא אל העם ולא לפרעה. וכן תמצא שאמר הכתוב (שמות ד:ל) בשליחות ראשונה אל העם ״וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה׳ אל משה״, ובדברם לפרעה אמר (שמות ה:א) ״ויאמרו אל פרעה״, מוכח כי משה ידבר. וטעם אמרו ״ויאמרו״ לשון רבים, כן משפט כל שנים שאחד מדבר ואחד מסכים יחשבו כי שניהם דברו. ואם תאמר כלך לדרך זה, אהרן דבר ומשה הסכים – ממה שראינו שדקדק הכתוב לומר בדבור אל העם ״וידבר אהרן״ בדיוק, גם בדברי ה׳ מצינו שלא אמר אלא ״ודבר הוא לך אל העם״, זה יגיד כי הדברים יצדיקו לנו. וכפי זה הכרעת צד קל וחומר הוא אמרו ״ואני ערל שפתים״, כי בחינה זו אינה אלא בפרעה כי משה ידבר, מה שאין כן אל העם כי אהרן הוא המדבר. ואולי כי לזה דקדק לומר בערך ישראל תבת אלי ובערך פרעה אמר ישמעני, כי ישראל אינם שומעים מפיו ממש אלא מפי אהרן, אבל פרעה היה שומע ממשה עצמו. ושמור לך פרט זה להבין אמרי קדוש בסמוך.

וידבר משה לפני ה׳. לא שדבר אל ה׳ כי לא מצינו לעולם וידבר משה אל ה׳. זולת יפקוד ה׳ וגו׳. ויש ע״ז דרוש ברבה שם שמי שתובע צרכי צבור בא בחזקה. אבל כאן לא הי׳ הדבור אל ה׳ אלא מדבר לעצמו. לפני ה׳. הקב״ה האזין צערו. אבל אם לא הי׳ הקב״ה משיב הי׳ הולך ומקים דבר ה׳:

לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. ולא אמר ישמע אלי פרעה כמו שאמר להלן בפסוק ל׳. גם שם כתיב תחילה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע וגו׳ וכאן אמר להיפך. אבל מתחילה יש לדעת ההפרש בין לשון ישמעני. בין ישמע אלי. דישמעני משמעו שיהא נשמע לקבל דברו כמו אם אתה לו שמעני והיינו יקבל ממנו. אבל ישמע אלי משמעו שיטה אזנו לשמוע דברו וממילא מובן הפי׳ ולא שמעו אל משה. היינו שלא הטו אוזן כלל לדבריו. והנה עוד זאת לדעת דכל הדברות שהיו ביד משה. מלבד שאמר הלשון שדבר ה׳ עמו כאשר הוא בלי שום שינוי. עוד הי׳ לו להסביר אח״כ איזה ביאור וכדומה וכמו שביארנו ריש פ׳ ויקרא ביאור לשון דבר ואמרת אליהם. ובזה יובן כמה פרשיות בזה הענין. והנה כשדבר משה בשם ה׳ לישראל כל אריכו׳ המאמר וביאורו לא הטו אוזן לשמוע כלל. ואח״כ כשצוה הקב״ה למשה שילך וידבר לפרעה השיב משה לאיזה תועלת יבא לפרעה ויקוה שיפיק רצון הלא ישראל הקילו בכבודו ולא שמעו לדברו כלל. ואיך ישמעני פרעה לקבל ולעשות כדברי. ואע״פ שמה שלא שמעו אלי ישראל. הוא משום שלא הסברתי להם דברי בביאור ובהסבר יען שמקוצר רוח לא אבו שמוע כלל. אבל פרעה שיטה אוזן לי אוכל להסביר לו ולבאר דברי ואז ישמעני לקבל ולעשות כדברי. ע״ז אמר ואני ערל שפתים. איני יכול להסביר היטב. ובמקרא ל׳ יבואר עוד:

וידבר משה. אולם אחר שראה משה שבני ישראל לא שמעו אליו, וחשב שזה מפני שבא באחרונה אליהם לבדו, וחשב שהסבה לזה מפני שהוא ערל שפתים ולא הציע הדברים כראוי, ואם בני ישראל לא שמעו אלי אף שתחלה האמינו לדברי ואיך ישמעני פרעה שלא התחיל להאמין כלל:

א ר"ל שאל תאמר דהאי ואיך ישמעני פרעה מילתא בפ"ע הוא כלומר וגם פרעה לא ישמע אלי מסבה אחרת דהיינו ואני ערל שפתים לכ"פ זה אחד מעשרה ק"ו והכל חדא הוא ובזה ניחא מה שהיפך רש"י ופי' ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה שלא על סדר המקרא והק"ו הוא הכי ומה ישראל ששמועה טובה היא להם והיה להם לקבל דברי ואפ"ה לא שמעו לי פרעה ששמועה רעה היא לו כ"ש שלא ישמעני. וא"ת איכא למיפרך דמה שלא שמעו ישראל למשה היינו כמו שמפרש הפסוק לעיל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'. וי"ל דמשה לא היה יודע שלא שמעו לו בשביל קוצר רוח אלא הוא סבר שבשביל שהוא ערל שפתים לא שמעו לו ומ"ש בקרא כן מפני שהתורה כתבה לפי האמת אבל לפי דעתו שהיה סובר משום שהיה ערל שפתים לא שמעו אליו הוי שפיר ק"ו ואין להקשות אעפ"כ ה"ל למשה להבליע הפירכא אף אחר שגילה לו הקב"ה שמה שלא שמעו אליו הוא מקוצר רוח ומה ישראל שהיא לטובתם והי"ל לשמוע אף על פי שיש להם קוצר רוח פרעה שהיא לרעתו אינו דין שלא ישמע אף על פי שאין לו קוצר רוח כמו שמצינו בכמה מקומות בתלמוד י"ל דפירכא הכתובה בתורה הוא שהכתוב מעיד שמה שלא שמעו הוא מפני הקוצר רוח ואין להבליע פירכא כזו. הרא"ם:

ב זהו פי' על והערל שמביא רש"י: