אור החיים על שמות פרק לה

ויקהל משה וגו׳. צריך לדעת טעם שהצרך לומר ויקהל, אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה׳. ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הצרך להקהיל את כלן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר את כל עדת.

עוד ירצה באמרו את כל, על פי מה שפרשתי בפרשת תרומה בפסוק ״מאת כל איש אשר״ וגו׳ (שמות כה:ב) שבא לרבות יתומים, קטנים ונשים יעין שם, והוא אמרו את כל שני רבויים, וטעם שלא הזכיר השלישי שהוא שוע, זה אינו צריך לקרא לו, כי מעצמו בא יבא ברנה בכלל כל ישראל.

ובספר הזהר (זוהר ח״ג קצו:) אמרו שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות, לצד שהיה השטן מצוי בינם לבל יזיקם חס ושלום, עד כאן. ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמע דבר ה׳, ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר (שמות לה:כב) ״ויבאו האנשים על הנשים״, אלא יכון לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד ולא עמדו במסבה אחת. והכתוב רמז הדברים ביתור תבת בני שלא היה צריך לומר אלא ״את כל עדת ישראל״:

אלה הדברים וגו׳. צריך לדעת אמרו אלה הדברים, ובמסכת שבת (שבת צז:) דרש מכאן רבי ל״ט מלאכות כמנין אלה ל״ו, דברים שנים, הדברים שלשה, הרי ל״ט, וזה דרך דרש. עוד צריך לדעת למה הצרך לומר לעשות אותם ולא הספיק באמרו ״אשר צוה ה׳״, ועוד כיון שלא אמר במצוה זו אלא ענין שבת איך יצדק לאמר עליו ״תעשו״.

אכן יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (הוריות ח,א) שאמרו בפסוק (במדבר טו:כב) ״כי תשגו״ וגו׳, שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה. ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי״ג מצוות אשר פגמו בכלן, ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה. אשר על כן באה מצות ה׳ להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פכ״ה) שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה. והוא מאמר משה כאן אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אתם, פרוש לשון תקון, בזה יתקנו פגמיהם של בני ישראל. ומה הם הדברים? ששת ימים וגו׳ וביום השביעי וגו׳. ובזה יתישב מה שקשה עוד, למה חזר עוד לצוות על השבת אחר שכבר צוה כמה פעמים, ועוד למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן. ולדברינו יבא על נכון, כי יצו ה׳ על תקון העבר כדי שיהיו מכשרים לשכן בתוכם, ובמצות שבת ששקולה ככל התורה היא תקנת עבודה זרה, כאמרו (ישעיהו נו:ב) ״אשרי אנוש יעשה זאת״, ודרשו זכרונם לברכה (שבת קיח,ב) כל השומר שבת כהלכתו, אפלו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (מכילתא פרשת תשא): רבי אלעזר בר פרטא אומר, מנין שכל המשמר שבת מעלין עליו כאלו עשאו? דכתיב ״ושמרו״ וגו׳ ״לעשות את השבת״ עד כאן. והנה בפרשת כי תשא פרשתי דרכים רבים באמרו ״לעשות את השבת״, ודרשה זו זה מקומה, והוא אמרו אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אותם – פרוש הדברים עצמן שהם שבתות אתם עושים אותם, והבן.

עוד ירצה לומר, כי הגם כי מצות שבת היא שמירה מהמלאכות ושביתה ואין כאן מעשה לטול עליה שכר, אלה הדברים אשר צוה ה׳ שיהיו בגדר מעשה לטול עליהם שכר. ועין מה שכתבתי בפרשת כי תשא (שמות לא:טז) טעם לזה. ודקדק לומר אלה לשלול הדוגמא שישנו בבחינת שמירה לבד אינו כבחינת המעשה לטול עליו שכר.

ועל פי המדרש (יקלוט שמעוני תח) שאמרו כי אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הקהל קהלות ודרש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להקהל בכל שבת וכו׳, יתבאר הכתוב על נכון: ויקהל משה וגו׳ ויאמר אלהם אלה הדברים, פרוש הקהלת העדה ודרשת התורה צוה ה׳ לעשות אתם. או ירמז באמרו לעשות אתם על בני ישראל, כי באמצעות הדברים מתכפרים כל עונותם כמאמר רבי ישמעאל שם.

ששת ימים תעשה. טעם זכרון עשית מלאכה בימי החול, אולי שיכון לומר שאם יהיה יום שביעי קדש, תעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים.

או ירצה הכתוב לאסור מלאכת שבת בין על ידי עצמו בין על ידי גוי, והוא אמרו ששת ימים תעשה בציר״י תחת התי״ו, פרוש תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפלו על ידי אחרים אין לך לעשות, וזה כהאומר אמירה לגוי אסורה דבר תורה (מכילתא פרשת בא). וטעם אמרו ששת ולא בששת כדי שלא תטעה כי יש מצוה בעשית מלאכה בהם.

עוד ירמוז כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה׳ לעשות, אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש, אבל אם לא ישמרו שבת לא יהיו הששת ימים, כי שבת הוא נפש קיום העולם, וכמו שהקדמנו בפרשת בראשית בפרוש פסוק (בראשית ב:ב) ״ויכל וגו׳ ביום השביעי״ יעין שם.

אל כל עדת וגו׳ לאמר וגו׳. צריך לדעת למי יאמרו בני ישראל. ואולי כי לצד שלא ידבר משה עם הנשים והקטנים הגם שיהיו שם וצוה לאמר להם הדברים.

ואמרו זה הדבר וגו׳ לאמר יתבאר על פי מה שאמרו בספרי (פרשת תצא) רבי מאיר אומר: ״טוב אשר לא תדר״ – טוב מזה ומזה שלא תדר כל עקר, רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם, עד כאן. ואמרו בפרק א׳ דנדרים (נדרים ט.) שתי אוקימתות: א׳ שחולקים בנדר, אבל בנדבה מודה רבי מאיר שיהא נודב ומשלם, וכגון שהיה באפן שאינו בא לידי תקלה, וכמעשה הלל שהיה מביא קרבנו כשהיא חלין לעזרה ושם היה מקדישה. והב׳ שחולקים בנדבה, ולא אמר רבי יהודה אלא נודב אבל נודר לא, ונודב עצמו דוקא באפן שאינו בא לידי תקלה כנזכר, יעין שם. לפי זה יכון הכתוב לומר על זה הדרך, כי לצד שקדם לומר ״קחו מאתכם תרומה כל נדיב לב״, אם כן בנדבה מדבר הכתוב. לזה אמר זה הדבר פרוש, הנדבה צוה ה׳ לאמר אותה, פרוש, דוקא במציאות זה שהוא שצוה ה׳ שתאמרו נודב ומשלם, והוא בסדר שאינו בא לידי תקלה. לאוקימתא ראשונה יעלה דרכנו כרבי מאיר ולאוקימתא שניה כרבי יהודה.

יביאה את תרומת ה׳. פסוק זה מראה באצבע כי לבד המורגש יש המושכל, והוא מאמרם זכרונם לברכה (תיקונים תיקון כא) כי מעשה התרומה מושכל היא בחינת השכינה, כי לה יקרא תרומת ה׳, ועל ידי מעשה התרומה יפעיל בה דבר טוב ויחבר אהל בל ימוט, ועקר הרצון במעשה הוא המושכל, והוא אמרו יביאה פרוש יביא לבחינה הנעלמת עם תרומת ה׳, ובאר הכתוב מי הוא אשר יביאה, ואמר כל נדיב לבו, פרוש, העושה דבר מנשיאות הלב אשר ידבנו לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב בחשק הדבר יפעיל במושכל נעלם, אבל אם יביא התרומה בלא נדיבות לב אין זה פועל במושכל.

זהב וכסף וגו׳. ראיתי לתת לב בכל הפרשה בסדר התחברות השמות ופרטי הדברים, כי לא השוה מדותיו בהם. לפעמים יאמר וא״ו בכל פרט הנוסף, כמעשהו בסדר י״ג דברים הבאים בנדבת המשכן שאמר וא״ו בכל נוסף, ולפעמים יאמר וא״ו בהתחברות הג׳, כאמרו ״את המשכן את אהלו ואת מכסהו״, ותכף חזר בו בכתוב עצמו ולקח סדר התחברות אחר ואמר ״את קרסיו ואת קרשיו״, וכן על זה הדרך עד סוף סדר פרטי המשכן, כמה שנויים בפרט זה.

ונראה לישב בהקדים דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה ל,ג) כי הוי״ו יגיד התקשרות הנוסף עם הראשון, וחסרון הוא״ו יגיד כי הוא גבול בפני עצמו. ומזה נשכיל על כל דבר ודבר ונלך לישב כל פרט ופרט במקומו, וזה יצא ראשונה בנדבת המשכן: אמר ו׳ בראש כל פרט כדי להסמיך ולהשוות כל הי״ג דברים, לומר שכלם שוים לקראות תרומת ה׳ וזכותן שוה, מביא הנחשת כמביא זהב, כמו שמצינו שאמר הכתוב בעולת הבהמה ״ריח ניחוח״ ובעולת העוף ״ריח ניחוח״, ואמרו זכרונם לברכה (מנחות קי,א) לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו׳, ועין מה שפרשתי בענין בפרשת ויקרא (ויקרא א,יז).

גם נתכון לומר שכל הי״ג דברים חובה הם לצרכי המשכן, דבר קטן כדבר גדול מעכבין, אשר על כן חברם במחברת הווי״ן. כל זה בערך דבר הנתן, אבל בערך הנעשה ממנו יש בהם הדרגות הקדשה, כמה קדשות הם זו למעלה מזו, ולא תדמה שום קדשה למה שלמעלה ממנה.

את המשכן וגו׳. הנה הדרגת המשכן, שהם יריעות התחתונות, להיות שמסככין על הקדש הם בהדרגה מעלה מאהלו ומכסהו העשויים מהעורות שאינם רואים פני הקדש. לזה לא אמר ״ואת אהלו״ להשוות אליו, אבל כל מה שעל יריעות התחתונות השוה אותם הכתוב במדרגה אחת, ואמר ואת מכסהו להשוותו בגדר אחד עם אהלו. ולו יהיה שתהיה גדולה קצת הדרגת האהל מהמכסה, יודיע הכתוב כי אין הפרש כל כך ובהדרגה אחת תחשב. ואמרו את קרסיו ולא אמר ״ואת״, לומר כי הדרגה זו של הקרסים אינה בגדר השואה עם אהל ומכסהו. ואמר ואת קרשיו כי שוים הם בגדר עם הקרסים. ואמר את בריחיו כי אינם בגדר קדשת הקרשים. ואמר את עמודיו שאינם בגדר הבריחים. ואמר ואת אדניו כי שוים בהדרגה עמודים לאדנים. והמשכיל על דבר יראה כי השכל יכיר ההדרגות שהם כמו שכתבתי.

את הארן. התחיל הכתוב במעלה שבכלים, כמו שהתחיל במשכן ביריעות של שש, שהם גדר הקדשה המעלה שבבית. ואמרו ואת בדיו, יודיע הכתוב כי שוים הבדים לגופו של ארון בקדשה, ולזה תמצא שצוה הכתוב (שמות כה:טו) ״לא יסורו ממנו״. ואמרו את הכפרת, כי לא שוה לקדשת הארון, וכן תמצא שלא היה קבוע בארון וגם אין אזהרה שלא להסירו. ואמרו ואת פרכת המסך, השוה הכתוב קדשתו לקדשת הכפרת שהם בגדר אחד.

את השלחן. אין קדושת השלחן שוה לקדושת הקודם לו, לזה אמר את, ואמר בכל פרטיו ואת כי מדרגת כלם שוה בקדושה, ואת מנורת המאור בתוספת וא״ו לומר כי זו קדושתה וקדושת כליה שוים לקדושת שלחן וכליו, ואמר ואת מזבח הזהב כמו כן בגדר שוה למנורה ולשלחן הוא וכליו ושמן המשחה וגו׳ עד מסך הפתח, בכל פרט אמר הכתוב ואת לומר שכלן בגדר אחד הם, ואמר את מזבח העולה בלא וא״ו לומר שאינו בגדר קדושת הקודם ומקומו מוכיח עליו, ואמר ואת מכבר שהוא בגדר עמו, ואמר את בדיו שאינו בגדר עמו, ואת כל כליו בגדר אחד עם בדיו, את הכיור אינו בגדר מזבח הנחשת, ואת כנו בגדר אחד עם הכיור, את קלעי החצר אינם בגדר מזבח העולה וכליו, את עמודיו גדר למטה מהקלעים, ואת אדניה ואת מסך בגדר אחד עם עמודיה, את יתדת גדר בפני עצמו, ואת יתדת החצר ואת מיתריהם כלן שוים בגדר אחד, את בגדי השרד הם דברים שמכסים הקדש בפרק הנסיעה, ומדרגתם למטה ממדרגת יתדות וגו׳, את בגדי הקדש הם מדרגה בפני עצמן, ועין מה שכתבתי בפרשת תרומה (שמות כה:ז) כי אין מועלים בבגדי כהונה ומועלים בכל כלי הקדש, ואת בגדי בניו שוים הם לקדושת בגדי אהרן אביהם, לזה חברם בוא״ו המחברת.

ויצאו כל עדת בני ישראל. פרוש, שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו.

מלפני משה. פרוש מלפניו, קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו, והגם דאמרינן ביומא (נג,א) שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו אלא עד שיתן לו רשות, דנו ישראל כי כשאמר להם ״קחו מאתכם תרומה״ וגו׳ וגמר דבריו כאלו אמר להם עמודו. או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה. עוד נראה שנתכונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו, כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה׳, לזה יצאו מלפניו, פרוש, על דרך אמרו (רות ד:ז) ״וזאת לפנים״, קודם לו.

ויבאו כל איש אשר נשאו וגו׳. פרוש אמרו נשאו לבו ונדבה וגו׳, דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים: האחת הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכלתו וערך ממונו, ולזה יקרא ״נדבה רוחו״, לשלל שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו, והשני הוא המתנדב יותר מיכלתו מגדל טוביות לבו, ולזה יקרא ״נשאו לבו״, פרוש, שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר. ולזה אמר כי בישראל נמצאו שני סוגים הנזכרים, ופתח במעלה שבשניהם ואמר ״כל איש אשר נשאו לבו״, ודקדק לומר תבת איש לשון חשיבות, וכנגד השני אמר וכל אשר נדבה רוחו ולא אמר ״איש״ כי אינו חשוב בערך הראשון. וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא שתי הדרגות ושתיהן לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב, אלא שאחד גדול מחברו. ולזה דקדק לומר הביאו את תרומת ה׳ לרמז לבחינה הנעלמת שרמז באמרו (שמות לה:ה) ״יביאה את תרומת ה׳״ וכמו שפרשנו שם שיכון אל המשכל, ודבר זה עקרו בנדבת הלב והנה הוא.

ולכל עבודתו וגו׳. יודיע הכתוב כי כל צרכי המשכן, פרוש, כל הי״ג דברים שצריכין למשכן וכו׳, באו בעצמן בנדבה, ולא הצרכו לקנות דבר מהם בכסף וזהב המובא בתרומה, והבן:

ויבאו האנשים על הנשים וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו על הנשים. עוד, למה כפל לומר פעם אחרת כל נדיב לב. ואולי כי יודיע הכתוב אפן נדבת לב אשר עשו אנשי החיל, כי דבר ידוע הוא שיש הדרגות באהבת הנכסים, והם ארבע: הראשונה שבראשונות הם כלי תכשיטי בני ביתו של אדם וכלי הבית, דברים אלו יגדל ערכם בעיני האדם מכל קנין כספו, והדבר פשוט הוא. שניה – הזהב, כי מכל קנינים שישנם בעולם יאהב הזהב יותר מכלם. שלישית – דברים שאינם בנמצא זולת אצלו, יגדל מעלתם בעיניו יותר משעור שוים. רביעית – הם שאר קניני האדם, כסף ושוה כסף.

וסדר הכתוב הדרגות המתנדבים בעם, וראשון בקדש התחיל בו ואמר ויבאו האנשים על הנשים, פרוש, מה שעל הנשים כל נדיב לב הביאו אותם. וסדר הכתוב התכשיטים שהביאו להראות חבת המתנדבים, שלא רצו להביא אלא דבר היותר מעלה וחביב אצלם, הגם שעומדים לשבירה ולקלקל, אף על פי כן אהבה נפשם חבת הקדש מכל יקר ראתה עינם, והביאו כל תכשיטי נשיהם חח ונזם וטבעת וגו׳. ודקדק לומר נדיב לב, דע כי יש הפרש בין ידבנו לבו לנדיב לב, כי ידבנו לבו יאמר על כל אשר יתנדב מלבו, ויש שידבנו הרבה ויש שידבנו מעט, אבל נדיב לב יאמר על לב נדיב, והוא הרמוז באמרו אשר נשאו לבו, כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכלת ולא יקפיד על החסרון אשר ימצאנו, כי שמח בנתינה יותר מהקנין אצלו. ואמרו כל כלי זהב, פרוש, לא תאמר כי לצד שהיו להם התכשיטין הוא שהביאו לה׳ הכפל, לזה אמר כל כלי זהב שלא הניחו להם כלי זהב. ואמרו חח ונזם שם המין. או ירצה כל כלי זהב לומר שלא הניחו בביתם כל מין כלי זהב שבהם ישתעשע אדם, לקים אמרו (שיר השירים א:ד) ״נגילה ונשמחה בך״. ואולי כי רמז באמרו על הנשים שהביאום עליהם, ובבואה לפני משה הורידו עדים מעליהם ונתנום לתרומת ה׳, חבה יתרה נודעת להם בזה לאדונינו ברוך הוא.

הדרגה שניה היא הזהב שאינו עשוי תכשיט, כנגד המביא מבחינה זו אמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה׳. שלישית דברים שאינם בנמצא, כי היו במדבר ואין שם בנמצא תכלת וארגמן וכו׳, וכנגד המביא מהם אמר וכל איש אשר וגו׳ תכלת וארגמן וגו׳. רביעית והוא מדרגה שלמטה מכולן בבחינת הקנינים כסף ושוה כסף, אמר כל מרים תרומת כסף ונחשת וגו׳.

ואמרו וכל אשר נמצא אתו עצי שטים, אלו אין להם כנוי נדבה, והטעם על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, תרומה) כי צפה יעקב אבינו וכו׳ צוה ונטעום לצרכי המשכן, ולזה לא אמר אלא וכל אשר נמצא אתו עצי שטים וגו׳ הביאו, ודקדק לומר לכל מלאכת העבודה לצדק דברינו, כי מציאת עצי שטים בידם היה לצרכי מלאכת המשכן, שאם לא כן לא היה צריך לומר כן, ועוד היה לו להקדים לומר הביאו ואחר כך יאמר לכל מלאכת המשכן, אלא לומר כי מציאותם בידם הוא למלאכת וגו׳ והם לא עשו אלא ההבאה והוי כדבר שאין בו חסרון כיס להם, והבן. ולפי מה שהצענו יש טעם נכון למה אמר בכל פרט ופרט ״הביאו״ ולא הספיק באחת, כי אין הדרגת ההבאה שוה.

והנשאם וגו׳. לצד שבאו באחרונה, נכתבו אחר מטוה העזים בחכמת נשים.

הביאו בני ישראל נדבה לה׳. התורה מעידה על כללות ישראל שהביאו נדבת ה׳, פרוש, דבר הראוי לקרא נדבה.

ולהורת נתן וגו׳. פרוש, לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה אמר ולהורת נתן בלבו השכיל חכמת הלמוד. עוד בא לשלל מה שכתוב ביומא לח,א של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו וכו׳, והודיענו הכתוב כי על אלו יאמר (משלי י:ז) ״זכר צדיק לברכה״, כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה.