אור החיים על שמות פרק לד

ה׳ ה׳ אל רחום. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ראש השנה יז:) כי שתי מדות אלו של רחמים, אחת קודם שיחטא אדם ואחת אחר שיחטא. והרא״ש זכרונו לברכה הקשה: קודם שיחטא למה צריך רחמים? ותרץ כי צריך רחמים לצד כי ה׳ יודע שעתיד לחטא, או מדבר הכתוב בחושב בעבודה זרה ואליו יקרא קודם שיחטא, פרוש קודם שיעבר. ואין דבריו ראשונים ואחרונים מובנים לי, כי אם יבא ה׳ להעניש על מה שעתיד, נאמר לפניו גם כן למה בראת אותו כיון שאתה יודע שיחטא, וידין אותו על העתיד, כי קודם לידתו וקודם חטאו ישוה בהם המשפט ואפלו סמוך למעשה החטא, והבן. ומה שכתב בחושב בעבודה זרה ועדין לא עשה, קשה, כי זה יקרא אחר מעשה, כי הגם שלא עבד, חטא המחשבה נתפס עליו.

ואני אומר שיצטרך לרחמים אפלו קדם שיחטא, אם אין לו זכות שהוא קיום מצות עשה ליהנות מהם, הוא האדון יחן אותו ברחמים. והנה לפניך מקרא (דברים יא:יג): ״והיה אם שמע תשמעו וגו׳ ונתתי מטר״ וגו׳, הרי שבשכר מעשה הטוב יבא הטוב, ואם היה אדם אנוס ולא למד וכו׳ אין לו לא שכר ולא ענש ובמה ירחם, לזה אמר ה׳ קדם שיחטא, והוא חדוש. ועוד אפלו התעיב מעשיו ועבר על מצות לא תעשה יתנהג עמו ברחמים.

עוד ירצה להודיע כי כשיטיב ה׳ ברחמיו לאיש, הגם שיחטא לא יפחות מטובו דבר, ותהיה המדה שהיה בה קודם מתנהגת גם אחר שחטא. לזה אמר רחמים שקודם שיחטא להשוות להם רחמים שיהיו אחר שיחטא. ובזה נחה דעתי בראות כי לא ישתנה טוב הרשעים ולא כלום כי כן היא המדה.

ילך וגו׳ כי עם וגו׳. קשה, כי בדברי ה׳ (שמות לג:ג) נאמר לו ״לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף״, אם כן כי טעם עם קשה ערף הוא ימנע עלות ה׳ בקרבם, ואיך נותן משה הטעם עצמו כדי שיעלה? עוד קשה, למה הצרך לשאול דבר שכבר נתרצה לו ה׳ כששאל ממנו ללכת עמהם והשיבו (שמות לג:יז) ״גם את הדבר הזה וגו׳ אעשה״?

אכן יתבאר הענין בדקדוק עוד למה אמר משה כאן שם אדנות, ותגדל הקשיא למה שפרשתי למעלה (שמות לג:ג) כי לא חפץ משה אלא בבחינת הרחמים.

ואולי כי כשגלה ה׳ למשה מדותיו יתברך וראה הפלגתם, השכיל כי אם יתנהג ה׳ עם ישראל במדות אלו בלא דין כל עקר, כמו ששאל קודם העברת הטוב לפניו, לא יוכלו עמוד בדרך ישר לפני ה׳ כי עם קשה ערף הוא. לזה חזר בו ושאל שאלה שהוא לצד כבוד המלך, לבל יסובב טובו לזלזל במצוותיו יתברך, כי בהסתלק מהרשעים בחינת הדין כל עקר יהיו פוקרים. לזה אמר ילך נא אדני שהיא בחינת הדין, ושאל מדה שהיה צריך לה כאמרו וסלחת לעוננו, ומדה זו אינה בבחינת אדנות, וכן הוא אומר (שמות כג:כא) ״כי לא ישא לפשעכם״ אלא במדת הרחמים. נמצאת אומר כי יחפוץ משה ברחמים ודין, כי טובים השנים מן האחד.

ונחלתנו. פרוש, שלא יחליפם באומה אחרת, אלא יהיו לו נחלת עולם.

שמר לך. צריך לדעת מה ישמר בזה, ואם ישמר הדברים כדברי רבי אברהם אבן עזרא, לא היה צריך להזהירו על מצוה בפרטות מכל מצות התורה, ופשיטא שלא יכבוש הנאמר לו בנבואה. ואולי כי לצד שעבדו ישראל את עבודה זרה, לזה מתחכם ה׳ לרפא שברם במה שיצוררו את עובדי עבודה זרה ויקוו לאבדם ולהרחיקם בל קרוב אליהם, על ידי זה יתכפר עונם ותתרצה תשובתם. והגם שעדין לא הגיעו לארץ, יועיל החפץ והרצון בזה לכפרה על הדבר. והוא אמרו שמר לך, פרוש על דרך אמרו (בראשית לז:יא) ״ואביו שמר את הדבר״, שיהיו משמרים מתי יבא עת לעשות כל הכתוב להתעיב אותו דבר שבו נכשלו.

או יאמר, כי מקודם שעשו את העגל לא צוה ה׳ כל ההרחקה מהאומות והתעבתם, ולצד שקדם מעשה הרע הוסיף ה׳ להם מצוה זו כדין הרחקת הנכשל בעברה שצריך להגדיר עצמו בגדר חדש, והוא אמרו שמר לך, פרוש, מצוה זו למה שאליך באה לצד מה שעשית את העגל.

או אפשר כי קודם מעשה העגל לא היה ה׳ מצוה על הדבר האמור בענין, כי תכף היה ה׳ גורש מפניהם כל יושבי הארץ ואין מקום למצוה, ולא היה בית מחוש לחית הארץ, או לצד אימתם של ישראל, שהיה נפסק מהם יצר הרע וחית השדה תעבדם, או לצד כי ירבו עד מאד ומלאו הארץ. ואחר העגל בטל הענין והצרכו לצוות לזה, והוא אמרו שמר לך.

ובדרך רמז אפשר שתיבת לך חוזרת אל משה, ורמז לו כי מה שאומר לו הנני גרש מפניך וגו׳, אינו לזמן המזדמן אלא לזמן רחוק, והוא מאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,יג) משה שגאל אותנו הוא יגאל אותנו לעתיד לבא, ועל אותו זמן הוא אומר שמר לך, ותדע כי לא נתקימו דברי ה׳ שאמר כאן למשה ״הנני גרש מפניך״ וגו׳, לזה אמר שמר לך לאחרית הימים את אשר אנכי מצוך היום.

פן תכרת וגו׳. פרוש, הגם שבשעת כריתת ברית יקבלו עליהם שבע מצוות, אף על פי כן לא תכרת, והטעם כי וזנו פרוש, יושבי הארץ אחרי אלהיהם, כי אין אמונה בהם כגלוי ליודע נסתרות, וזבחו לאלהיהם וקרא לך וגו׳, ואמרו במסכת עבודה זרה (ע״ז ח.) כי משעת קריאה מעלה עליו הכתוב כאלו אכל. ואמרו מזבחו כתב רמב״ם בהלכות שחיטה (פ״ד) שבא לאסר שחיטת גוי, ממה שהזכירם באסורי גוים, הא למדת שבחינת הזביחה לבד יתעב ה׳ הגם שאין בה אחד מפסולי שחיטה:

את חג המצות תשמר. טעם מצוה זו כאן לציון כי הן אלה תקוני החטא שקודם, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״ב מ.) כי החמץ הוא בחינת אל אחר, ולזה צוה ה׳ ביתר שאת לשמור את הדבר, וצוה כאן על כללות המועדים. אולי כי לצד שנאמר בעגל (שמות לב:ד) ״אלה אלהיך אשר העלוך״ וגו׳, וכל המועדים תלויים ביציאת מצרים, לזה חזר ה׳ על הדברים כדי שיקבלו עליהם הפרטים שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכין. והזכיר שמירת שבת לפי שהם עבדו עבודה זרה שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, לזה אמר ה׳ מצות שבת שהיא גם כן שקול כנגד כל התורה, שבזה יתקן המעות. ועין מה שכתבתי בתחלת פרשת ויקהל.

אוריש גוים מפניך. דקדק לומר מפניך, פרוש לבל תצטער בראיתם, על דרך מאמרם זכרונם לברכה (גיטין נו:) במעשה רבי יוחנן בן זכאי עם אספסינוס, הבטיח ה׳ כי לא יראו לפנינו כל עקר.

והרחבתי וגו׳. על דרך אמרו (ירמיה ג:יט) ״ארץ צבי״, ואמרו זכרונם לברכה (גיטין נז:) כעור של צבי זה וכו׳:

לחם לא אכל וגו׳. הצרך לפרט לחם ומים ולא הספיק לומר לא אכל ולא שתה, לדיק בדבריו בא כי דוקא לחם ומים הוא שלא אכל ושתה, אבל אכילה אחרת ושתיה אחרת אכל ושתה, כאמרו (תהלים מ:ט) ״ותורתך בתוך מעי״, גם נמשלה למים (תענית ז.), ואם היה אומר לא אכל ולא שתה יש במשמע כל מין אכילה ושתיה:

ויהי ברדת וגו׳. אמר ויהי לשון צער, לרמוז מה שנכוו כל הצדיקים שבמחנה ישראל ממעלת משה אשר ענתה בפניו, דכתיב ״וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן״ וגו׳ (שמות לד:ל).

ברדת משה מהר וגו׳. לא נודע גזרת הכתוב איה מקומה, עוד צריך לדעת למה כפל לומר ברדתו מן ההר ולא הספיק במה שאמר בסמוך ״ברדת משה״ וגו׳. עוד צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב שלילת ידיעת משה בדבר קודם שיודיענו תחלה ענין קרון פנים שישנו. עוד צריך לדעת מי הודיעו למשה כיון שלא ידע מעצמו, ואם הודיעוהו למה לא הודיע הכתוב סדר ההודעה.

אכן יתבאר הענין לפי מה שהודיע הכתוב אחר זה כי נתן משה מסוה על פניו בתמידות, זולת בעת למודו. אם כן יאמר האומר: למה לא נתן משה מסוה על פניו ברדתו מן ההר בזמן שלא היה מלמד את ישראל תורה? לזה אמר הכתוב ומשה לא ידע – זה היה סבה שלא נתן על פניו מסוה קדם, וראהו אהרן וישראל והנה קרן עור פניו. ועדין יקשה על זה איך יהיה הדבר שלא ירגיש בעל חי בדבר נוסף בפניו, ובפרט קרון פנים. לזה הקדים הכתוב לומר הסבה שמנעה ממנה הידיעה ואמר ברדת משה מהר – פרוש, כי בהיותו בהר לו יהיה שירגיש בהוד פניו יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני אל המדבר עמו, וברדתו מן ההר נסתלק תלית הרגשת אור פניו. ועדין תקשה למה לא הרגיש במשך ירידתו? לזה אמר ושני לחות העדת ביד משה ברדתו מן ההר – פרוש, בכל משך רדתו מן ההר, ולזה היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו היה מאור הלחות אל מול פניו יאירו, ולא ידע כי קרון פנים היה קבוע בו בעור פניו. והוא אמרו לא ידע כי קרן עור פניו, פרוש, ידע בקרון פנים אבל לא חשב שהיה אור קבוע בעור פניו והיה תולה בלוחות שבידו, וזה היה סבה שלא עשה מסוה וראהו אהרן. וכפי זה גזרת הכתוב היא וירא אהרן וגו׳, כי זולת כל הכתוב לא היו רואים אהרן וישראל קרון פנים קודם שיקראם, שהיה שם מסוה כאשר עשה אחר כך כשהניח מידו הלוחות ולא נשאר במה לתלות, מעצמו הרגיש מתת אלהים כי קרן עור פניו ונתן המסוה תכף, בסוד (משלי כה:ב) ״כבוד אלהים הסתר דבר״.

ובמדרש (שמות רבה מז,ו): רבי יהודה בר נחמן אמר, כשכתב משה התורה נשתיר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד, עד כאן. ודבריהם זכרונם לברכה סתומים וחתומים. ואולי שיכונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל, כאמרם זכרונם לברכה (שיר השירים רבה פ״א): מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא היראה, דכתיב (תהלים קיא:י): ״ראשית חכמה יראת ה׳״, עשתה ענוה עקב לסנדלה, דכתיב (משלי כב:ד): ״עקב ענוה יראת ה׳״. ומצינו שהעידה התורה על משה (במדבר יב:ג) שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה׳ לכתב הדברים מצינו לו שלא כתב ״עניו״ אלא ״ענו״ חסרה יו״ד, ואף זה מן הענוה. ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה׳ הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם. והוא מה שרמז רבי יהודה באמרו נשתיר בקולמוס קמעא, והוא אות יו״ד שהיה צריך לכתב ולא כתב לרב ענותו, וממנה זכה כנזכר.

וראו בני ישראל וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב להודיע זה, ואולי כי ישמיענו שהצרכו ישראל לראות הדבר פעמים אחרים להצדיק כי קרן עור פניו, לצד שהיה מחוש שהאור הלז היה לצד עכבתו את ה׳ נוצצו אורות בפניו, ובהאריך הזמן יחזר הדבר לכמות שהיה, לזה היו מסתכלים בפניו בכל עת להצדיק כי קרן וגו׳. ואולי כי חזרה עטרה לישנה בבחינת פניו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה כ,יב) בספרו של רבי מאיר כתוב ״כתנות אור״, כמו כן משה נעשה עור פניו אור.

עוד ירצה, כי הגם שעשה משה המסוה, לא דנו מפני זה לאסור לראות פניו בזמן שאין מסוה, אלא וראו בני ישראל את פני משה, והדבר מובן כי לא בדרך אסור היו רואים, ממה שלא הקפיד עליהם, וחפץ ה׳ לראות באור החיים.

חסלת פרשת כי תשא