אור החיים על שמות פרק לו

ועשה בצלאל וגו׳ את כל מלאכת וגו׳. קשה, והלא אפלו לקיחת הנדבה עדין לא לקח לעשות, ואיך יצדק לומר ועשה וגו׳? אכן הכונה היא שהכין כלי אומנות הצריכין לעשות בהם כל פרטי המלאכה אשר צוה ה׳ לעשות, כי צריכין כמה פרטי כלי אומנות. וזה שעור הכתוב: ועשה בצלאל וגו׳ את כל מלאכת, פרוש, כלים שהם מלאכת מעשה עבודת הקדש לכל אשר צוה ה׳, כי יש עבודת המתכות ועבודת כלי עץ ועבודת האבנים והאריגה. וצא ולמד מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת מט:) כי המ׳ מלאכות כלן היו במקדש, ומהנשמע מהכתובים מובן כי ביום אחד הכינו כל כלי אומנות.

והם הביאו אליו עוד וגו׳. פרוש, מדברים הנעשת בהם מלאכה, כמו שתאמר מטוה של תכלת וגו׳ ושל עזים וכל הפרטים אשר תעשנה בידים, וזה סבת עכבתם שלא הביאו עד אחר יום או יומים, כי עסוקים היו ומביאים מלאכתם יום יום, אבל נדבת ממון הצריכה כבר הביאו ביום ראשון בפעם אחת.

מרבים העם להביא. קשה, וכי רע הדבר שיהיה בית אלהינו באוצרות זהב לכבוד ולתפארת? אכן לא באו לקבול על המובא בית ה׳ מהזהב וכסף וגו׳, אלא על המובא עשוי מלאכה, שהוא דבר שאין צורך בו גם עומד להתקלקל, כל שיש די מחסור, והוא אמרו מרבים וגו׳ מדי העבודה למלאכה, פרוש, מרבים להביא יותר משעור העבודה הצריכה למלאכה אשר צוה ה׳. הא למדת שעל פרטי העבודה הקפידו. והעד לדברינו מאמר הכרוז אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ואמרו ויכלא העם מהביא ולא אמר מעשות, כי יאמר הכתוב דבר שהוכר לחכמים העושים במלאכה והיא ההבאה.

דים וגו׳ והותר. הם שני דברים הפכיים: אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דים, וכאן אין מקום לומר ״לא זו אף זו״ לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת, ואין דרך לעשות סוג אחד שני סוגים כי יש בנשמע הכחשה. ועוד, לא היה צריך לומר ״דים״ אלא ״והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה״. ועוד, כל הכתוב מיתר, שהרי אמר למעלה ״מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה״, ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו, ומה צרך עוד לומר ״והמלאכה״ וגו׳?

ואולי שישמיענו הכתוב חבת בני ישראל בעיני המקום, כי לצד שהביאו ישראל יותר משעור הצריך, חש ה׳ לכבוד כל איש שטרחו והביאו, ונכנס כל המובא בית ה׳ במלאכת המשכן. וזה שעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה׳ לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל, הגם שהותר, פרוש שהיה יותר מהצריך, הספיק המקבל לקבל יותר משעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים, לא חסר ולא יותר, הגם שהיתה יותר כפי האמת, והוא אמרו והותר, כי נעשה נס ולא הותיר.

ויעשו כל חכם לב. פרוש, הגם שהעושים רבים הם, אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאלו עשאה אדם אחד. והכונה בזה, כי כשיעשו המלאכה רבים, על כל פנים ישתנה תאר מלאכת זה מזה, ולא תדמה למלאכה שיעשנה כלה אומן אחד. והשמיענו הכתוב כי מלאכת המשכן שלמה היתה גם בבחינה זו, כי הנותן חכמה בהמה השוה אותם בהתבוננות החכמה שוה, ודומים כלם לאיש אחד. ולדרך זה יתישב טעם אמרו בכל פרטי המעשים לשון יחיד, ולא פרש מי הוא, ופשיטא שאינו חוזר על בצלאל כי לא הוא עשה הכל, והעד הנאמן (שמות לז:א): ״ויעש בצלאל את הארון״, אלא יכון אל עושי המלאכה, והזכירם בלשון יחיד לטעם שכתבתי.

חכם לב בעושי וגו׳. אולי שירמוז שבאמצעות עשיתם המלאכה ובסבתה נעשו חכם לב.

ויעשו וגו׳. טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר ״ויעש כאשר צוה ה׳ את משה״, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה ס) בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם, כי מתוך שחביבה עליו כתבה שתי פעמים, וכמו כן גלה הכתוב בענין מעשה המשכן כי חביב עליו, ולזה נכתב שתי פעמים.