שמות לה, כט

כָּל גְבַר וְאִתְּתָא דְאִתְרְעֵי לִבְּהוֹן עִמְהוֹן לְאַיְתָאָה לְכָל עִבִדְתָּא דִי פַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד בִּידָא דְמשֶׁה אַיְתִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדַבְתָּא קֳדָם יְיָ:

כָּל גְּבַר בַּר יִשְרָאֵל וְאִתְּתָא בַת יִשְרָאֵל דְּאִתְרְעֵי לִבְּהוֹן עִמְהוֹן לְאַיְיתָאָה לְכָל עִיבִידְתָּא דְפַקֵּיד יְיָ לְמֶעֱבַד בִּידָא דְמשֶׁה הַיְתִיוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל נְדַבְתָּא קֳדָם יְיָ

נְסִיבָה:

הביאו בני ישראל נדבה לה׳. התורה מעידה על כללות ישראל שהביאו נדבת ה׳, פרוש, דבר הראוי לקרא נדבה.

אשר נדב לבם אותם. האי אותם מיותר אלא פי׳ אשר נשאו לבו לנדב כמש״כ לעיל כ״א והוי כמו פעל יוצא דלבם הביא אשר יהיו מנדבים. ומ״מ בעת הבאתם היה הכל בשמחה וברצון נדבה לה׳. וכתיב אשר צוה ה׳ לעשות ביד משה שמשמעו שבא בקבלה וגם הוסיף משה בדעתו כמש״כ בס׳ ויקרא ו׳ ל״ו ובכ״מ. ומ״מ הכל הביאו ברצון:

כל איש ואשה, ר"ל כל נדבות אלה לא היו עקרים אצל ה' כי כל לבבות דורש ה' ואם נמצא בין ישראל איש או אשה שלא התנדבו כלום, כי הענים לא נמצא בידם מאומה רק שנדב לבם אותם, לבם לבד ומחשבתם נדב, שחשבו בלבם להביא אם יהיה לאל ידם, וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו ממונם את המשכן כולו וכל כליו, וז"ש שחשבו בנדבת לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, היינו שיבנו כל המשכן, את האיש והאשה הזה הביאו בני ישראל נדבה לה', האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אותה אליו באשר זכו שימצא ביניהם ישרים וצדיקים כאלה: