שמות לה, כא

וַאֲתוֹ כָּל גְבַר דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ וְכֹל דִי אַשְׁלֵמַת רוּחֵהּ יָתֵהּ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לַעֲבִידַת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכָל פֻּלְחָנֵהּ וְלִלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא:

וְאָתוֹ כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְכָל דְּאַשְׁלֵמִית רוּחֵיהּ בִּנְבוּאָתָא דְעִמֵּיהּ הַיְתִיוּ יַת אַפְרָשׁוּתָא לִקְדָם יְיָ לְעִיבִידַת מַשְׁכַּן זִימְנָא וּלְכָל פּוּלְחָנֵיהּ וְלִלְבוּשֵׁיהּ קוּדְשָׁא

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו על החכמים העושים במלאכה יאמר כן כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב אבל יזכיר בהם נדיבות וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שאימן בהן ידיו כלל אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים ב יז ו) לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (לעיל לא ב) והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל) ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב (להלן לו ב) שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו. הם חכמי לב והטעם שיש לו לב רם:

למלאכת אהל מועד - יריעות המשכן והפרוכת

ולכל עבודתו - קלעי החצר וכלי הקדש.

נשאו לבו על ענין החכמה לא אמר נדבו אלא נשאו שהיתה גדולה וגבהות לב שיאמר אני חכם שאוכל לעשות מלאכה כזאת וכזאת הרמב"ן ז"ל:

ויבאו כל איש אשר נשאו וגו׳. פרוש אמרו נשאו לבו ונדבה וגו׳, דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים: האחת הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכלתו וערך ממונו, ולזה יקרא ״נדבה רוחו״, לשלל שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו, והשני הוא המתנדב יותר מיכלתו מגדל טוביות לבו, ולזה יקרא ״נשאו לבו״, פרוש, שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר. ולזה אמר כי בישראל נמצאו שני סוגים הנזכרים, ופתח במעלה שבשניהם ואמר ״כל איש אשר נשאו לבו״, ודקדק לומר תבת איש לשון חשיבות, וכנגד השני אמר וכל אשר נדבה רוחו ולא אמר ״איש״ כי אינו חשוב בערך הראשון. וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא שתי הדרגות ושתיהן לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב, אלא שאחד גדול מחברו. ולזה דקדק לומר הביאו את תרומת ה׳ לרמז לבחינה הנעלמת שרמז באמרו (שמות לה:ה) ״יביאה את תרומת ה׳״ וכמו שפרשנו שם שיכון אל המשכל, ודבר זה עקרו בנדבת הלב והנה הוא.

ולכל עבודתו וגו׳. יודיע הכתוב כי כל צרכי המשכן, פרוש, כל הי״ג דברים שצריכין למשכן וכו׳, באו בעצמן בנדבה, ולא הצרכו לקנות דבר מהם בכסף וזהב המובא בתרומה, והבן:

ויבאו כל איש וגו׳. באו בחזרה למשה. ותכלית בואם הי׳ שהביאו את תרומת ה׳ לאהלו ואע״ג שאמר משה קחו מאתכם תרומה דמשמע לעשות גזברים. אבל היינו אם הי׳ נגבה בע״כ כדין ע״ז האופן צוה לעשות גזברים. אבל כאשר הביאו בנדבה באו כולם למשה:

כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו. דבשני אופנים נותן אדם נדבה. יש מנדב מחמת כי לבבו מכהו אם לא יתן כא׳ מחביריו יהיה לחרפה או ישא עונשו על העלמת עין. וזה נקרא נשאו לבו. ויש מנדב משום ששכלו ורוחו הטובה מיעצהו ליתן ע״ז. וע״ז כתיב אשר נדבה רוחו. ובמקרא כ״ט פירש הכתוב דאפילו מי שנשאו לבו מתחלה. בא אח״כ בנדבה לה׳ יע״ש:

את תרומת ה׳. מה שנקרא תרומת ה׳. ובאשר ששני דברים נקראים תרומת ה׳. היינו לקרבנות ולמשכן. כמבואר בר״פ תשא. ע״כ פי׳ הכתוב למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו. היינו במה לעשות המלאכה כי נצרך לזה כמה כלים:

ולבגדי הקדש. אע״ג שהיו לכבוד אהרן ובניו שהורמו בזה מעל לעם מ״מ היה עינם יפה בזה:

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, יש הבדל בין בריב לב ובין נדיב רוח, שהתבאר אצלי בספר משלי, שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני והרוח הוא הפנימי, כמ"ש בפירוש תהלות (נא) על לב טהור ברא לי, ועל זבחי אלהים רוח נשברה, הרוח הוא מעלה ציורים מעומק הנפש ומגלה אותם על פני הלב, והלב הוא הכח המושל והבחירה, ויש שרוחו רוח נדיבה, היינו שהוא מלא מציורים טובים לנדיבות שיצייר ברוחו שוב מדה הזאת ואשרה, ובכ"ז הלב שהוא כח המושל שבו אינו בוחר להתנדב מאהבת הממון והבצע, ויש שרוחו אינו נדיב לצייר בטוב מדת הנדיבות ובכ"ז יש לו לב נדיב ואוהב לפזר ולתת כי הממון אינו חשוב בעיניו, ולכן אמר פה שבאו כל איש אשר נשאו לבו, שכח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר נדבת רוחו מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל ענינה:

ובדרך הדרוש הנה עקר תרומת ה' אשר חלה עליו הקדושה היה נדבת הלב ותשוקת הרוח להתנדב, זה היה עקר הנדבה, כמ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, שעקר התרומה היה נדבת הלב והנה היה ביו בני ישראל עניים שלא היה בידם כל מאומה להתנדב, אבל התנדבו ברוחם, היינו שחשבו ברוחם שאם היה להם עושר גדול היו מתנדבים כל המשכן וכל כליו והיו עושים הכל משלהם, וה' שיודע מחשבת לבם קבל הסכמתם זאת כאלו התנדבו בפועל, והיה להם יתרון מן המתנדבים שלא נחשב להם רק מה שהתנדבו בפועל, אבל לאלה חשב ה' כאלו הביאו מנדבתם את כל המשכן ואת כל כליו, וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, ר"ל שכל איש מהמתנדבים לא נתנו רק מה שנשאו לבו, כסף או זהב או נחושת, אבל וכל אשר נדבה רוחו, מי שלא הביאו בפועל רק שריחו לבד נדבה, שחשב בלבו שרוצה לבנות כל המשכן משלו לכשתגיע ידו, אותו ר"ל נדיבת רוח הזה הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש, שנחשב להם כאלו הביאו. כל האהל וכל כליו וכל בגדי הקדש: ויונתן תרגם וכל אשר נדבה רוחו דאשלמית רוחיה בנבואתא, ופירשתי בדרושי ארצות השלום כי באשר ענין המשכן היה שקבץ כללות ישראל אשר יתאחדו בעבודתם בבית הזה ויהיה לקומה שלמה אשר הוכנה להיות מרכבה לשכינה, אבל מי שהכין את לבו והתטהר והתקדש עד שחלה עליו רוח נבואה היה הוא בעצמו משכן לשכינה ולא הוצרך אל המשכן כי הוא נעשה משכן לשכינת מוזו, ולבו נעשה מזבח להקריב עליו דמו ונפשו עולה וכליל במסירת נפש לה', ובגדיו וכנפי טליתו וטוטפותיו נעשו כבגדי כהונה שבם ישרת לפני ה' אלהיו, א"כ הוא התנדב הכל המשכן וכל כליו ובגדי הקדש, וכמ"ש שהיה משה מתמה על מלאכת המשכן מי יוכל לעשותו וא"ל ה' אפי' אחד מכם יכול לעשותו, ר"ל מי שיתקדש עד שהוא עצמו יהיה משכן לשכינת ה', ועל רוח נדיבה תסמכני פרש"י זה רוח החדש, וז"ש וכל אשר נדבה רוחו דאשלימת רוחיה בנבואתא, הוא עצמו היה המשכן, ואותו ר"ל נדיבת הרוח שלו ורוה"ק שחל עליו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד שהוא יסוד ובנין מקדש אל ומעון לשכינת עוזו: