שמות לא, יד

מות יומת. אם יש עדים והתראה:

ונכרתה. בלא התראה:

מחלליה. הנוהג בה חול בקדשתה:

וְתִטְּרוּן יָת שַׁבְּתָא אֲרֵי קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן מְחַלְלִנַהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל אֲרֵי כָּל דְיַעְבֶּד בַּהּ עִבִידָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵּהּ:

וְתִנְטְרוּן יַת שַׁבְּתָא אֲרוּם קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן דְּיַפְסִינָהּ אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל אֲרוּם כָּל מַאן דְּיַעֲבֵיד בָּהּ עִיבִידְתָּא וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ

ושמרתם. אולי יומת זה. כמו וגם בעליו יומת. והעד כל העושה בו מלאכה. בסתר או לפני עד אחד אכריתנו:

ושמרתם את השבת. ועוד מפני טעם אחר ראוי שלא תדחה השבת בשביל מלאכת המשכן:

כי קדש היא לכם. במצות עשה:

מחלליה מות יומת. במצות לא תעשה, ואין ראוי לדחות עשה ולא תעשה שיש בו מיתה כדי לקיים עשה של מלאכת המשכן:

כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. גם כן ראוי שלא לדחות השבת, כי ענין חלולה הוא רב העונש, להיות נפש המחלל נכרתת, כי בזה הוא כופר בחדוש העולם, ולו אין חלק במשכן ולא בשוכן בתוכו:

מקרב עמיה. ממדרגת נפשות העם אשר כערכה לחיי עד:

את השבת ד'. ג' בהאי עניינא וחד בעזרא לחלל את השבת. והיינו כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ראוי היה שתנתן תורה ע"י עזרא אלא שקדמו משה דילפינן את השבת דהתם מהכא:

ושמרתם את השבת אחר שהזכיר את שבתותי תשמרו חזר לומר ושמרתם את השבת כדי לרמוז שמירה אחר השבת ושמירה קודם השבת שמירה קודם השבת מבעוד יום ושמירה אחר השבת שיוסיף מחול על הקדש, וכן דרשו רז"ל לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מגיד שעמוד ענן משלים לעמוד האש וכן עמוד האש משלים לעמוד הענן שעד שלא ישקע זה עולה זה, וכן דרשו רז"ל מערב עד ערב תשבתו שבתכם אין לי אלא יום הכפורים, וזהו מערב עד ערב, ימים טובים מנין ת"ל תשבתו, אין לי אלא יו"ט, שבת בראשית מנין ת"ל שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף עליה בין מלפניה בין מלאחריה.

מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה. באר הכתוב מחלליה מות יומת בסקילה אם יש עדים והתראה, ואם אין עדים כגון שעשה בסתר ונכרתה הנפש ההיא.

ושמרתם את השבת חזר בו עוד בשביל מחלליה. מחלליה בגלוי מות יומת. כי כל העשה בו מלאכה בסתר ונכרתה בידי שמים, שהרי אין הדבר נודע לבית דין שיוכל לעשות בו דין. כל העשה בו מלאכה וגו׳ עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל ויום השביעי וגו', אין לי אלא עונש על מלאכת יום, עונש על מלאכת הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת, עונש על מלאכת הלילה שמענו אזהרה ליום מנין ת״ל ויום השביעי שבת, מה ת״ל שבת אלא להביא הלילה בכלל אזהרה.

ושמרתם את השבת. צריך לדעת למה חזר לצוות על שמירת שבת ולתת טעם חדש ״כי קדש״. ונראה כי לפי שקדם להתיר חלול שבת לחולה כמו שפרשנו בפסוק שלפני זה, וחש שיטעה הטועה כי לגבי חולה זה נעשה שבת חול ויש לחללו אפלו לפרטי הרפואה שאין בהם פקוח נפש, תלמוד לומר ושמרתם את השבת כי קדש הוא, פרוש בקדשתה עומדת לכל שאר הפרטים שאין בהם פקוח נפש.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סד.) אמדוהו לשתי גרוגרות וכו׳, והיו שני עוקצים, אחד יש בו שתי גרוגרות ואחד יש בו שלש, לא יכרתו אלא עוקץ שיש בו שתים ולא שיש בו שלש, עד כאן. והנה בבחינת המעשה אשר יעשה האדם אחד הוא בין אם יכרות בעל שתים או בעל שלש, אבל בערך מעשה הנעשה בשבת ישתנה היות כריתת שתים לכריתת שלש. והוא אמרו ושמרתם את השבת, פרוש, שלא יהיה נעשה בה דבר מלאכה שאין צרך בו לאותו חולה, כי קדש היא, תלה הדבר בשבת, ואם כן כשיכרתו עוקץ שיש בו שלש ואינו צריך אלא לשתים, נמצאת שבת מחללת בערך השלש, וזה היא חלול קדשתה, כי גם בערך חולה זה שיש בו סכנה עומדת שבת בקדשתה.

מחלליה מות יומת. אמר מחלליה לשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד, יתבאר על פי מה שפרשנו כי יש מחלל באופן הנזכר שהותר לכרות עוקץ של שתי תאנים לחולה וכרת בעל שלש, ויש שכרת ללא צרך, ושניהם נקראים מחללים, אבל אינו חיב מיתה אלא אחד מהם, אבל הכורת לרפואת מסכן שכרת במקום של שנים של שלש, והואיל ועקר המלאכה ברשות נעשית אינו בן מות.

ולפי פשט הכתוב ירצה, מחלליה – בין עושה בפני עדים ואחר ההתראה, בין עושה בינו לבין עצמו. אחד מהם שהוא העושה בפני עדים והותרה הוא שימות, אבל השני לא יומת אלא ונכרתה וגו׳ במשפט אל עליון.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (שבת קו:) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו, וישב השני ומלאהו – השני חיב. והוא אמרו מחלליה, פרוש, לצד שלא היתה מלאכה זו נעשית אלא באמצעות שנים אלו, שהרי זולת הראשון לא היה נצוד, ונמצאו שנים חללוה, והוא אמרו מחלליה מות יומת – אחד מהם לבד הוא שחיב.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה לד.) וזה לשונם: אחד מהם מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים. מסיק בגמרא שאם מביא האור היה לבסוף הוא חיב וכלן פטורים, והוא אמרו מחלליה אחד מהם הוא שחיב מיתה וכלן פטורים:

מות יומת. כבר פרשתי בפרשת משפטים (שמות כא:יב) טעם הכפל, כי זה האיש בן מות הוא לשמים ומרשה ה׳ התחתונים להמית בן מות זה, ולשלול בן מות אחר שלא יהיה דינו מסור לבריות אלא לשמים, והוא מה שהזכיר בסמוך כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו׳:

כי כל העושה. פרוש, טעם שזכרתי לך לשון יחיד ב״מחלליה״, לא יחשב החושב שהמחלל האחר שאינו בעדים וכו׳ אין לו ענש מיתה כל עקר, אלא הוא כעובר על לאו ועשה של קדשת שבת – לא כן הוא, אלא כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ואפלו בלא עדים והתראה. ומעתה מה שמעט הכתוב באמרו לשון יחיד אינו אלא לענין עשות משפט בבית דין של מטה. ולפי מה שפרשתי בפסוק מחלליה כי מה שמעט הכתוב באמרו לשון יחיד הוא מי שכרת עוקץ שיש בו שלש לחולה שאינו צריך אלא שתים, שאפלו היה בהתראה ועדים פטור, הצרך לומר כי כל העושה וגו׳, שלא תחשב במשמעות המעוט שבא על העושה במזיד בלא עדים כנזכר ואין בו ענש, תלמוד לומר כי וגו׳.

ושמרתם את השבת. תוספת אזהרה על שבת בראשית שהוא השבת המיוסד:

כי קודש היא. בלשון נקבה וכן העושה בה מלאכה לדעת המכילתא פ׳ יתרו הוא משום שבא על ליל שבת ביחוד שקדושתה קלה משל יום. וכמש״א כבוד יום עדיף מכבוד לילה. ומכ״מ קודש היא וחייבים עליה מיתה. ולתלמוד דילן אינו כן והדברים עתיקים. אלא נקרא זה היום בל״נ על שם השביתה שהיא בל״נ:

ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, ממ"ש מלח לכם דייק ר"ש בן מנסיא שפקוח נפש דוחה שבת, ר"ל שהשבת מתן לצרככם לא שתמותו עליו כנ"ל (סי' ג), ומפרש מ"ש כי קדש הוא שכ"מ שנזכר שיתקדשו במצותיו, היינו שיתגברו ויתעלו על טבע הבשר והיצר, כמו והתקדשתם והייתם קדושים שנאמר באיסורי מאכלות ובעריות, שהיצר מחמדתן והוא מתקדש בפרישות להתגבר על טבעו וזה ענין הקדושה, לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה שהוא דבר שהגוף חפץ ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו ונהפוך הוא שטבע גופו חפן במנוחה ועונג, וא"כ קדושה ז' אינה באה מצדו רק מצד השבת שהשבת בעצמה יש בה קדושה וע"י שהוא שומר אח השבת שבזה מעיד על חדוש העולם ישנח ביום השביעי, ושיום זה קדוש לאלהיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו, וז"ש שהשבת מוסיף קדושה על ישראל וכו', ועז"א כי קודש הוא, הקדושה תלויה בשבת והיא מתפשטת לכם מקדושת שבת:

מחלליה מות יומת, ואמר שנית כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת בא אחד עונש על חלול היום ואחד על חלול הלילה, שלכן אמר לשון נקבה שמוסב על שם שבת [שכולל גם הלילה שאז שברה מלאכת הימים] לא על שם יום שהוא לשון זכר, ועוד יש שני כתובים לאזהרה בפרשת יתרו ובפרשת אמור ובא אחד על יום ואחד על לילה, ומ"ש בפרשת ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת בא לדרוש בו ולא בו ובחברו כמ"ש במכילתא שם, וריב"ב דריש מ"ש מחלליה שכ"מ שבא אות הכפל בתשלומו מדריש כמו שדרשו תמיד מה דכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל, ודרש שאף שכבר חלל אותו יום לצורך לא יחלצנו שלא לצורך, וגם י"ל שדייק מ"ש מחלליה בלשון נקבה ולא אמר מחללו בלשון זכר, מפני שהייתי מפרשו על היום והייתי אומר פרט לזה שהוא מחולל ועומד כמו שלמדין לענין טומאה שאם נטמא אינו חייב על הטומאה שהוא מחולל ועומד, לכן אמר מחלליה שקאי על השבת, וקדושת השבת בכללו אינו מקבל חלול, ולא שייך לומר בו שהוא מחולל, וע"כ אף שחלל אותו יום אסור לעשות מלאכה אחרת:

ונכרתה. מדבר אם עשה במזיד ושלא בהתראה, ומ"ש אין הכרתה אלא הפסקה כבר נשנה בפרשת בא (סי' נז וסי' ע) והתבאר בפרשת צו (סי' קלב):

ז מדונכרת דבתריה בידי שמים אם כן יומת הוא בידי אדם ואין מיתה בידי אדם אלא בעדים והתראה. (ועיין בנח"י טעם למה במיתה בידי אדם כתיב מות יומת):