שמות לא, טז

וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שַׁבְּתָא לְמֶעְבַּד יָת שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַם עָלָם:

וְיִנְטְרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת שַׁבְּתָא לְמֶעֱבַד תַּפְנוּקֵי שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַים עֲלָם

ושמרו. שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו אי זה יום הוא שבת. ושיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה:

והנה פי' לעשות השבת כמו וימהר לעשות אותו:

ושמרו בני ישראל את השבת. בעולם הזה, לעשות את השבת ביום שכלו שבת:

את השבת לעשות ר"ת אהל דילפינין מלאכת שבת מאהל מועד:

לעשות את השבת. ע"ד הפשט לתקן לצרכי שבת (בראשית י״ח:ח׳) מלשון וימהר לעשות אותו, וכן (שם יח) ובן הבקר אשר עשה הכל לשון תקון, ובאור הכתוב שיהא אדם זהיר בכבוד שבת להשמר מכל מלאכה ולהשתדל שיכין לצורך השבת כדי שיהא לו מנה יפה לשבת וכמו שארז"ל מחד שביך לשבתיך, וזה שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג מלשון קרואים כלומר שתזמין אותו ותתענג בו כאדם המזמין את אושפיזו.

ובמדרש לעשות השבת כל המשמר השבת מלמטה כאלו עשה אותה למעלה, ובאור זה כי המקיים מצות שבת למטה הנה זה עדות שהוא מודה ומאמין בשרשה ועקרה החקוק למעלה והמבטל אותה כאלו מבטל של מעלה ומזה הזכיר לעשות,

והנה הכתוב היה ראוי שיאמר לשמור את השבת, אלא כוון להמשילה לשבת של מעלה שהזכיר בה הלשון הזה בעצמו לעשות את השבת.

ושמרו בני ישראל ישמרו ויצפו כל ימי השבוע איזה יום בהם תהיה יום השבת לתקן כל צרכיהן ביום הששי כדי לעשותה כהלכתה ולא תהא מחוללת. ושמרו בני ישראל אהדריה קרא בשביל ברית עולם.

ושמרו בני ישראל וגו׳. צריך לדעת למה הוסיף עוד שמירה אחרת. עוד צריך לדעת כונת אמרו לעשות את השבת, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו מה שדרשו.

ואולי כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול טעות היום, כדי לעשות את יום השבת לאמתו, והוא אמרו ושמרו בני ישראל את השבת כדי לעשות את השבת הידוע שלא יבא לידי טעות, והגם שיקדש יום שביעי כנזכר בסמוך, זה אינו יום השבת כפי האמת.

או ירמז לפי מה שפרשנו בפסוק שלפני זה, שיצו ה׳ למי שאבדה לו ידיעת היום שימנה ששה ימים ומשמר השביעי, לזה בא לתת טעם ואמר ושמרו בני ישראל את השבת שהוא יום שמקדש למנינו, והטעם הוא לעשות את השבת האמתי כדי שלא יפקע מזכרונו מצות יום המקדש. וטעם שהזכיר יום שביעי בשם שבת, לא חש עליך לטעות ממה שגמר אומר ״לעשות את השבת״, הרי זה מראה באצבע כי שבת ראשון הוא שבת אשר עושה לחשבונו.

עוד ירצה על דרך אמרו (בראשית לז:יא) ״ואביו שמר את הדבר״, פרוש ממתין ומצפה מתי יבא. והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלמות הרצון וחפץ בדבר, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא. ואמרו לעשות את השבת, לשלול הכונה כחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולענג אשר יתענג, אלא לצד עשית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא פא,א) שצריך להוסיף מחול על הקדש, ולא למנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת, אלא צריך להכין עצמו בקדשת שבת ויצא כחתן לקראת כלה, ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת לעשותו, פרוש לקים מעשים הצריכין בו. עוד ירצה באמרו לעשות את השבת כי מה שמוסיף מחול על הקדש יסכים ה׳ לקרותו שבת, ונמצא זה האיש עושה שבת ממש, כי שעות מיום ששי וגם שעות מיום ראשון שהם חול, בני ישראל עושים אותם שבת.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה יא,ח): אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, ״לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג!״ אמר לה: ״הרי ישראל״ וכו׳ עד כאן. הנה כי השבת חסר פרט אחד מפרטי השלמות, ותקונו הוא על ידי שישמרוהו ישראל, והוא אמרו ושמרו בני ישראל את השבת. מה טעם – לעשות את השבת, לשון תקון, שבזה יתקן מעשהו של שבת ונמצא לו בן זוג.

עוד ירצה שצריך לשמר את השבת לבל יהיה בו דבר חול, בין ממנו בין מהזולת. ולא יאמר אדם: ״די לי במה שנשמר עצמו מחללו, ואם יתחלל מהזולת מה בכך״, אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל, כמו ששומר גנו ופרדסו. ובכלל גדר זה שישתדל לשמר לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת יא,א) לא יקרא לאור הנר, וכל הסיגים והשמירות לבל יתחלל שבת אפלו במציאות שהוא פטור עליהם.

עוד ירצה לומר, כי משנת שמירה זו מכל שאר שמירות המצוה, כי שמירה זו נחשבת בגדר עשיה, והוא אמרו ושמרו וגו׳ לעשות, הרי שלך לפניך שקורא לשמירה עשיה. ואולי כי הטעם הוא על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה בגמרא בבאה עברה לידו ולא עבר, עד כאן. וכמו כן ביום המקדש אין לך באה עברה לידו של מלאכות כזה, כי בכל עת מזדמנים לפניו מלאכות הרבה מהארבעים ותולדותיהם בפרטי המחבר ובפרטי הבשול ובפרטי מקח וממכר שהאדם רגיל בהם כל היום ומזדמנים באין מספר, והוא נשמר מהם, לזה יחשב להם כעושה מצוה.

עוד ירצה, להיות שקדם וצוה על שמירת השבת, תבא הסברא לומר שכל השומר שבת הנה הוא נוטל שכר שבת. לזה צוה ה׳ ואמר ושמרו בני ישראל, פרוש דוקא בני ישראל הם שישנם בשמירת שבת ולא שום אומה ולשון. ולזה לא אמר ״ושמרתם״, שאז יהיה נשמע שבא לצוות על השמירה, והוא בא לשלל חוץ מבני ישראל שלא ישמרו שבת. והוא מאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין נח,ב) גוי ששבת חיב מיתה, שהרי מעטם הכתוב ואזהרתם זו היא מיתתם.

עוד ירצה על זה הדרך: ושמרו בני ישראל את השבת, פרוש – כשישמרו אפלו שבת אחת, ולאו דוקא אם ישמרו, אלא גם אם יסכימו בדעתם לעשות מצות השבת, והוא אמרו לעשות את השבת, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו לדורותם. וכפי זה, איש ישראל ששמר אפלו שבת אחת ומת, אין מנכין לו משכר העולה לו אם היה שומר לדורות עולם (מכילתא).

עוד ירצה לפי מה שהקדמנו בפסוק ״אך את שבתותי״ כי צוה ה׳ לחלל שבת בשביל פקוח נפש, כאן באר הכתוב כי לא נתמעט שבת בשמירה אלא בערך בני ישראל, אבל בערך זולתם להחיות עכו״ם, הגם שיהיה גר תושב ששומר שבע מצוות ונסתכן סכנת מות – לא יחלל ישראל שבת בשבילו (רמב״ם הלכות שבת ב:כ). והוא אמרו ושמרו בני ישראל לבל ימות מהם, את השבת פרוש לצד אזהרת שבת אלא יחללוהו. או על זה הדרך: שבת וישראל לפניך, זה לחלל וזה למות – תשמור ישראל ויתחלל השבת, אבל עממין לא. והטעם לעשות את השבת, פרוש כלום מה טעם אני מתיר לך לחלל שבת עליו, הוא לעשות את השבת לדרתם – חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אבל עכו״ם שאינם בני שבת – לא.

או ירצה על זה הדרך: אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפלו בערך כבוד שבת? דוקא לעשות, פרוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשמרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים, לא יחלל עליו שבת.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה (ראש השנה לא.) שעולם הבא נקרא עולם שכלו שבת, ואמרו עוד (שמות רבה כה,יב) שקול שבת כנגד כל התורה כלה, לזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת והטעם לעשות להם את השבת פרוש, העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות, והוא אמרו לדרתם לשלול עולם הזה שאין האדם קים בה לדורות, ברית עולם פרוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון:

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ביצה טז.) שאמרו שביום שבת באה נשמה יתרה לישראל, כרמוז באמרו שבת וינפש, והוא סוד הנעלם שלא גלהו ה׳ לאומות, כאמרם זכרונם לברכה (שם) נשמה יתרה לא אודעינהו. והעירותי בצפונו של דבר במה שהקשו בגמרא על הודעת שבת לאומות, שאם לא אודעינהו לא לענשו עלה, ואמרו: שבת אודעינהו, נשמה יתרה לא אודעינהו, עד כאן. וקשה, ולמה לא יבואו בטענה גם כן ויאמרו אם היה מודיעם נשמה יתרה היו מקבלין שבת ולא לענשו עליה? ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו (שבת י:) מתנה טובה וכו׳, פרוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה׳ לתת לעמו, ואינה שכר שיבואו בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו. עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קדם נתינת נשמה יתרה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת ועינינו רואות.

וענין נשמה זו היתרה רמזו מקומה רבותינו באמרם ״מתנה טובה בבית גנזי״, וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם הוא. ולזה תקרא שבת, כאמרם ״ושבת שמה״ כשם העולם שממנו היא, שנקרא עולם שכלו שבת (ראש השנה לא.). ועולם זה אין בו עצבון ועליו לא בא כדבריהם בו אלא ענג ושמחה. ולזה צוה ה׳ להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול, המלאכה והענוי, כי באחת מהנה תגעל הנשמה משבת בקרב איש. ולזה תמצא שעקר אסור אזהרת מלאכות שבת באר ה׳ שהם במחשבה, כאמרם (ביצה יג.) ״מלאכת מחשבת אסרה תורה״, ואפלו דבור של חול אסור (שבת קיג:), דכתיב (ישעיה נח,יג) ״ממצוא חפצך ודבר דבר״. והכל לצד תוספת נשמה העליונה לעשות לפניה כסדר עולם שבאה ממנו. והוא מה שצוה ה׳ באמרו ושמרו בני ישראל את השבת, פרוש נשמה הנקראת שבת, ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת. והוא אמרו לעשות את השבת. ותדע כי מן הנמנע החלטי שישיג אדם עלות לעולם עליון זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו אין בהם יכלת לעמד בגדר עליון. והוא אמרו לעשות את השבת, פרוש, שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג נפשם בגנזי עליון. ואמרו לדרתם, כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם הבא.

עוד ירצה לשון דירה, ולזה כתובה חסרה בלא וא״ו, והם דברינו שירמז אל מקום דירת הנשמות, והוא עולם המקוה שכרת ה׳ ברית לתת לנו, והוא אמרו ברית עולם. ואולי שירמז באמרו ברית עולם לתרי״ג מצוות, שחשבון ברית עולה תרי״ב וכלם תלויים בשבת הרי תרי״ג, ולזה סמך תיבת ״ברית״ ל״עולם״ לומר כי על ידי שמירת שבת הוא מקים כל תרי״ג מצוות שהוא שקול כנגדם והנה עולמו.

ואמרו ביני ובין בני ישראל – פרוש, אין זר אתנו בעולם הלז, ואולי שגם המלאכים לא ישבו במסבתנו בעולם הזה, כי הוא למעלה מעולם המלאכים. ועל דרך אמרו (במדבר כג:כג) ״כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל״, ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה כ,כ) שהמלאכים ישאלו לישראל הקרובים לאל מה פעל אל.

עוד ירצה ביני ובין בני ישראל – יהיה סוד הדברים האמורים ולא ידעם אדם בעולם, והוא מאמרם זכרונם לברכה (ביצה טז.) שאמרו: נשמה יתרה לא אודעינהו, כי אין חפץ לה׳ שידעו האמות סתרי אל חי, והוא אמרו (תהלים קמז:יט-כ): ״חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי״, ואמרו זכרונם לברכה (חגיגה יג:) וכו׳. ואמרו אות היא לעולם – פרוש, כיון שכל זה יהיה סוד לישראל ולא יגלו הדבר, אם כן הבא לשאל על מצות היום: ״מה יום מימים? מה אות נעשה בו לעשות בו כל השנויים?״ – מה תהיה תשובתנו אליו? לזה אמר ״אות היא לעולם״ – פרוש שיהיה נגלה לבאי עולם כי ששת ימים וגו׳ וביום השביעי שבת וגו׳. טעם זה יהיה נגלה לזולתנו, ועם בני ישראל טעמם כמוס עמם חתום באוצרות החיים.

לעשות את השבת ברית עולם. ברית היא האמונה בכללה. כמש״כ בס׳ בראשית י״ד י״ג. והזהיר הכתוב לחזק את קדושת שבת שיעשו את המחלל שבת כמו הכופר באמונה. והרי היא כעיקר הברית שהוא הדת ואמונת ישראל בה׳ ובתורתו ובהשגחתו וע׳ ס׳ ויקרא כ״ד ח׳ שנתבאר שם:

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, דריש שישמרו את השבת באופן שעי"ז יעשו שבת בעתיד, לא שידחה שבת פקוח נפש ועי"כ לא יעשה השבת בעתיד כנ"ל (סי' ג) וביומא (דף פו), ור"א מפרש לעשות ברית עולם שיעשה בו המילה שהוא ברית עולם, שבעשית המילה לא נקרא מחלל שבת, כי נכרת בהמילה ברית על השראת השכינה בישראל שהשבת מורה עליו, ור"א בן פרטא דריש שבשמירת שבת הוא עושה את השבת, ר"ל ממשיך ההנהגה הנסית שהשבת מורה עליו שאז בטל הנהגת הטבע והנהיג הנהגה השגחיית כמש"פ בפ' ויכולו, והנהגה זו נקראת שבת, שבו משבית מלאכת הטבע וחוקיו, ורבי מפרש ג"כ כן ומוסיף שעז"א לדורותם שע"י ששומר שבת אחד ממשיכים הנהגה ההשגחיית ועושים את השבת שמציין הנהגת ההשגחה עד סוף כל הדורות: