שמות לא, יח

ויתן אל משה וגו'. אין מקדם ומאחר בתורה מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:

ככלתו. ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כלה בזמן מועט כזה דבר אחר מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ישעיה ג יח. כד) אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים:

לדבר אתו. החקים והמשפטים שבואלה המשפטים:

לדבר אתו. מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד:

לחת. לחת כתיב שהיו שתיהם שוות:

וִיהַב לְמשֶׁה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָלָא עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי תְּרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא לוּחֵי אַבְנָא כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ:

וִיהַב לְמשֶׁה כַּד פָּסַק לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ בְּטַוְורָא דְסִינַי תְּרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא לוּחֵי דְאֶבֶן סַפִּירִינוּן מִכּוּרְסֵי יְקָרָא מַתְקַלְהוֹן אַרְבְּעִין סְאִין כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ

ויתן אל משה נמשך לפניו אל "אלהים" הנזכר בסוף הפסוק ויתן אלהים אל משה כאשר הזכיר בדבור וידבר אלהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א) ובמעשה ובמכתב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים (להלן לב טז) וכן בנתינה ויתן אלהים אל משה

ויתן. ריקי מוח יתמהו מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ולא ידעו אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה. וכפל כפלו שנים. לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשי השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו כי יחשבו כי המעשה העיקר. ואיננו רק הלבב והמעשה והלבב והלשון להרגיל. וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו וקדמונינו אמרו רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. אז יתברר לו כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו. כי כל מי שלא ידע מהות נפשו חכמת מה לו. והנה משה שהתנבא ארבעים שנה במדבר ועמד בסודות רבות שגלה לו השם בהר סיני והוא אמר לפני מותו אתה החלות להראות את עבדך את גדלך והנה עתה החל והראה לו גדולת השם. וזהו אמת כי לגדולתו אין חקר:

לוחות אבן. פירשתיו. ודבר הכתוב באצבע אלהים. על מנהג האדם כי כל חפץ השם בדבר פיו יקום. ופי' דבר פה על דרך משל. כמשפט מלכי האדם. וככה כי הוא צוה ונבראו ודברי השם נצבים הם בשמים כנגד השפלים. וכן כתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים. והמשכילים יבינו:

אמר אברהם המחבר. צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים שאמרו שנהרג חור והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר כי פחד על ישראל אם יהרגוהו שה' ימיתם כלם. ועל דרך הפשט אם מעשה העגל ע"ז למה פחד אהרן שיהרג והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל שלא הגיעה מעלתם למעלת אהרן בחסידות לפרסת כף רגל אהרן על יחוד השם. והנ' חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוי'. והלא אהרן קדוש השם היה ונביא על ישראל ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו ואם הוא עשה ע"ז חייב היה משה להורגו קודם עובדי העגל והנה משה התפלל בעדו והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואל תשים לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת. כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב כי כל הכהנים היו בני אלעזר ובני איתמר וכבר נולד פנחס ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננה לכפר על ע"ז רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים כי השם לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד ע"ז ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואוריך לאיש חסידך. והנה לא הזכיר דבר העגל. רק לא נמצא בו אלא מה שנמצא במשה והמה דבר מי מריבה כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים כי ישראל רמו אהרן שעשו דפוס עגל והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש וראיית' ואשליכהו באש ויצא העגל הזה וזה אינו נכון כי אהרן איך בחרו השם אם הי' טפש שירמוהו פתאים. ועוד למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו זבחים ועולות. ואחרים אמרו אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל כי הקהל לא נקהלו רק על ההוה תחת משה וכן כתוב והנה אהרן וחור ואם היה אחר למה לא הרגו אהרן או משה ברדתו מן ההר גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ז בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרים רבים כי פי' חג לה' מחר שהעובדים העגל יהיו נהרגים על יד משה. כי אין משמע דברו רק אחר שבנה המזבח לפני העגל צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה. כמו אסרו חג בעבותים. וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות. ומחשבות הלב אינם מועילות כי הנוקב את השם על פי דבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. והמפרש אנכי עשו בכורך. אנכי מה שאנכי אבל עשו הוא בכורך אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם בב"ד את חבירו האתה הוא חבירי שהלויתי לך כך וכך ואמר אני לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנאצר מרי חלמא לשנאך דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה אמר. כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא. ע"כ בנה מזבח והקשה על נפשו א"כ למה התאנף השם בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון כי הוא קרא חג לה' מחר. וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם. ולא יתערב אחר עמו כמלת אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד למה לא הזכיר זה בענותו למשה כי הוא אומר ואשליכהו באש. ואין המענה דומה לשאלה. ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז גם ישראל לא בקשו ע"ז רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פי'. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי השם אמר לו עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו אשר ילכו לפנינו. ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה על כן בנה אהרן מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן כי נקהלו עליו וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא לגנאי. ואם אחריה אל היא לשבח. כמו ויקהלו אל המלך שלמה. וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי אני לא עשיתי רע להם. כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב. וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר. כי לא כתוב כל עמך הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו והנה כתוב חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו אלה אלהיך ישראל או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ז. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן. כי זה בעבור שהיה הוא הסבה כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי מריתם מעלתם. וחכמי המזלות אמרו כי המחבר' הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב כי לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת מזלות היא מזל ישראל ורבים נסו זה הסוד דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה והנה שמוהו בחצי השמים:

ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב:

שני לוחות העדות. אותם שיעד באמרו ואתנה לך את לוחות האבן וטרם תתו התורה והמצוה אשר כתב כאשר יעד, התחילו במעשה העגל, ואמר למשה לך רד כי שחת עמך:

ויתן אל (משה) בגימטריא זה התלמוד:

ככלתו כתיב חסר מה כלה מקושטת בכ"ד קשוטים המנויין בישעיה אף ת"ח צריך להיות מקושט בכ"ד ספרים:

שני לוחות כנגד שמים וארץ חתן וכלה ב' תורות ושתי עולמות:

לחת ע"ש שיגעים בלחי לחת בא"ת ב"ש כס"א מלמד שנלקחו מכסא הכבוד:

ויתן אל משה. שעורו ויתן אלהים אל משה והוא נמשך אל השם הנזכר בסוף הפסוק באצבע אלהים כי הדבור בסיני גם מעשה הלוחות גם המכתב הכל היה בשם אלהים והיא ה"א אחרונה שבשם וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר.

וכבר ידעת כי כל שם אלהים הנזכר במעשה בראשית היא התשובה, ומה שהזכיר אחרי כן (בראשית ב) בהבראם בה' בראם היא הה"א האחרונה הזאת כי הה"א ברא בכח התשובה, וכדי שלא תחשוב שהיא העיקר והסבה שאין למעלה ממנה על כן היא זעירא, ולפיכך סמך מיד ביום עשות ה' אלהים סמך העשיה לשם המיוחד שהוא העקר וכן הזכיר דוד ע"ה (תהילים קמ״ה:ט׳) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, אמר זה על השם המיוחד ולכך דבר בנסתר ואח"כ הזכיר יודוך ה' כל מעשיך אמר כן על מדת הדין ולכך דבר לנכח וזה טעם וחסידיך יברכוכה מלא בה"א וסמיך ליה כבוד מלכותך כי שם י"ה הוא מדת הדין כלשון (שמות ט״ו:ב׳) עזי וזמרת יה וכמו שהזכרתי שם.

ככלותו ככלתו כתיב שנמסרה לו תורה במתנה לכלה זו הנמסרה לחתן שאם לא כן לא היה יכול ללמוד התורה במ' יום.

ובמדרש וכי כל התורה כלה למד משה במ' יום והלא כתיב (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים אלא כללים למדו הקב"ה, אמר ריש לקיש כל מי שמוציא דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם ככלה זו שהיא ערבה על בעלה נוח לו שלא אמרם, שבשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל היתה חביבה על ישראל ככלה זו שהיא חביבה על בעלה. אמר רבי שמעון מה כלה זו צריכה כ"ד מיני קשוטין שנאמר (בראשית ב׳:כ״ב) ויבאה על האדם מנין ויבא"ה ללמד שקשטה הקב"ה לחוה בכ"ד מיני קשוטים והם אמורים בישעיה, כך תלמיד חכם צריך שיהיה בקי ומקושט בכ"ד ספרים. וכן השבת שהיא נקראת כלה מצינו שחבר רב אשי במסכת שבת כ"ד פרקים, ומה שנקראת שבת כלה לפי שהשבת סוף ששת ימי בראשית ותכלית מעשה שמים וארץ כי כן השבת של מעלה סוף האצילות, וכן מנהגו של עולם הגופני הזה שמבקשים הכלה באחרונה, וכן צוה שלמה ע"ה (משלי כ״ד:כ״ז) ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, ומלת אחר צווי כמו (תהלים נה) פלג לשונם.

שני לוחות העדות. עדות היו לישראל שהשכינה שורה בתוכם כמי שמביא בידו חותמו של מלך. וע"ד הפשט מה שלא היה לוח אחד שיכתבו עליו עשרת הדברות והיו שנים לפי שנקראים לוחות העדות ואין עדות אלא בשנים, ועוד לוחות העדות האבן מן הארץ, והכתב מן השמים, וכענין שכתוב (דברים ל״א:כ״ח) ואעידה בם את השמים ואת הארץ.

וע"ד המדרש שני לוחות העדות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה כנגד שני שושבינין כנגד שני עולמים, אמר רבי חנינא לחת כתיב לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ולמה של אבן שרובם של עונשים בסקילה, ד"א לוחות אבן שנתנו בזכותו של יעקב אבינו שנקרא אבן שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רועה אבן ישראל, ד"א בזכות בית המקדש שנאמר (ישעיהו כ״ח:ט״ז) הנני יסד בציון אבן.ע"כ

וע"ד הקבלה מה שהיו הלוחות שנים כבר כתבנו בפסוק וידבר. ומלת שני תורה שהיו שוין כלשון שני כבשים שני השעירים. וצריך שתתבונן כי אע"פ שהיו שוים בעצם גופם האחד היה גדול במכתב וכן ראוי כי כן מדת הדין מקבלת שפע והמשכה ממדת רחמים, ותמצא בלוח ראשון השם המיוחד בכל דבור ודבור ולא תמצאנו כלל בלוח השני, אבל נרשמו בו מנין שם המיוחד כ"ו תיבות וזה מבואר.

ודע כי הלוחות היו מרובעות ששה טפחים באורך וששה טפחים ברוחב, וכן דרשו רז"ל בבבא בתרא פרק השותפין הלוחות ארכם ששה ורחבם ששה ועבים שלשה, וכבר נתבאר אצלך כי עם החשבון הזה היו חתומות הלוחות בחותמו של מלך בהיות בהם עשרת הדברות חמשה בלוח זה וחמשה בלוח זה, והבן זה.

ואם תשכיל עוד במדת הלוחות בין אורך ורוחב ועובי תמצא כי היה בכל לוח ולוח ק"ח טפחים והסימן בזה (שמות ט״ו:כ״ה) שם שם לו ח"ק ומשפט, ובשני הלוחות יר"ו טפחים, והיה זה כנגד יר"ו אותיות שבע"ב שמות הנמשכות מצרוף השם המיוחד והסימן (שם לד) ויעבור ה' על פניו, כי הכל נתפרש אל משה בסיני, והשגנו מזה כי כשהיו הלוחות נתונות בארון היה שם המיוחד עם כל אותיות צרופות.

וידוע כי הלוחות היו של סנפירינון ולוקחו מכסא הכבוד וכן מצינו בכסא הכבוד כמראה אבן ספיר דמות כסא, ומלת לחת בא"ת ב"ש כסא, ולכך שכינה שורה עליהם כמו על כסא, ומפני שהלוחות לוקחו מכסא הכבוד נקראת התורה כבוד שנאמר (משלי ג׳:ל״ה) כבוד חכמים ינחלו, וכן הנפש השכלית שרשה בכסא הכבוד, ונקראת כבוד שנאמר (תהילים ל׳:י״ג) למען יזמרך כבוד, ונפשו של אדם המתעסק בתורה זוכה לשוב לשרשה שנאמר (שם יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש.

ככלתו לדבר אתו כעלות השחר של י״ז בתמוז.

לחת אבן שאין רקבון שולט בהם. ד״א לפי שרובן של עונשים בסקילת אבן.

לחות אבן. דבר שאין הרקבון שולט בו:

כתובים באצבע אלהים. כתב שאינו נמחק כי תורה אין לה הפרה ולא תבטל לעולם:

לחות העדות. כתבן בשתי לחות שתהיו עלינו כשני עדים:

ויתן וגו׳ ככלתו. צריך לדעת למה הפסיק בין זכרון הנתינה לזכרון דבר הנתן בהודעת הזמן, שהיה לו לומר ״ויתן אל משה שני לוחות ככלותו״, או היה לו להקדים ״ככלותו״ קדם זכרון הנתינה. עוד יש להעיר למה אחר ה׳ נתינת הלוחות עד זמן זה, כיון שלא היה בהם אלא עשרת הדברות, ביום מתן תורה או למחרתו היה לו לתת הלוחות?

אכן יתברר הענין על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר ח״ב צג:) שאמרו שכל המצוות הלא המה בתוך תוכם של עשרת הדברים, והוא אמרו ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני, ומה דבר אתו? שני לחות העדת, פרוש כי הדברים בלוחות שם לו אל עליון, ואינו מן הראוי לתת לו הלוחות עד שיגמר הרשום בהם, ולזה גמר הדברים הנרמזים בהם בלוחות העדות ונתנם לו ולא קדם. ובזה נתישבו שני הדקדוקים כאחת על נכון, וכפי זה מאמר ״שני לוחות״ נמשך עם ״ככלותו לדבר אתו״ וגו׳, ונמשך עם ״ויתן״ האמור בתחלת הכתוב.

כתובים באצבע אלהים. הכונה בזה על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, עקב) כי הלוחות נחצבו מתחת כסא כבודו יתברך, ואולי כי זה הוא שרמז באמרו ״מעשה אלהים״, פרוש מעשה (אלהים) הוא הכסא, והבן. וכבר נתפרש כי יש בחינות רבות אורות הקדשה בסוד (קהלת ה:ז) ״כי גבוה מעל גבוה וגו׳ וגבוהים״, וצא ולמד ממעשה הנפלא שהובא בספר הזהר הקדוש (זוהר ח״ב נב.) כשעלה משה למרום ופגע במלאך סנד״ל וכו׳, ואחר כך במלאך מט״ט והיה ירא מלאך מאשו של מה שלמעלה ממנו פן ישרפהו וכן וכו׳, והנה אמר הכתוב (דברים ד:כד) ״כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא״, כי אשו הקדושה היא אוכלת כל אש זולתה.

והודיע הכתוב אפן כתיבת הלוחות במה נכתבו, ואמר כתובים באצבע אלהים, פרוש כי היה ה׳ מציר צורת האות באצבעו כביכול, פרוש בחינת אור אחד מאורו יתברך בדמות אצבע כנגד הלוח כשעור שטח אברי האותיות, כדי שלא יהיה חרות אלא את אשר יציר כנגדו. ולצד עצם תקף אורו יתברך לא היה אור של הלוחות יכול עמד בכל המקום אשר יכון כנגדו אצבע אלהים, והיה נאכל או מצטמצם לצדדין והיה נשאר כל אשר יצטיר כנגדו חלול. ולזה נכתבו משני עבריהם, והוא אמרו (שמות לב:טז) ״חרות על הלחת״, ולא אמר חרות בלוחות שיהיה נשמע שעשה החרות בלוחות אלא על, פרוש שהיה מניח אצבעו ברוך הוא על הלוחות בדמיון צורת האות, ובזה נחרתו האותיות של עשרת הדברים.

ויתן אל משה ככלתו. פירש"י ככלתו חסר כתיב שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן והכלה מקושטת בכ"ד מיני קישוטים כו' וסמך זה למעשה העגל מפני שני דברים האחד הוא, שמסיק ברבתי שבזכות שתלה אהרן סרחון העגל בעצמו ולא בישראל ע"כ זכה אל כ"ד מתנות כהונה ולפי זה רצה הכתוב ליתן טעם למה נתנו לו דווקא כ"ד מתנות כהונה, אלא לפי שכל כ"ד ספרים כלולים בלוחות הברית והעגל גרם שבירת הלוחות וביטול כל כ"ד ספרים ולפי שתלה בעצמו ולקח כ"ד עונשים מישראל ע"כ דין הוא שלעומת זה יתנו לו ישראל כ"ד מתנות כהונה. טעם שני הוא, לפי שמסיק (בסנהדרין קב.) אין לך פורענות שאין בו מכ"ד מהכרע ליטרא מעגל הראשון, ונראה שלכך עשו שיעור מן מספר כ"ד לפי שמסיק שם אמר רבי חנינא לאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר (יחזקאל ט א) קרבו פקודות העיר. ש"מ שרצה ה' לחלק העונש על כ"ד חלקים ובעבור שתלה אהרן בעצמו כנגד זה יתנו לו כ"ד מתנות כהונה.

ויתן אל משה. המדבר עד כה והוא שם הוי׳ ית׳ וכמבואר במה שכתב ככלותו לדבר אתו:

ככלותו לדבר אתו. מדרך לשון המקרא הי׳ ראוי לכתוב ויהי ככלותו לדבר אתו בהר סיני נתן אל משה שני לחות ולא כדרך מאמר המוסגר. אלא בא ללמד דגם זה שכלה לדבר אתו הוא בכלל הנתינה שגם זה נתן לו במתנה שלא יהי׳ עוד נצרך משה עוד לעמל החזרה עליהם שלא ישכח. ועמל העיון לעמוד על הכונה והאמת אלא הי׳ כמעיין המתגבר מאליו בעיון וכנהר שאינו פוסק בכח הזכרון וכדאיתא בנדרים דל״ח ובש״ר פ׳ מ״א. וכמו שהבטיח הקב״ה לעיל כ״ד י״ב. עלה אלי ההרה ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה. הכל במתנה . ואמר הכתוב לדבר אתו אליו מיבעי כלשון המקרא אל משה. אלא נכלל בזה כח תורה שבע״פ וכמבואר ברבה בס׳ זה שהי׳ כ״י למדים ביחד. וכפרש״י והיינו סיעתא דשמיא הי׳ בשפע על משה לעמוד על כחה העצום שאין לה קץ. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ז׳ כ״ט:

כתובים באצבע אלהים. הכתב והמכתב מעשה שמים ושהם מתחילת הבריאה כדאיתא בפסחים דנ״ד והיינו לשון אלהים שהוא השם שנברא בו שו״א:

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, זה היה בסוף הארבעים יום, וחז"ל אמרו שתחלה היה לומד ושוכח עד שלבסוף הארבעים יום ניתן לו התורה במתנה, עוד אמרו עמ"ש ככלותו לדבר אתו שתחלה היה הקב"ה המדבר ולבסוף א"ל השם בוא ונאמר אני ואתה, פי' כי ישיבתו בהר מ"ם יום היה להסיר מעליו את הגשמיות וחשכת החומר עד שיהיה מלאכי כשכל הנפרד מחומר שלזה היה צריך מ"ם יום כשעור יצירת הולד, וקודם שנשלמו המ"ם יום שעדיין לא הפשיט את החומר מעליו והיתה השגתו הדרגיית כשכל הנקשר בחומר לא היה אפשר בלא שכחה ככותב על הנייר שימחק ברבות הימים, עד סוף הארבעים יום (שסר ענן הגשם מעליו והשיג כשכל מלאכיי בהשגה פתאומית מאז היה לומד ולא שוכח, וז"ש לו השם בא ונאמר אני ואתה כי שכל מלאכי מופשט מחומר א"צ לשמיעה וללמוד כי ישיג הכל מעצמו כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כי ישיגו הכל מעצמם, וזה היה ענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי היו מוכנים להשיג הכל מעצמם ולהיות כמלאכי עליון, וה' אמר מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו כמ"ש חז"ל בשבת, וע"כ א"ל בוא ונאמר אני ואתה כי תשיג הכל טרם שאומר לך, כאלו שניהם אומרים בפעם אחד. והנה שכל האדם הוא קשור בחומר על לוחות המוח שהם שני לוחות, כי המוח מחולק לשני חלקים כמ"ש (בפ' תרומה) ובאשר הוא לוחות בו"ד ישיגו בהדרגה וע"י מושגים מופשטים מענינים חומריים שזה ענין הדבור שידבר האדם וחי, אולם אחר שנעשה משה שכל מופשט מחומר שלכן לחם לא אכל כי נזון מלחם אבירים לחם הרוחניי שמה"ש נזונים ממנו, נחקק לו הדבור על לוחות אבנים שהחרות בם לא ימחה לנצח, ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח, כמ"ש (איוב י״ט:כ״ג) מי יתן אפו ויכתבון מלי וכו' בעט ברזל וכו' בצור יחצבון, והכתיבה עליהם לא היה בכתיבת בני אדם שהיא הדרגיית רק כתובים באצבע אלהים שנחצב הכל בפעם אחת, ואמר אח"ז לוחות כתובים משני עבריהם, ופי' חז"ל שהיו האותיות משולשות מעבר לעבר ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ובכ"ז מזה ומזה הם כתובים, ר"ל שבצד השני לא היו האותיות הפוכות רק ישרות בענין שנקראו ביושר מכל צד שזה דרך נס ופלא, ומפרש שבין הלוחות ובין המכתב מעשה אלהים המה, והענין שכבר בארו חז"ל שכל דבור מעה"ד נחקק באש על האויר עד שהיו העם רואים את הקולות, ופירושו שרואים את הנשמע, שהקול היוצא מפי המדבר חורת תמיד אותיות באויר בדרך מהלכו, רק שא"א לראות את האויר, ואז בחפץ ה' נצטמצם האויר שמטבעו להתפשט, ובחפץ ה' נצטמצם ושב להיות דבר ממש, ונדחק חומרו והנוזלי כ"כ עד שנתקשה כאבן, ונעשה מן האויר לוחות אבנים כעין אבני ספיר כי האויר הוא ספירי, והאותיות שנרשמו בו בעת הדבור באש נשארו כאותיות אש חרותים דרך מעבה האבן שנתגלה מן האויר ונראו מצד אל צד. והנה גם הטבע תעשה זאת ברבות הימים שהאויר יתגלה וישוב להיות מים, והמים התגלמו להיות עפר, והעפר יתקשה כאבן וצור החלמיש, רק מה שתעשה הטבע בכמה מאות שנים עשה הנס ברגע, שכל דבור שיצא בלהבות אש הקפא את האויר סביבותיו והיה כאבן, והנס הוא תמיד הפך הטבע, שדרך טבע האש להפשיט את האויר ולהרחיבו, ואש הנסיי צמצם אותו והקפיאו, והיה נס זה מורכב מטבע ונס, טבעי כי הטבע תעשהו ברבות עתים, ונסיי כי נעשה בלא זמן, ולכן אחז"ל שהלוחות והכתב והמכתב נבראו בע"ש בין השמשות, שבששת ימי המעשה נוסדה הטבע, ובשבת הוחל הענין הנסיי כמ"ש בפירוש בראשית, ובין השמשות הוא האמצעי שבין הנס והטבע, ועז"א והלוחות מעשה אלהים המה שעשה מן האויר אבנים, והמכתב מכתב אלהים שנעשה מן הקול והדבור מכתב, ואחר שיצא המכתב בלהבות אש נשאר חרות מעבר לעבר ע"י האותיות על הלוחות:

ל דאם לא כן איך ידע משה אם נתרצה הקדוש ב"ה לישראל על מעשה המשכן עד שצוה להם משה על נדבת המשכן שמא לא נתרצה הקב"ה רק על נתינת הלוחות לישראל שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים וגו' והוכרח לזה מפני קיום הדת שאי אפשר לדחותן מן הדת מאחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהם עול תורה ומצות ואע"פ שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל שמומר הוא כישראל לכל דבריו וכל שכן ישראל שכבר חזרו בתשובה כדכתיב ויתנצלו את עדים וגו' שהוא מן הדין ליתן להם את הלוחות אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכו שהוא חבה יתירה שמא לא נתרצה לזה אלא ודאי וכו':

מ לכך מסרה לו ככלה כלומר שהיא קנויה לו:

נ דק"ל דליכא למימר מדבר צווי של משכן דהא מעשה העגל קודם לכן היה כדפירש"י לעיל ל"פ כשכלה לדבר אתו החקים והמשפטים שבואלה המשפטים וכתב הרא"ם ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויהי משה בהר מ' יום וגו' ודלא כרבי ישמעאל דאמר ואלה המשפטים ו' מוסיף על הראשונים וכו' ופירושו כמו שהדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל אף משפטים כן. עכ"ל:

ס מדכתיב לדבר אתו ולא כתיב לדבר אליו אלא מלמד שהיה וכו':

ע כאלו לא היו רק אחד:

ויתן אל משה ככלתו וגו' עד ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' מה ראה העם לבקש אלהים אשר ילכו לפניהם מפני שבושש משה לבוא ומי הגיד להם זמן בואו שחששו על איחורו. ואולי שעלה לשבת בהר מ' יום. (א"ה נל"ח ועל מה שאמרו בשבת (דף פ"ט) פ' ר"ע כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום ע"כ). אני בא וכאשר בא שש שעות ולא בא כסבורין שהיה יום העליה מן המנין עדיין יקשה ואיך יהיה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל. ולבנות מזבח לפניו. וכ"ש שיקשה זה למאן דאמר שטעו ביום מעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות לעשות את כל המעשים שנעשו שמה:

השאלה הב' אחרי שהיתה בקשת ישראל מפני העדר משה מהם למה לא שאלו ראשונה לאהרן אם היה משה אחיו מת או אם חלף הלך לו אל ארץ אחרת כי נביא הוא וידבר אליהם דברי שלום ואמת. ולמה לא שאלו מאהרן שיעמוד הוא במקום משה להנהיגם ולהנחותם במעגלי צדק. ומה להם לשאול אלדים אשר ילכו לפניהם כי הנה משה ההולך לפניהם לא היה אלדים. והאלהים בשמים ואיך ילך לפניהם בארץ ומי נתן כח לאהרן לעשות אלדים היעשה לו אדם אלדים ואיך אמרו על העגל הנעשה מזהב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וכי שוטים ומשוגעים היו כלם שחשבו שהעגל שנעשה ביום ההוא היה הסבה הראשונה שהוציאם ממצרים. ואיך שכחו כלם מה ששמעו בסיני אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים:

השאלה הג' איך אהרן קדוש ה' מלאו לבו לעשות פסל מסכה להכשיל בו ישראל ואיככה נביא קדוש אלדים היה חוטא ומחטיא את הרבים בחטא ע"א. ואין להשיב שעשאו מפחד שימיתהו העם כמו שהרגו את חור. כי היה א"כ חור טוב וחסיד מאהרן שנהרג ולא עבד ע"א ומוטב היה לאהרן שיהרג על קדושת השם ולא יעבור ולא יעשה בידיו ע"א להחטיא את ישראל כי כמה אלפים מחסידי ישראל היה שלא הגיעו לרגלו של אהרן בקדושה וטהרה שקדשו את השם כמו שכתוב הראב"ע וחנניא מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש כדי שלא ישתחוו לצלם. וכ"ש שהיה זה ראוי וחוק אהרן הקדוש כי הנה ישראל לא שאלו ממנו שור או כשב או עז אלא לבד שאלו אלדים שילכו לפניהם ואהרן הוא חדש והמציא ענין העגל מדעתו והוא היה אם כן סבת כל הרעה אשר נעשתה. ואין ראוי לחשוב שזה אהרן שנזכר בפרשה לא היה אהרן הנביא אחיו של משה אלא אהרן אחר כי הנה אם היה הדבר כן היתה התורה מפרסמתו כדי שלא להוציא לעז על אחיו של משה רבינו אהרן נביא אלדים וקדוש לאלהיו:

השאלה הד' במה שאמר יתברך למשה לך רד כי שחת עמך וגו' עשו להם עגל מסכה ולמה לא הודיעו שאהרן עשה את העגל ולא ביאר אשמתו כמו שביאר אשמת העם ולמה ייחס פעם העגל עליהם באמרו עשו להם עגל מסכה. ואין הדבר כן כי אהרן עשאו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן ולמה לא בקשו הקדוש ברוך הוא ממנו האם היה משוא פנים בדבר חלילה ובפירוש הפרשה אזכור בפסוקים האלה העדות אחרת מלבד אלה:

השאלה הה' בתפלת משה שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך כי הנה בדבר שהוא מבואר ונגלה סבתו אין ראוי לשאול עליו סבה. ואיך אמר משה למה ה' יחרה אפך והוא לא ידע למה כי הנה היה חרון אפו על אשר עשו את העגל וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים ואיך היה אם כן משה שואל סבה למה יחרה אפו. ואמרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה אינו טענה כי היא הנותנת שבעבור שהוציאם משם במסות באותות ובמופתים ומרדו בו וימירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב היה ראוי שיחרה אפו בהם ויכלם גם אמרו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וגו' היה מאמר בלתי צריך כפי הענין כי למחילה היתה בקשתו לשלא יכלם כרגע לא שיורישם את הארץ מהרה. ובפי' הפסוקים אזכור עוד בתפלה הזאת ספקות אחרים:

השאלה הו' למה משה רבינו הוריד הלוחות מההר בשמעו עון העגל שעשה ישראל וישבר אותם במחנה או ברדתו מההר והיה ראוי שמיד כששמע בהיותו עדין בהר השחתת ישראל לא יביא הלוחות בידו ויניחם שמה או ישברם במקום שקבלם. כי לא היה העם הפושע ראוי לקבלם. ומה התועלת בהורידו אותן מההר אם מרה תהיה באחרונה לשברם בתחתית ההר:

השאלה הז' בדברי התוכח' שהוכיח משה לאהרן אחיו באמרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה כמו שפירשוהו המפרשים כי הנה יראה מזה המאמר שאם היה מקבל עליו יסורין היה ראוי שיעשה אותו כדי להמלט מהם ואין הדבר כן כי בענין עבודת אלילים ראוי לאדם שיהרג ואל יעבור. ולכן היה ראוי שאהרן יבחר מות מחיים כמו שעשה חור ולא יעשה העגל:

השאלה הח' בתשובת אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא וגו' וכחש המעשה שעשה את העגל ושצר אותו בחרט. ואמנם מה שאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה הוא דברי שקר כי לא נעשה מעצמו ולא יצא כן מהאש שהרי הכתוב אומר ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. גם היה ראוי שתכסה כלימה פניו למה לא דחה יום או יומים עד בוא משה:

השאלה הט' אחרי שהכתוב אומר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן למה זה לא הענישו משה כדי חטאו. והנה הוא דן את המורדים והרגם וצוה את בני לוי להרוג איש בנו ואחיו. ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא נענש אהרן החוטא אין זה אלא כמו שאמרו טוביה חטא וזיגוד מנגד. אף כי נעשה אהרן כ"ג ויכפר על בני ישראל ולא מצאנו שנענש על עון העגל. והוא מתמיה מאד:

השאלה הי' במה שאמר משה אל העם אתם חטאתם. וכן אמר בתפלתו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' כי הנה קודם שירד משה מן ההר התפלל על עון העגל. ושם נאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. ואם כבר שב מחרון אפו לא היתה צריכה תפלה אחרת. ולא שיעלה אל ה' לבקש עליו ולא שיאמר. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין ולמה אמר אלדי זהב ולא אמר עגל זהב בפרטות החטאים:

השאלה הי"א במה שאמר יתברך למשה ועתה לך נחה את העם כי היה עדין יתברך בכעס עליהם ועדין לא נתרצה להם איך היה מצוה למשה שיעלה אותם לארץ ויירשו' ואיך היה מסכים עם זה אמרו מיד וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ולמה אמר עוד לך עלה מזה:

השאלה הי"ב למה אחרי שאמר הכתוב וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. אמר יתברך ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך. וחזר הכתוב לומר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ומה העדי הזה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויתן אל משה ככלתו וגו' עד וירא העם כי בשש משה. קצת מהמפרשים חשבו שהיתה ראויה זאת הפרשה להיות כתובה בסוף סדר אלה המשפטים כי שם נאמר ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן וגו' ויבא משה בתוך הענן וגו' ויהי משה בהר ארבעים יום וגו' ואחר זה בסמוך היה ויתן אל משה ככלותו ואחריו היה מעשה העגל ואח"כ צוהו השם לפסול לוחות כראשונים ועלה משה להר וקרן עור פניו ואז נצטוה על מעשה העגל ואח"כ המשכן. אבל אין הענין כן לדעתי כי הפרשיות הן נכתבות כלן כסדר וכפי הנחתן היו הדברים. כי הנה אחרי המשפטים צוהו השם שיעלה בהר לקבל התורה והמצות והלוחות ושם באותו מעמד עצמו צוהו על מעשה המשכן ובגדי הכהנים וקרבנותיהם ואחרי השלימו כל זה כמו שהוא בפרשיות אז ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו רוצה לומר כאשר כלה לדבר אתו כל מלאכת המשכן והדברים הנמשכים אליו אז נתן לו את שני לוחת האבנים. ובהיותו בזה מוכן לרדת עשו ישראל את העגל וירד הוא ע"ה ושבר את הלוחות ודן את עובדי העגל ואח"כ עלה להתפלל עליהם ויצוהו השם לפסול שני לוחות אבנים כראשונים ועלה ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא והראהו את כבודו ואת גודלו וקרן עור פניו וכאשר ירד הקהיל את העם וצוה אותם על מעשה המשכן. ובאו אם כן הפרשיות בקדימה והאיחור כפי מה שארעו הדברים במציאות מבלי דוחק ולא בלתי סדור כלל. ואומרו ויתן אל משה ירצה האלהים שזכר למעלה. וקראם לחות העדות. לפי שהיו עדות לתורה שניתנה בסיני לישראל ששמעו עשרת הדברות כמו שהיו על הלוחות. ולפי שהיו אבנים בצורת לוחות דקות. לכן קראם לוחות כי היו כלוח אשר יכתבו עליו. וכבר ביארתי שרצה השם לכתוב עקרי התורה באבנים ההם כדי שיתקיימו תמיד מבלי הפסד והוא מורה על נצחיית התורה לעד והיו הלוחות דקות כדי שלא יהיו כבדות מאד לנשוא אותן ואחר זה יפרש הכתוב ענינם וכמו שאבאר. במה שיבוא: