שמות לא, טו

שבת שבתון. מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי:

קדש לה'. שמירת קדשתה לשמי ובמצותי:

שִׁתָּא יוֹמִין יִתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שַׁבְּתָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כָּל דְיַעְבֵּד עִבִדְתָּא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

שִׁיתָּא יוֹמִין יִתְעֲבֵיד עִיבִידְתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבָּת שַׁבְּתָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כָּל מַאן דְּיַעֲבֵיד עִיבִידְתָּא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּמַטְלוּת אַבְנִין

ששת. ועוד הוסיף לפרש כי ששת ימים מותרים לעשות מלאכה ובא מלת יעשה עם מלאכה אולי יחסר מלת כל או דבר מעשה. והנה הטעם אם יעשה מלאכה בפרהסיא המיתוהו אתם:

ששת ימים יעשה מלאכה. הנה בששת ימי המעשה תוכלו לעשות מלאכת המשכן, ואם כן אין ראוי שתדחו שבת מפניה, שאין שום מצוה דוחה שבת אלא אם כן יהיה לה זמן קבוע ויארע הזמן בשבת, כמו עבודה ומילה, אבל כשאפשר לעשות המצוה ביום אחר אינה דוחה את השבת כלל:

שבת שבתון. הנה נאסר בה אפילו דבר שאינו מכלל המלאכות, כאמרו וביום השביעי תשבות וזה כדי שיהיה קדש לה', שיהיה האדם בו פונה לגמרי מחיי שעה לעסוק בעסקי חיי עולם לכבוד קונו:

כ. ל העושה מלאכה יומת. ולכן דין הוא שהמבטל כונה זאת בעשיית מלאכה יומת:

ששת ימים יעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד, לומר כשאתה עושה רצונו של מקום מלאכתכם תהא נעשית ע״י אחרים עבדיכם ושפחותיכם וכשאינכם עושים רצונו תעבוד אתה ועשית אתה בעצמך מלאכתך. ששת ימים יעשה מלאכה אהדריה קרא בשביל מות יומת.

ששת ימים וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לצוות עוד לזה. עוד למה אמר יעשה ולא אמר תעשה כסדר שדבר בו פעמים רבות. עוד למה שנה כאן להזכירו בשם יום השביעי ועד עתה לא הזכירו אלא בשם שבת, ועוד רואני שגמר אומר להזכירו בשנוי השם כל העושה מלאכה ביום השבת. גם לא היה צריך לומר אלא ״כי כל העושה בו״.

ואולי שרמז הכתוב כאן מה שאמרו במסכת שבת (שבת סט,א): תנו רבנן, היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, והעמידוה בש״ס שבכל יום עושה פרנסת אותו יום ואפלו בשבת, והקשו אם כן במה מנכר? ותרצו בקדושא ואבדלתא, וכתבו התוספות שלא יהלך ביום שבת, וטעם שלא אמר בש״ס מנכר בהליכה משום שאין זה הכר בשבת, אי נמי שאפלו ביום שמשמר הולך.

והנה לדרך הראשון יתבאר הכתוב על זה הדרך: ששת ימים וגו׳, הכתוב מדבר במי שהיה במדבר או בים ואינו יודע מה יום מימים, ואמר ששת ימים יעשה וגו׳, פרוש יעשה בהם התר מלאכה לעשות דבר המכרח שהוא פרנסת אותו יום, ולזה לא אמר תעשה אלא יעשה, פרוש יכול הוא לעשות לחיות נפש, וביום השביעי פרוש לחשבונו, שבת שבתון פרוש אינו כפי האמת שבת אלא לענין שבתון כאמור במצות השמיטה, דכתיב (ויקרא כה:ד) ״שבת שבתון יהיה לארץ״, שלא יעשה מלאכה בארץ, גם ביום השביעי לחשבונו יעשה בו שביתה שלא תהיה בו הליכה, ואמרו קדש לה׳ שצריך לקדשו בקדוש והבדלה כאלו הוא יום שבת.

ולדרך שפרשו שאין הפרש בין יום השביעי לשאר ששת ימים אלא לענין קדוש והבדלה, יתבאר על זה הדרך שבת שבתון לענין קדש לה׳, פרוש לקדשו וגו׳, ואמרו כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת דקדק לומר ביום השבת לשלל יום השביעי שבו מדבר הכתוב שהוא שביעי לחשבון יום זכרונו, שאם עבר על מה שצריך להזהר בו אינו חיב, הגם שיעשה בו מלאכה שאינה צריכה הרי זה פטור, הגם שמקדשו בחזקת יום שבת.

שבת שבתון. בכ״מ דכתיב שבתון מורה או להקטין את השביתה או להמעיט זמן השביתה. וכאן בא להמעיט מתוספת שבת משום שאין תוספת נוהג במקום מצוה כמו כאן דמיירי במלאכת המשכן ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ג ג׳ וכ״ה ד׳ מקור לזה בגמ׳:

ששת ימים יעשה מלאכה, משמע שהמלאכה יעשה ע"י אחרים, ובפ' יתרו כתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כאן מדבר בזמן שישראל ראויים ומלאכתם נעשית ע"י אחרים כמ"ש (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ושם מדבר בזמן שאין ראויים וצריכים לעבוד בעצמם כל עבודה בשדה ובכ"ז לא הותר להם לחלל שבת אף בעת העוני והדחק, וכאן מדבר בעת שאחרים עושים מלאכתם כמ"ש בברכות (דף לו ע"ב) כתיב ואספת דגנך וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם כאן בעושים רצונו של מקום וכו', ואז ביום השביעי שבת שבתון קדש לה' להתקדש בו בקדושה יתרה יתר מימות החול:

וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', מפ' שקדושת השבת חלה ע"י ה' ואינה תלויה בקדוש ב"ד, וזה עצמו מ"ש ויום השביעי שבת לה' אלהיך, רק שמשם נוכל לומר שדומה עם מ"ש חג המצות לה' אע"פ שצריך קדוש ב"ד, ור"ל שאחר שנתקדש הוא לה', לכן אמר שהוא קדש לה', ר"ל ע"י ה' לא ע"י ב"ד, וזה ג"כ מ"ש ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, ר"ל שהוא מקודש מעצמו:

ח כלומר מנוחה חשובה: