שמות לא, יג

ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה:

אך את שבתתי תשמרו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה שבת אל תדחה מפניה כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן:

כי אות הוא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה:

לדעת. האמות [בה] כי אני ה' מקדשכם:

וְאַתְּ מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּרַם יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִי לִי תִּטְּרוּן אֲרֵי אָת הִיא בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן לְמִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן:

וְאַנְתְּ תְּמַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר בְּרַם יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִי לִי תִנְטְרוּן אֲרוּם אָת הוּא בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן לְמִידוֹעַ אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ מְקַדִּישְׁכוֹן

אך את שבתותי תשמורו אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן לשון רש"י ולא נתכון אצלי כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה) ומנין שספק נפשות דוחה שבת רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעוט ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת מפני שהזהיר בה בכאן ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם ובתורת כהנים (ויקרא יא ל) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' וטעם שבתותי בעבור כי שבתות השנה רבים ועל דרך האמת צוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (לעיל כ ח) וזה טעם שבתותי ואמר בשניהם כי אות היא שהיא ביני וביניכם לדעת ואמר ושמרתם את השבת וחייב במחלליה כרת (פסוק יד) כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב ז) וזו תכרת משם ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה' (פסוק טו) בעבור שהוא יסוד עולם והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (פסוק טז) וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל (פסוק יז) אות היא השבת ביום השביעי והטעם שהיום אות והשבת היא אות לעולם וזה טעם שבת וינפש והיא נשמה יתירה (ביצה טז) הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י) והנה הפרשה מבוארת וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (לעיל פסוק כח) והמשכיל יבין

ואתה. טעם אך. בעבור אשר צויתים ככתוב למעלה אולי חשבו כי יעשו כן בשבת. אמר חכם מהחכמים הגדולים ידוע כי שבת אחת שבת השם א"כ מה טעם שבתותי. והשיב בעבור כי שתא אלפי שני הוי עלמא הנה האלף השביעי שבת. גם שנת השמטה שבת. שבתות רבות בכל שנה. ודע כי לא מצאנו מפורש במועדים שבת רק שבתון. ומחלוקת יש בפי' ממחרת השבת. והאמת דברי הקבלה. רק צריכים תיקון כאשר אפרש במקומו ויום הכפורים נקרא שבת. רק לישראל לא לשם:

כי אות היא.בסוף אפרש מה היא האות:

מקדשכם. בקדשכם השבת שקדשתי ולא עשיתי ביום השבת מלאכה:

אך את שבתותי - אפילו מלאכת המשכן לא תעשו בשבת.

כי אות הוא - שאתם שובתים כמותי, לפי שאתם עמי.

אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שצויתי על מלאכת המשכן מכל מקום את שבתותי תשמורו, ולא תדחו אותן בשבילה:

כי אות היא ביני וביניכם. ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוככם:

אך את שבתותי. אע"פ שצויתי לכם על מלאכת המשכן לא נתנה שבת לדחות בעבורה ומכאן יש ללמוד שכל מלאכות שבמשכן אסורות לעשות בשבת:

אך את שבתותי תשמורו אך מיעוט למעט פיקוח נפש וקרבנות צבור. ועד רדתה אפי' בשבת שכל אלו דוחין שבת. סמך פרשת שבת למלאכת המשכן דילפינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן:

אך את שבתותי תשמרו. למדך הכתוב שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, וזהו שאמר אך את שבתותי תשמרו יאמר אע"פ שאתם עוסקים במלאכת המשכן אל תדחה שבת מפניה, וכן דרשו רז"ל יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת לכך נאמר (ויקרא י״ט:ל׳) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. לפי זה תהיה מלת אך כמו אכן, יאמר הנה צויתי לכם במלאכת המשכן אמנם את שבתותי תשמרו ולא תדחו את השבת מפני מלאכת המשכן.

ומפני שלשון אך מעוט, וכמו שדרשו רז"ל אכין ורקין מעוטין נראה לי לפרש שבא למעט שמירת שבת בענין הקרבנות שהיו דוחים את השבת, וכמו שדרשו רז"ל במועדו ואפילו בשבת, וכדרך שדרשו (שם כג) באך בעשור לחדש כו' יום הכפורים הוא שהוא ג"כ מעוט, ובא לדרוש למעט כפרה לשאינם שבים. והוא הטעם בעצמו בכאן אך את שבתותי תשמרו לענין מלאכת המשכן, ומלת אך למעט השמירה בענין הקרבנות. ודעת רז"ל שבא למעט שמירת שבת בפקוח נפש, שכן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק יום הכפורים אך את שבתותי כו' יכול לכל כלומר אפילו לפקוח נפש ת"ל אך חלק.

ודע כי מצות השבת היא המצוה ראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עקר האמונה והיא שקולה כנגד כל המצות כלן ועם מצות השבת יאמין אדם בחדוש העולם כי נברא בששת ימים וביום השביעי שבת, ודרשו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו את השבת שנאמר (יחזקאל כ״ב:כ״ו) ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם וכן מצינו ירמיה שהיה מזהיר לישראל בשמירת השבת והיה אומר שבשמירת השבת תתקיים ירושלים ומלכות בית דוד והיה מתנבא אליהם שאם אינם משמרים את השבת שתחרב העיר, הוא שאמר (ירמיהו י״ז:כ״ז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה, ודרשו רז"ל אלמלי היו ישראל משמרים אפילו שתי שבתות מיד נגאלים שנאמר (ישעיהו נ״ו:ו׳-ז׳) אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. ואמרו עוד כל המשמר את השבת כהלכתה אפילו עובד ע"ג כדור אנוש מוחלים לו שנאמר (שם) אשרי אנוש יעשה זאת כו' שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שהזכיר שבתותי בלשון רבים על דרך הפשט מפני שהרבה יש בשנה.

וע"ד הקבלה את שבתותי תשמרו, זכור ושמור. ותן לאל לבך איך הזכיר בשניהם אות היא ולא אמר אות הם ובאר בזה כי השבת שהיא כנסת ישראל היא אות על השבת הגדול, ולכך אמר כי השבת היא אות ביני וביניכם לדעת כי אני ה', וזה כטעם (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה שהיא כנסת ישראל והוא האות, ואמר וייראו העם את ה' כי מתוך שהשיגו היד הגדולה יראו העם את ה' וכאלו אמר כי זה אות על זה, וכבר הארכתי בסוד מצות שבת בפסוק זכור את יום השבת, ושם תמצא סוד הענין מבואר.

אך את שבתתי תשמרו אהדריה קרא בשביל לדורותיכם מכאן למדנו שכל המלאכות הנעשות במשכן אסורות לעשות בשבת שעל כולם הזהיר שלא לעשות בשבת.

כי אות היא ביני ובניכם ולא ביני ובין האומות כשתשבתו בו כמוני ידעו כל העולם כי אתם עמי.

אך את שבתותי אע"פי שצויתי לכם על המשכן לא ניתנה שבת לדחות אצלה ומכאן יש ללמוד שכל מלאכות שבמשכן אסורות בשבת:

וביו"ם השביע"י שב"ת וינפ"ש קח ס"ת הללו ויהיו שת"ים לנפש יתרה:

אך את שבתותי תשמרו. אע"פ שצויתי לכם מלאכה של מצוה לא נתנה שבת לדחות אצלה ולא י"ט והמחלל את השבת אפילו בדבר של מצוה מות יומת ומזה למדנו שכל המלאכות של משכן אסורות לעשות בשבת שעל כולם הזהיר שלא יעשו בשבת:

כי אות היא ביני וביניכם. ואות היא שאתם עמי ונחלתי שצויתי עליכם לשבותו את יום שבתותי כמו שכתוב בסוף כי ששת ימים עשה ה':

ואתה דבר וגו׳. צריך לדעת אמרו ואתה מה שאינו רגיל לומר בשאר מצוות. גם תוספת וא״ו. עוד למה כפל לומר דבר אל בני ישראל לאמר, והגם שפרשתי בתחלת פרשת תרומה כי צריך לומר ״דבר״ ולא תספיק ״לאמר״ לבד, כאן הוסיף לומר תיבת לאמר פעם שניה מלבד לאמר ראשונה. עוד צריך לדעת אמרו אך, ואמרו שבתותי לשון רבים. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו בפרק כלל גדול (שבת סט,א) שבא לתן שמירה אחת לשבתות הרבה, יעין שם, ובמקום אחר (מכילתא) דרשו ״שבתותי״ להביא דברים שהם משום שבות.

ונראה לפרש הכתוב, וקודם נעמוד על כונת תיבת ״אך את שבתותי״, ונעלה דרך שם להשכיל אמרו ״ואתה״ ותוספת ״לאמר״, ויתבאר על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכט,א) שמחללים את השבת לצרכי חולה שיש בו סכנה ולכל פקוח נפש וכדומה, והוא מה שרמז באמרו אך את שבתותי, פרוש יש מציאות שאין לך לשמור שבת. ודקדק באמרו את שבתותי לכלול כל הנקרא שבת, בין שבת בראשית בין יום הכפורים בין שאר מועדות למלאכות האסורות בהם, גם לרבות אפלו שבת אחר שבת אם עדין הוא מסכן לא יאמר אדם כבר חללתי עליו שבת אחת אלא הרי הוא בהתר עד שיצא מהסכנה.

עוד נתכון לרמז ענין אחד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פד.) (האחרונים), והוא שאם אמדוהו לחולה שיש בו סכנה שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת שבת שמונה ימים, אין אומרים שלא לחלל אלא שבת אחד, אלא יעשה מיד אף על פי שמחללין שתי שבתות, עד כאן. והוא אמרו אך את שבתתי:

עוד ירמז באמרו את שבתותי לתת טעם למעוט, למה אני אומר לך שתחלל שבת על החולה? אין זה קרוי חלול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת – חלל עליו שבת אחד כדי שישמר שבתות הרבה. ושעור הכתוב כפי זה הוא על זה הדרך: שמרו שבתות הרבה על ידי שתעשה מעוט שמירה בהם, ומציאות הדבר הוא לחלל שבת על החולה, שבזה אתה מחלל שבת אחד לשמר שבתות הרבה. ואין אומרים בזה ״אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך״, כי דוקא בעובר עברה ומחלל שבת בידו, כאותה שאמרו (שבת ד.) הדביק פת בתנור שחלל שבת וחיב מיתה על זה, אין אומרים לו חטא וכו׳, אבל חולה אמרה תורה חלל, אפלו דוד מלך ישראל אם יזדמן הדבר לידו יחלל, והנמנע מהדבר אין זה אלא מזלזל במצות האל חס ושלום.

וגמר אומר כי אות היא ביני וביניכם, פרוש ואם כן אם אין שומר אין שבת.

ואמרו לדעת, כאן נתחכם ה׳ להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת, שזה נדחה מפני זה, ודבר פשוט הוא שהקטן הוא הנדחה מפני הגדול, והוא אמרו לדעת, פרוש בזה אתה יודע כי אני ה׳ מקדשכם, יתגדל ויתקדש שמו יתברך:

ורש״י ז״ל פרש ״אך״ למעט מלאכת המשכן שלא תהיה בשבת, ודבריו אמת, אלא שמשמעות המעוט הוא בשבת לא חוץ ממנו. גם מנין יעלה על הדעת שיעשו מלאכת המשכן בשבת שהצרך למעט? ואין כונתנו בפרוש זה להקשות ולהשיג על הפרושים, ובפרט דברי רש״י המקדשים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ולדרכנו נשכיל לדעת כונת ה׳ באמרו ואתה דבר וגו׳, שהכונה היא לצד שרמז ה׳ מעוט אחד בשמירת שבת, ומעוט זה לא נודע מעשהו מה יגיד, ואל משה אמר בעל פה תבונתו ולא בכתב מפרש. כי תורתנו שתתעלה דבריה מזקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות ואות מגדת הלכות ונפלאות, כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים ושלשים ואחת נתיבות, וכל נתיב בכמה שבילין. וצא ולמד מאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,ג) בפסוק ״שלשת אלפים״ וגו׳, והכל במקרא מועט. אלא שיש לך לדעת שיש דרשות ודקדוקים בתורה שהם חובת כל אדם נברא להכירם, והם דברים שיש בהם הלכות, ויש שאין בהם חובת כל אדם.

ואל יקחך לבך לדבר לפני האלהים למה יעשה כה לעבדיו, להעלים מהם תעלומות חכמה ולא הודיע כל דבר בכתב מפרש. הנה תשובתך לנוכח עיניך כי הם דברים שלא יכילם ספר, וצא ולמד מאמר קדמונינו (אבות דרבי נתן כ״ה) שהיו אומרים: אם יהיו הרקיעים גוילים וכו׳ אינו מספיק לכתב מה שלמד מרבו ולא חסר ממנו טפה מהים, וכן תלמידו אמר עליו. והכל רמוז יושר במקרא, גדול אדונינו ורב תבונות אשר כתב מקרא מועט ובו השמיע מה שאין כח בנבראים לכתב מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד סוף כל הדורות, והכל נמסר למשה בסיני. ולזה, לצד שאמר בכתב מעוט בשמירת שבת ובעל פה נאמר למשה כונת המעוט, והיא תורה שבעל פה, לזה צוה ה׳ למשה לומר לישראל כונת הדברים אשר הודיעו להשמיעם לכל עם ישראל כי דבר זה הוא חובה להשמיע לכל. והוא אמרו ואתה, פרוש, מלבד המכתב תוסיף אתה לדבר להם בעל פה כונת המאמר הסתום, שהוא מה שממעט בשמירת השבתות.

וזה הוא אמרו דבר אל בני ישראל לאמר, פרוש, דבר להם כונת המאמר מה שפרשתי לך בו, כי המאמר עצמו כבר אמר ״לאמר״, ולא בא אלא על אמירת הפרוש הנאמר לו בעל פה כנזכר, כי הוא זה מהדברים שהם חובת אדם לשמע. ועל פי דרך זה יש לנו להתהלך בארחות חיים בכל התורה אשר יאמר הכתוב לאמר, וחזר לומר דבר אל בני ישראל – אחת לדברים שבכתב ואחת לדברים שבעל פה הצריכין להלכות אשר יעשה אותם האדם. והגם שפרשנו באפן אחר, אלו ואלו דברי אלהים חיים.

עוד נראה לפרש אמרו ואתה וגו׳, על דרך מה שאמרו במסכת שבת (שבת י,א) בפסוק ״לדעת כי אני ה׳״ וגו׳, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״מתנה טובה יש לי בבית גנזי״ וכו׳, מכאן שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, והטעם כדי להחזיק לו טובה וחנינות. והקשו מקרון פני משה, ואמרו כי של משה עבידא לאגלויי וכו׳ עד כאן. והוא אמרו ואתה דבר, פרוש, לא תקח שעור מעצמך כשיתגלה לך מתנת קרנות הוד ולא הודעתיך, תאמר כן הדברים במתנת שבת שאני נותן לישראל ולא תגלה – לא כן הוא, אלא דבר וגו׳ ולא תקח המשפט ממך. והטעם הוא שאתה עתיד לדעת אבל ישראל לא עבידא לאגלויי שידעו שיש להם. ואמרו אות היא, פרוש, ואל תאמר והלא גם שבת עבידא לאגלויי וידעו מעצמן שיש להם בו מנוחה וענג, גם התכוננות לגוף לבל יחלה מיגיעות הטרדה וכמה פרטי הטובות. לזה אמר כי אות היא, פרוש, כל המנוחה והענג הנרגש לישראל ביום השבת אינו אלא אות היא ביני וגו׳, פרוש, סימן לטובה הגנוזה, והיא בחינת עולם שכלו שבת, והוא משלל ההשגה זולת על ידי מצות שבת, והיא נשמה יתרה הבאה ממנו, והבן כי הוא סוד עתיק. ואם כן לא עבידא לאגלויי, לזה דבר וגו׳ לדעת וגו׳, כי צריך להודיע מעלת המתנה לאחזוקי עליה טובה ולברך לנותן ברוך הוא אשר מקדשם בקדשת שבת להשיג האשר המפלג והמפלא.

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו. הוסיף כאן מלת ואתה לפי שיום השבת ראוי ליחס בעצם וראשונה אל משה כי הוא בחר במצרים ביום השבת כדאיתא במדרש (שמו"ר א כח) ובנוסח התפלה ישמח משה במתנת חלקו כו'. ואמר אך את שבתותי שתים במשמע לפי שהזכיר המשכן וכל כליו ונאמר (שמות כה ח) ועשו לי מקדש. ולמעלה אמר שמן משחת קודש יהיה זה לי. ובילקוט פר' תרומה מסיק שכ"מ שנאמר בו לשון לי הוא קיים לעד ולעולמי עולמים והרי עינינו הרואות שלא נתקיימו לעד כי המקדש חרב והשמן איה הוא. ע"כ אמר כמטיל תנאי בדבר אך את שבתותי תשמרו וע"ד אמרו רז"ל (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שנאמר (ישעיה נו ד) אשר ישמרו את שבתותי כו' לכך אמר לשון אך לומר אך ורק בתנאי זה יהיה המשכן והשמן קיים לעד אם תשמרו ב' שבתות, ויכול להיות שזהו גם דעת רש"י שפירש שבא למעט שבת ממלאכת המשכן, כי לפי שקיום המשכן תלוי בשמירת השבת א"כ ודאי השבת גדול מן מלאכת המשכן לפיכך אין ראוי שתדחה מלאכת משכן את השבת.

וטעם לב' שבתות דווקא הוא, לפי שהשבת יש לו ב' בחינות האחת הוא, לזכר חידוש העולם והוא הנקרא שבת בראשית השניה הוא, שבת שלעתיד המורה על העה"ב יום שכולו שבת וע"ז הסכימו המפרשים. ונ"ל להביא ראיה ממה שמסיק בילקוט פר' זו ר' נתן אומר מנין אתה אומר שכל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאילו שמר כל השבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. וכל משכיל ישתומם על המראה מהיכן למד ר' נתן לומר שיש כאן רמז לשבת של יום ברא הקב"ה עולמו, ולשבת של תחיית המתים, אלא ודאי שקשה לו למה נאמר תחילה שבתותי ואח"כ הזכיר השבת, ועוד שכל הפר' מדברת בלשון נוכח ושמרתם את השבת. ואחר כך נאמר בלשון נסתר ושמרו בני ישראל את השבת. ועוד שנאמר ב"פ כי אות היא.

אלא לפי שכל פסוקים ראשונים עד ושמרו. הכל מדבר בשבת בראשית, וקאי על מה שנאמר אך את שבתותי תשמרו, ואח"כ פירש מה הם ב' שבתות אלו, ואמר תחילה על שבת בראשית כי אות היא ביני וביניכם הקדים האות למאמר ביני וביניכם כי שבת בראשית קדם אל הציווי לבני ישראל, ואמר לדעת כי אני ה' מקדשכם כי הוא בא לזכר חידוש העולם והוא מופת על מחדשו וזהו לדעת כי אני ה' ועליו אמר ושמרתם את השבת על שבת בראשית עד סוף הענין, ואח"כ מן ושמרו בני ישראל את השבת התחיל בשבת שלעתיד יום שכולו שבת הנסתר ועין לא ראתה וגו' ע"כ נאמר הציווי ג"כ בלשון נסתר ואמר לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, הזכיר בו לשון עשייה כי על שכר העה"ב נאמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. כך אמר כאן ושמרו בני ישראל את השבת. כדי שבשמירה זו יגרמו לעשות את השבת שיפעול ויעשה להם הקב"ה השכר של יום שכולו שבת לדורותם ברית עולם. והוא הברית אל הע"הב, והקדים כאן ביני ובין בני ישראל ואח"כ הזכיר אות היא לעולם, כי הציווי קדם אל הדבר אשר עליו מורה האות, ומכל אלו הדקדוקים למד רבי נתן להניח ב' גבולים אלו מיום שברא הקב"ה עולמו כו'.

ואתה דבר וגו׳. אע״ג שכל הדברות היו רק מפי משה לכל ישראל. מכ״מ דייק ה׳ כאן בלשון ואתה להזהיר ביחוד על השבת דבכל דברות התורה אמר משה לכ״י. ובהם היו כמה אנשים פשוטים שלא ידעו להזהר עוד עפ״י הדבור הראשון של משה ונזדהרו אח״כ ע״י גדולי ישראל. אבל בשמירת שבת אתה דבר אפי׳ למי שאינו בן תורה והוא עושה במשכן. וכך עשה משה כמו שיבואר ר״פ ויקהל:

אך את שבתותי תשמרו. לשון שבתותי מורה על כל יום שיש בו שביתה אפי׳ יו״ט שנקרא שבתון. וכמבואר בת״כ פ׳ אמור פי״ב אם לענין יו״ט כבר יו״ט אמורים מלבד שבתות ה׳ והכי מוכרח בפשטא דהאי קרא דמסיים כי אות היא וגו׳ לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. ולא סיים האות שכתוב להלן כי ששת ימים וגו׳ אלא משום דהכא מדבר גם ביו״ט. ופי׳ לדעת כי אני וגו׳. דכל דבר הגורם לישראל התעוררות קדושה כמו בה״מ וכדומה בא ע״י התפעלות מדבר שבקדושה ונמצא שגם זה הדבר מסייע לכך. ואפילו גוי שרואה בהכ״נ או ס״ת ישיג איזה התפעלות הנפש מידיעתו שזה דבר שבקדושה אבל מה שאדם מישראל ישיג קדושת הנפש בשבת ויו״ט בלי שום הרגש חיצוני מה יום מיומים הוא אות שהקב״ה בעצמו כ״י מסייע לקדש למי שבא להתקדש ומש״ה קדושה זו יקרה בעיני ה׳ לדחות כל עשיית דברים שבקדושה:

ואתה דבר אל בני ישראל, כבר בארתי באה"ש (כלל ר"ט) שכ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל בא בדיוק למעט זולתו, ע"כ אמרו שמלת ואתה מדייק שלא ידבר ע"י שליח, כי אחר שכבר אמר להם מצות שבת בעשרת הדברות יחשוב שדי אם יודיעם עתה ע"י אהרן נו"א כמ"ש בעירובין (דף נד ע"ב) כיצד סדר משנה וכו':

אך את שבתותי תשמרו, מ"ש שבתותי בלשון רבים מצאו סמך על השבותים, ועז"א תשמרו שבא על הסייגים והמשמרת והוא רק אסמכתא כמ"ש בפ' בא (סי' ס' וסי' ס"א) ובפ' משפטים (סי' ר"כ):

אך את שבתותי, ריה"ג למד ממלת אך שפקוח נפש דוחה את השבת, והוא ע"פ הכלל המבואר אצלי בהבדל בין מלת רק ובין מלת אך. שמלת רק ממעט במשפט הקודם ומלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל אך את שבתותי תשמרו לא זולת, ר"ל שבתותי הרבים, ואם יקרה פקוח נפש ותשמור שבת זה מחללו בעבורו לא תשמור שבתותי הכוללים כי ימות ולא ישמור עוד את השבתות, והוא קרוב למ"ש חלל עליו שבת אתת כדי שישמור שבתות הרבה, רק שריה"ג הוא המדייק תמיד מלת אך לעשותו מעוט במשפט הזה עצמו, שרוב מ"ש אך חלק ריה"ג קאמר לה, ורש"י ז"ל פירש שבא ללמד שמלאכת המשכן לא ידחה שבת והשיג עליו הרמב"ן שמלת או ממעט במשפט הזה עצמו ובא למעט בשמירת השבת לא לרבות, ושמחתי כי מצאתי עזר לי בכלל הזה מאחד קדוש, והרי"א שפך עליו סוללה ואמר שע"פ הפשט מלת אך מוציא במשפט הקודם, וכבר הראיתי באה"ש (כלל תקצ"א) איך חז"ל שמרו כלל זה במקומות הרבה, וזהו ההבדל בין מלת רק ובין מלת אך, ודרושי חז"ל הם הפשט הבנוי על מכוני הלשון, וכבר רמז מעיט זה לענין פקוח נפש במכילתא בא (סי' ס"א), וכל מאמר זה מובא ביומא (דף פו):

כי אות הוא ביני וביניכם וכו', בשבת (דף יב ע"ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם, ר"ל כי תענוגי העוה"ב א"א שישיג האדם בחיים, כי בעוד הנפש קשורה בחומר א"א שתצייר לעצמה תענוג הנפש והבלתי נקשר בחומר, וע"כ החריש בתורה מיעודי עוה"ב כי הוא נמנע ההשגה בחיי הגוף, אולם שבת הוא אחד מששים בעוה"ב, לכן נתן להם מצות שבת שמן עונג שבת ישיגו טעם מעניני עוה"ב, וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה שהוא שכר עוה"ב שנקרא שבת הגדול ויום שכולו שבת שהיא מתנה טובה והיא בבית גנזיו שא"א שירגיש אותו האדם בחייו, ואני מבקש לתנו לישראל שהם יירשו השבת הגנוז הזה לעוה"ב, ואני רוצה להודיעם מעט ממנו בעוה"ז, שזה ע"י מצות שבת שע"י נרגיש תענוגי העוה"ב, וז"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם מה שיקדש אתכם בעוה"ב להיות מן הקדושים הנצחיים העומדים לפניו תדעו ותשיגו בעוה"ז ע"י מצות שבת, ומזה ממעט חש"ו ממ"ש לדעת והם אין בהם דעה, ואמר ביני ובין בני ישראל. ולא עובדי אלילים שאין להם חלק בשבת הגדול, ואמר שינהג הדבר לדורות, כי ישראל מוכנים להיות להם חלק ליום שכולו שבת ומנוחה בכל דור ודור, ועל זה אמר את שבתותי תשמרו בלשון רבים, שמרמז גם על השבת הנצחי:

ה דק"ל היאך באה פ' זו לכאן:

ו וא"ת לעיל ממעט זה מדסמיך פרשה זו לכאן וי"ל דלעיל לא הוי ממעט אלא צבור כמו הבאת הנדבה שהיתה בצבור אבל יחיד הוה אמינא שמותר לעשות מלאכה למשכן לכן צריך למכתב אך: