אור החיים על שמות פרק כח

ואתה הקרב אליך. טעם אמרו ואתה, גם אמר לשון הקרבה, גם אמר תיבת אליך, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ג,יז) כי הכהונה למשה היתה למנה, אלא לצד שמאן ללכת בדבר ה׳ אחר כמה פעמים חרה ה׳ בו והסירו מגבירת הכהונה, באמרו (שמות ד:יד) ״הלא אהרן אחיך הלוי״, פרוש שהיה לוי ועכשיו נעשה כהן, עד כאן. לזה אמר לו בשעת מעשה ואתה, פרוש, לא לצד שאני מצוך לבד אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן במקומך ותעשה הדבר כאלו אתה חפץ בו, כי זה לך במקום קרבן לכפרה על אשר העזת פניך לפני ה׳. ואמרו אליך לכפרתך, בהקריב את אהרן ויתן לו גדלתו, אין לך קרבן גדול מזה.

עוד ירמז באמרו הקרב אליך, כי על ידי חטא האדם מתרחק בחינת ענף נשמתו שכנגד אותו ענף שבו חטא משרשו, הגדול כפי גדלו והקטן וכו׳, והנה באמצעות ההפצרות שהפציר בשליחות ה׳ גרם להתרחקות ענף אחד מענפי נשמתו משרשה, והגם כי ה׳ הענישו, אף על פי כן כל עוד שלא קבל הענש הפגם עומד במקומו והרחוק עודנו מרחק, לזה בשעת תכלית הדבר הודיעו כי בזה יהיה מתקרב הרחוק, והוא אמרו ואתה הקרב אליך, פרוש, הקרב לעצמך, פרוש לבחינתך שרחוקה באמצעות החטא ההוא, ונתכון ה׳ להודיעו כי זה תקונו (שמות ד:יג).

ומזה אני משכיל על דבר שאמרו זכרונם לברכה בסוף ברכות (נד:) חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה וכו׳, ומפרש בגמרא (שם ס:) לקבל הרעה בשמחה כשם ששמח בטובה, עד כאן. והיה הדבר קצת בעיני רחוק, ועל פי הדברים האמורים בענין הנה היסורין הם מקריבין ענפי הנשמה שהיו רחוקים משרשם, שאין לך רע ומר כעזבו את ה׳ אלהיו, ובאמצעות היסורין יתקרב הרחוק, ועל זה ישמח לב המשכיל. ואמר ועשית בגדי קדש וגו׳ לכבוד ולתפארת שהם הם סימני השמחה שיראה שחפץ ודבר לפארו, אשר זה הוא שנוי לעושה הדבר לצד ההכרח, והגם שהבגדים הם חובת גברא העומד לשרת, עם כל זה רצה ה׳ לזכות לגלגל זכות זה על ידו שיעשה אותם לחבה ולשמחה באחיו, ודבר זה הוא בחינת נשמה לנשמה בעקר מעשה זה. ואולי שנתכון ה׳ לומר לו שיעשה הבגדים משלו, והגם ששנינו (משנה יומא פ״ג מ״ז) בגדי הכהנים באים משל צבור, הרי אמרו שיחיד יכול להתנדבם ולמסרם לצבור, וכמו כן צוה ה׳ לעשות.

ועשית וגו׳ לכבוד ולתפארת. צריך לדעת מה היא כונת ה׳ באמרו לכבוד וגו׳, אחר שמודיע מעשיהם ואפניהם, ואם להודיעו שבגדים אלו יש בהם לאהרן כבוד ותפארת, מה יצא לנו מזה. ואולי שיתבאר על פי מה שאמרו בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לד,א) וזה לשונם: שאלו את רבי עקיבא במה שמש משה שבעת ימי המלואים, לא הוה בידיה. אתא ושאל בי מדרשא, אמר ליה: בחלוק לבן שאין בו אמרא, עד כאן. הנה ממה ששמש משה בשבעת ימי המלואים בחלוק זה, יגיד שאין הבגדים מעכבין אלא לאהרן ולבניו, אבל זולת הכהנים תתרצה עבודת הקרבנות בלא בגדים. והוא מה שמודיעו באמרו כבוד וגו׳, לומר, לא תחשב כי הבגדים לצרכי עבודה לבד, ויתחיב הדבר ללבשם משה בעבודת ימי המלואים, ולא כן הוא. אינם אלא לכבוד וגו׳ למשרת קבוע לעבודתו, אבל לצד העבודה לבד כשתהיה בזולת אהרן ובניו, יעבדו בחלוק לבן, וכמו שכן שמש משה כנזכר.

או יאמר כי בא ה׳ לתת טעם למה צוה שמונה בגדים, ארבעה לבן וארבעה זהב, ואמר הטעם הוא לכבוד ולתפארת. פרוש, על פי דבריהם זכרונם לברכה (הקדמת תיקונים) כי השמונה בגדים, ארבעה של בגדי לבן ירמזו אל ארבע אותיות של שם הוי״ה ברוך הוא, וארבעה בגדי זהב ירמזו אל ארבע אותיות של שם אדנ״י. ודע כי שם הוי״ה ברוך הוא יתיחס אליו כנוי התפארת כידוע, ושם אדנ״י יתיחס אליו כנוי הכבוד. והוא אמרו ועשית בגדי קדש וגו׳ לכבוד כנגד בגדי זהב, ולתפארת כנגד בגדי לבן. וסדר הכתוב סדר הדרגות הקדשה זו למעלה מזו, והקדים לכבוד, והבן.

וצוה ה׳ עשות שמונה בגדים, שבאמצעותם יתכפר פגמים אשר יסבבו בני האדם אשר יגיע למקום עליון, ובזה יכפר העון ההוא. ולדרך זה יש לתת טוב טעם למה הקפיד ה׳ על הבגדים באהרן ולא במשה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ערכין טז,א) כי שמונה בגדי כהנה מכפרים על שמונה מיני עברות שיהיה בבני ישראל, אשר על כן לא צוה ה׳ הדבר אלא להכהן העומד לשרת הוא ובניו כל הימים לכפר על בני ישראל. מה שאין כן משה שכל מה ששמש בשבעת ימי המלואים לא היה אלא לכפרת אהרן ובניו למלא את ידם לעבד לפני ה׳, לא היה צרך למה שיכפרו הבגדים כנזכר, לזה שמש בחלוק וגו׳.

ואתה תדבר. טעם אמרו ואתה, שצריך הוא בעצמו להתטפל בדבר לדבר לחכמי לב, והגם שאמר ״ועשית בגדי״ וגו׳, חזר ה׳ ופרש דבריו כי לא הוא יעשה אלא על פיו יהיו נעשים. וכדי שלא יבין שהעקר הוא שיהיו נעשים על פי משה ואין צרך בדבר שידבר משה מפיו אל חכמי לב, לזה באה המצוה ואמר ואתה בפיך תדבר אל כל וגו׳.

ודקדק לומר אל כל, כי זה הוא אחד מסימנים המבהקים שהדבר הוא מהשלמת הדעת ומרצון הלב, שידבר הדברים לכלם יחד. שאם היה הדבר בא בדאבון נפש, ישתדל לומר הדברים שלא בפני רבים, וכל עוד שיכול לדבר דבריו לפני אחד לא ידבר בפני שנים, כי הדבר הוא פחיתות למשה שלא יהיה הוא ראוי לשרת לפני המלך. אשר על כן צוה ה׳ לעשות סימן לדבר ״אל כל חכמי לב״, ובזה יודע לעיני הכל כי נפש חפצה ולב שלם.

עוד נראה כי טעם שאמר ה׳ בחמשה פסוקים אלו שלש פעמים ואתה, כי בא לתת לו מעלה בשלשה דברים, והם: נדבת המשכן בכללותיה אחד, ומלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה אחד, ועבודת בית המקדש אחד. ואמר ה׳ אליו כי הוא נוטל שכר כאלו הוא עשה הכל. כנגד הבאת נדבת המשכן אמר ואתה תצוה וגו׳, ואליך הם מביאין, והוא מה שגמר אומר ויקחו אליך, פרוש, אני לך מצוה להביא והם יביאו אליך לעשות. וכנגד מלאכת המשכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ובזה אינם אלא שלוחיך. ודקדק לומר אל כל כדי שכל המעשים שיהיו נעשים במשכן יהיו נעשים בשליחותך וכאלו הוא עשאם. וכנגד עבודת בית ה׳ אמר ואתה הקרב אליך את אהרן וגו׳, שיבא ויעבד בשליחותך, ולזה דקדק לומר אליך. ולטעם זה מצוה ה׳ אל משה כל מעשה המשכן ומלאכתו ועבודתו לנוכח, כי אחר האמת עליו הוא המצוה, אלא שצוה לו שהוא יצוה אחרים במקומו.

ואלה הבגדים וגו׳. קשה למה לא מנה הכתוב אלא ששה בגדים והשמיט ציץ הקדש ומכנסים? ואולי שרמזם הכתוב שניהם, הציץ רמזו בפסוק שלפני זה ועשו את בגדי אהרן לקדשו, שלא היה נצרך לומר אלא ״ואלה הבגדים״ וגו׳, אלא נתכון אל הציץ שלא הזכיר בפסוק ״ואלה הבגדים״. ולזה אמר ״לאהרן״ ולא הזכיר לבניו כי לא נתכון אלא על הציץ. ואמרו לשון רבים לצד שהוא לבדו לא יועיל כי שמונה בגדים מעכבין זה את זה, לכן אמר עליו לשון רבים. ובזה ידיק גם כן אמרו ואלה שנראה כמוסיף על בגדים אחרים, לצד שכבר קדם וצוה על קצת, ולא הצרך לבאר כי סמך על מה שעתיד הוא לפרטם אחד אחד, ובפרטן תמצא מבאר הרמוז. וכנגד המכנסים, אחר שהזכיר ״אלה הבגדים״ וגו׳ אמר ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו, ופסוק זה מיתר הוא, לומר על המכנסים, ולזה הזכיר אהרן ובניו כי המכנסים צריכין בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט.

ונשאר לדעת למה לא סדרם הכתוב יחד עם הששה ולא היה צריך לכל זה. ואולי שני דברים אלו אינם בגדר אחד עם הששה: הציץ לצד מעלתו יותר משלשה בגדי כהן גדול, ולזה הקדימו בפני עצמו, והמכנסים לצד היותם בהדרגה פחותה משלשה בגדי כהן הדיוט, ולזה אחרו בפני עצמו, והששה הם הדרגה שוה.

עוד נראה טעם עשותו ככה, שנתכון לומר שצריך לעשות בגדי כהונה לשמן, לזה פרט בפסוק ועשו בגדי קדש שפרשנוהו במכנסים, ואמר לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי, פרוש שצריך לעשותם לשם אהרן לשרת לפני ה׳, ומזה תלמוד לשאר בגדים. ובפסוק ראשון שפרשנו בציץ אמר לקדשו וגו׳, כי מלבד שיעשהו לשם כהונה עוד יוסיף לכתוב בו ״קדש לה׳״.

ולקחת את שתי וגו׳. צריך לדעת למה אמר את וגו׳. ואולי שיכון אל אבני שהם שכבר הזכיר בתחלת המצוה בפרשת תרומה (שמות כה:ז). וזה הוא שעור הכתוב ״ולקחת את שתי אבני שהם אשר צויתיך להביא״. ובזה נתכון במתק דבריו יתברך לתת לו טעם למה פרט אבני שהם מכלל כל האבנים, כי אבני שהם יש בהם מצוה אחת פרטית מלבד אבני המלואים, ולזה אמר אליו ולקחת אותם אבני שהם שפרטתי לך.

ששה משמותם וגו׳. צריך לדעת למה אמר משמותם ולא אמר ששה שמות וגו׳ וששה שמות על וגו׳ כתולדותם. גם לא היה צריך לומר ״הנותרים״, כי רואה אני שנותרים הם. ובהכרח לפרש נותרים הפחותים, על דרך אמרו ״על אלעזר וגו׳ הנותרים״, ודרשו ז״ל (יומא פז,א; זהר ח״ג נו:) הפחותים כו׳, וכמו שדרשו גם כן (בראשית רבה פג,ט) בפסוק ״צאן לבן הנותרות״ יעין שם. וזה יבהיל, כי מאמרו כתולדותם משמע כסדר שנולדו ליעקב, ואם כן למה הנולדים באחרונה פחותים מהראשונים, ומה גם שיש באחרונים בני הגבירות, יוסף ובנימין, זבולון ויששכר בן תורה, ויש בראשונים מבני השפחות, ואיך יקרא הכתוב לבני הגבירה נותרים בערך בני השפחות.

ולהבין הענין אל זה אביט למה שאמרו בסוטה (לו,א) וזה לשונם: תנו רבנן, שתי אבנים היו לכהן גדול על כתפו וכו׳, ושמות בני ישראל כתוב עליהן, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר ״ששה״ וגו׳, שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מקדם, וחמשים אותיות – עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו. רבי חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקים בחמש הפקודים, אלא כדרך שחלוקים בחמש שני, כיצד? בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני השפחות באמצע. ואלא מה אני מקים ״כתולדותם״? כשמותם שקרא להם יעקב, ולא כשמות שקרא להם משה ״ראובני שמעוני״ וגו׳, עד כאן. פשטן של דברים הוא כי לתנא קמא ״כתולדותם״ חוזר על שמות שתי האבנים, אלא שיקדימו יהודה לראובן על זה הדרך: יהודה, ראובן, שמעון, לוי, דן, נפתלי באבן אחת, ובאבן השניה: גד, אשר, יששכר, זבולן, יוסף ובנימין כסדר לדתן. וכשתחשוב האותיות תמצא עשרים וחמש באחת ועשרים וארבע באחת. ואמרו בש״ס (סוטה לו,א): רבי יצחק אמר הוסיף לו יהוסף, רב נחמן אמר בנימין מלא. וחשבון זה לא נרמז בפסוק אלא שכך באה להם הקבלה – עשרים וחמש באחת ועשרים וחמש באחת. והקדמת יהודה לראובן אני אומר כי מהכתוב דורש לה, ממה שכתב ״כתולדותם״ באחרונה, ולא כתב על זה הדרך ״ופתחת עליהם שמות בני ישראל כתולדותם״, ואז יהיה נשמע שבאה מצות ״כתולדותם״ על סדר שתי האבנים.

ואין להקשות: מי גלה כי מה שאבן ראשונה אינה כתולדותם הוא לצד הקדמת יהודה, ודלמא לומר שאין בהם סדר כל עקר? זה אינו, כי בהכרח כשתבוא לומר באבן ראשונה סדר אחר שאינו כתולדותם, תבחר באחד מהסדרים שישנם בכתוב, או סדר שכתוב בחמש הפקודים או בחמש שני. ולכל אחד מהם כשתבוא לסדר אבן ראשונה שלא כתולדותם, תצא בהכרח אבן השנית שלא כתולדותם. ואם כן, הרי בטלת ״כתולדותם״ בשתי האבנים, אשר על כרחך תתחיב לומר שהשנוי שמבטל ״כתולדותם״ באבן ראשונה הוא באפן שאינו מבטל גם בשניה. והיכי דמי? בהכרח בכהאי גונא שיקדים יהודה. ודבר זה סברא הוא, כי הוא מלך ולו ראוי להקדים, וגם מצינו לו שקדם בהקרבת חנכת המזבח. והגם שגם יששכר קדם, אם באנו להקדימו כאן הרי בטלנו ״כתולדותם״ של אבן שניה. ולדרך זה מה שדקדקנו בפרושו במקומו מנח. ואפשר לומר כי נתכון לומר שאין הסדר מפסיל באבני האפוד, שאם הקדים שמעון לראובן אינו מעכב. לזה אמר ששה משמתם וגו׳, ואת שמות וגו׳ הנותרים – פרוש, אין לכתב אלא הנותר בידך שלא כתבת אותו על הראשונה. ויש להוכיח כן ממה שלא תנא בתוספתא דמנחות (תוספתא מנחות ה) סדר כתיבת השמות מעכבין זה את זה, כדתני בגדי כהנים מעכבין זה את זה, אבני שהם ואבני מלואים מעכבין זה את זה, כתב שעל גביהן מעכבין זה את זה – היה לו לומר גם כן סדר השמות מעכבין זה את זה. אפשר שסובר שאין מעכב.

ורבי חנינא בן גמליאל סובר: באבן ראשון בני לאה כלן כסדרן, פרוש – ואין להקדים בני זלפה הגם שקדמו בלידה, ובשניה בנימין בראש האבן קודם בני השפחות, שכן כתוב בחמש שני, ואחריו בני השפחות כסדר לידתן, ויוסף בסוף האבן, והוא אמרו ״אחד מכאן״. ולפי סדר זה נמצא חשבון האותיות אינם חלוקים עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו, כי אבן ראשונה שבה בני לאה כסדרן יש בה עשרים ושמונה אותיות, ובאבן שניה עשרים ואחת, ולכשתוסיף האות או ה״א ביוסף או יו״ד בבנימין יהיו עשרים ושתים. ולסברא זו יתבאר מה שדקדקנו בכתוב על זה הדרך: ששה משמתם – פרוש שלא כסדרן, מהם שנולדו תחלה ומהם שנולדו אחר הששה הנותרים, והם יששכר וזבולן שנולדו אחר כל בני השפחות. ואמרו הנותרים – פרוש שנעשו נותר מסדר החשבון, כשתבוא לסדר סדר הנולדים תחלה תמצא שהשנים קדמו לשני בני לאה והותירם ה׳ אחריהם, ולזה קרא להם נותרים. והגם שעמהם יוסף ובנימין, אמר ״הנותרים״ לצד הארבעה שבהם.

ואבוא אל העין מה שכתב הרמב״ם בפרק ט׳ מהלכות כלי המקדש, וזה לשונו: ששה על אבן זו וששה על אבן זו, וכותבין שם יהוסף, ונמצא עשרים וחמש אותיות באבן זו ועשרים וחמש אותיות באבן זו, וכך היו כותבין, עד כאן. ודבריו זכרונו לברכה אינם לא כתנא קמא ולא כרבי חנינא בן גמליאל (סוטה לו,א), אין זה אלא בנין חדש, ולא כסברת רב כהנא שהביא הש״ס ודחאה, שהוא אמר באבן ראשונה: ראובן, גד, אשר, זבולון, דן, נפתלי, ובאבן השנית שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף, בנימין וגו׳. ומהרי״ק (בכסף משנה) דחק ופרש כי פסק רמב״ם כרבי חנינא בן גמליאל, ומפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על זה האופן: בני לאה כסדרן, פרוש אחד כאן ואחד כאן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן בשני קצות האבנים מלמטה, ובני השפחות באמצע, פרוש באמצע שתי האבנים, עד כאן.

ולי נראה שאין דברים אלו מתקבלים בלב כל חכם לב מארבעה טעמים: א׳, איך יניח תנא קמא ויפסוק כר׳ חנינא, ומה שאמר הרב שטעמו של ר׳ חנינא בן גמליאל מסתבר, אדרבה טעמו דר׳ חנינא בן גמליאל לא מסתבר כלל, דמפיק הכתוב ממשמעותו, שפרש ״כתולדתם״ – כשמות שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה, כי מנין יעלה על דעת אנוש שיכתוב ראובני וגדי שיוצרך למעטם. ועוד, ״כתולדתם״ לא משמע שפיר שרצונו לומר על שמותם בלדתם, ואין הכרח להוציא התבה מפשטה שהוא כסדר לדתם כסברת תנא קמא, ויותר מסתבר טעמיה דתנא קמא. וקושיא זו קלה ממה שלאחריה.

ב׳: לסברת הרב שאמר שבני לאה אחד מכאן כבני רחל, למה אמר רבי חנינא בן גמליאל: בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, שמורה באצבע שבני לאה אינם אחד מכאן ואחד מכאן? שאם פרוש ״כסדרן״ הוא אחד מכאן ואחד מכאן, גם בני רחל כסדרן של בני לאה הם, ולא היה לו לומר אלא ״בני רחל לבסוף״. ועוד, משמעות ״אחד מכאן ואחד מכאן״ לא יגיד כדבריו, כי היה לו לומר ״אחד באבן זו ואחד באבן זו״, כי ״אחד מכאן״ וכו׳ יגיד כדברי רש״י, שהוא אחד בראש האבן ואחד בסופה. וקשיא זו קלה משלאחריה.

ג׳: כפי פרוש דברי הרב אין סדר זה בחמש שני, כי בחמש שני בני לאה בזה אחר זה ובנימין אחריהם, ובני השפחות אחר בנימין, ויוסף לבסוף. ולרבי חנינא בן גמליאל לדברי רמב״ם יוסף אחר שני בני השפחות באבן הראשונה, ובנימין מאוחר אחר שני בני השפחות האחרונים באבן השנית, ואיך קאמר רבי חנינא בן גמליאל כדרך שחלוקים בחמש שני, והלא בחמש שני בנימין קודם כל בני השפחות? ועוד למה הקדים יוסף לבנימין והלא בחמש שני בנימין קודם, ואין לדחות שהפכם כדי לדיק חשבון עשרים וחמשה בכל אבן שהרי חשבונם שוה הוא חמשה בכל אחד. ובאמת אם יעמד רבי חנינא בן גמליאל ויאמר כי לכך נתכון, לא יצדקו דבריו, כיון שתלה הדבר ואמר כדרך שחלוקים בחמש שני, וגם אין דבריו מתקבלין כי הכתוב הקדים בנימין לבני השפחות, ולדבריו הוא באחרונה שבאחרונות.

הד׳: מנין מצא רמב״ם לסדר בני לאה חצים באבן זו וחצים באבן זו? הלא פשטן של דברים שאמר רבי חנינא בן גמליאל ״בני לאה כסדרן״ לא משמע כן, ומנין נתהוה לרמב״ם סברא זו בדברי רבי חנינא בן גמליאל? ואחרון הכביד, מה שכתב הכסף משנה בטעם רמב״ם שכתב להשלים החמשים אותיות בתוספת ה״א ביוסף, והקשה על זה מהש״ס דקאמר התם (סוטה לו,א) וזה לשונם: הני חמשים – חמשים נכי חדא הויין, אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת, שנאמר (תהלים פא:ו) ״עדות ביהוסף״, מתקיף לה רב נחמן ״כתולדתם״ בעינן! אלא בכל התורה בנימן והכא בנימין שלם, דכתיב (בראשית לה,יח) ״ואביו קרא לו בנימין״, עד כאן. הרי שדחה הש״ס תרוץ יהוסף דלא מתוקמא יהוסף, והעלה אלא בנימין כתוב בשני יודין. ותרץ הרב כי קשית הש״ס מ״כתולדתם״ לא הוי אלא לסברת תנא קמא, אבל לדעתיה דרבי חנינא בן גמליאל לא מקשה, כי הוא לא אמר ששלל ״כתולדתם״ אלא שלא יכתב ראובני שמעוני, וכיון שכן אוקימתא ראשונה דיהוסף במקומה עומדת, ורבינו פסק כרבי חנינא בן גמליאל כנזכר עד כאן.

ודבריו תמוהים בעיני עד למאוד. הלא לדעת תנא קמא לא דקדק בשמות כלל, ומפרש תיבת ״כתולדתם״ על סדר לידתם, ראשון ראשון, ומה מקום להקשות הש״ס לדעת תנא קמא מ״כתולדתם״? אלא ודאי שלא הקשה מעיקרא אלא לדעת רבי חנינא בן גמליאל שמפרש ״כתולדתם״ כשמות שקרא להם אביהם, ותרץ רב נחמן ״בנימין״ מלא. ולכשנניח הנחה סוברת כי תהיה הקשיא לדעת תנא קמא, כל שכן וקל וחומר שתהיה לסברת רבי חנינא בן גמליאל שמדיק ״כתולדתם״ על השמות. ועוד מדברי רמב״ם מוכח שמפרש ״כתולדתם״ על הסדר ולא על השמות, שכתב וזה לשונו: ששה על אבן זו וששה על אבן זו כתולדתם, עד כאן. ואם היתה כונת רמב״ם לפסק כרבי חנינא בן גמליאל, לא היה סותם לומר ״כתולדתם״, שמצינו ראינו כי הש״ס הקשה אותה והצרך לפרשה, אלא ודאי שלא פסק כרבי חנינא בן גמליאל. אשר על כן יותר היה נכון להניח הדבר בצריך עיון מלומר כזה.

ואפשר לומר כי רמב״ם לא גרס במילתיה דתנא קמא מפני שיהודה ראשון, אלא על זה הדרך: שניה כתולדותם, פרוש בהצטרפות שניה הוא שיהיו נמצאים סדורים כתולדותם על זה הדרך: ראובן באחת, שמעון בשניה, לוי באחת, יהודה בשניה, וכן על זה הדרך. נמצאת כשאתה בא לקרותם בסדר שתי שורות יהיו כתולדותם. והוא אמרו שניה כתולדותם אבל ראשונה אינה כתולדותם, כי הם סדורים בה על זה הדרך: ראובן, לוי, יששכר, ואין זה כתולדותם בשום אפן. ופרוש כתולדותם לפנינו שני דרכים: האחד הוא סדר חמש הפקודים שהוא על זה הדרך – בני לאה יחד, בני רחל אחריהם, בני השפחות אחריהן. והשני האמור בחמש שני – בני לאה ראשונים, בני השפחות באחרונה, בני רחל – יוסף לבסוף ובנימין בין בני לאה ובין בני השפחות. ותנא קמא לא באר במה בחר, והגם שאמר ״כתולדותם״ אין הוכחה לסברתו, כי יכול לאמר כתולדותם הגם שיקדים כל בני לאה לצד שלא יפסיק בין בני אם אחת, והגם שהמעוט מהם נולדו אחר בני בלהה, יכול לאמר ״כתולדותם״ בסדר האמהות – לאה ילדה ראשונה וכל הבנים יחשבו כבן אחד להקדים כלם יחד, או גם כן לצד שרב הבנים הם קדמו. וגם לצד שלא מצינו שנסדרו בכל התורה כלה כסדר לידתן על זה האפן. ודיק רמב״ם דברי רבי חנינא בן גמליאל שאמר לא כסדר שחלוקים בחמש הפקודים חלוקים וכו׳, זה יגיד כי דבר זה יכול לכנס בדברי תנא קמא שבא לשלל אותו. וזה לך האות כי כונת תנא קמא באמרו ״כתולדותם״ שהוא באחד משני הדרכים: או כסדר חמש הפקודים או סדר חמש שני, ובא רבי חנינא בן גמליאל ושלל חמש הפקודים ובחר בחמש שני. וסבר רמב״ם שאין הכרח בדברי תנא קמא, ואפשר שכך היא דעת תנא קמא לפרש בו כסדר חמש הפקודים. והגם שמדברי רבי חנינא בן גמליאל נראה כי תנא קמא סובר כן, להיות שדבריו שקולים הם, לזה הצרך לבאר, אבל אנו אין לנו לפרש בדברי תנא קמא אלא כדעת רבי חנינא בן גמליאל כל שלא נמצא בפרוש שחלק עליו.

ומחלוקת רבי חנינא בן גמליאל ותנא קמא היא במשמעות כתולדותם. תנא קמא סובר שניה כתולדתם על דרך שפרשנו, אבל רבי חנינא בן גמליאל אמר בני לאה כסדרן, פרוש, באבן אחת בני רחל, אחד בראש האבן ואחד בסוף, ובני השפחות באמצע האבן, אם כן אינם כתולדתם והצרך לפרש כשמות וגו׳. ופסק הרב כתנא קמא וסדר בני לאה אחד באבן זו ואחד באבן זו כדי שתבוא השניה כתולדתם, ובני השפחות אחריהם כסדר הנזכר. וטעם שהקדימם כי הם נסדרו בחמש שני קודם יוסף, וגם בזה יצדק אמרו ״כתולדתם״, שאם יקדים יוסף ובנימין אז אפלו השניה אינם כתולדתם שהרי קדמו בני רחל לבני השפחות. וטעם שהקדים נפתלי לדן להשלים עשרים וחמש אותיות כמו שאמר תנא קמא, כי לא רבי חנינא בן גמליאל אמר דבר זה, והגם שיש מקום לומר כי מן הסתם אינו חולק, מאמצעות הדברים תתחיב לומר שחולק, כיון שחלק אותם בסדר שיהיו עשרים ושמונה באחת ועשרים ושתים באחת. ואחר כך סדר יוסף ובנימין והשלים המנין באות ביהוסף, כי לא דחה התלמוד סברא זו אלא לרבי חנינא בן גמליאל אבל לא לתנא קמא, כי אינו מפרש ״כתולדתם״ על השמות. ולא כתב יהודה בתחלה כי לא גרס לה בש״ס כמו שכתבנו. זה הוא מה שנראה לדחוק לישב הבריתא לסברת רמב״ם. ואולי שנזדמנה לו איזה בריתא ופסק אותה.

ויהי מה לדרך זו של רמב״ם יתישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב על נכון. אמרו ששה משמותם ולא אמר ששה שמות, שאז תבין שהם כסדרן כתולדותם בכל אבן ואבן, אלא משמותם פרוש, מכל שנים ושנים מהם תקח אחד ותכתבנו על האבן האחת, ויהיה נותר אחד, וכן לזוג השני והשלישי וכו׳, ואחר כך תקח אותם הששה שנותרו מכל זוג וזוג ויהיה על האבן השנית, ועל זה דקדק לומר ואת שמות הששה הנותרים פרוש, שנותרו בידך כאמור. וכפי זה אמרו כתולדתם הוא על סדרן בשתי האבנים, ולזה אחר לומר כתולדתם אחר שהזכיר שתי האבנים, והבן:

ובצאתו ולא ימות. נראה שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חיב מיתה לשמים. שאם לא כן, ולא היתה כונתו אלא למחסר בגדים, היה אומר ״ולא ימות״ אחר תשלום הבגדים, או לפחות אחר תשלום ארבעה בגדי כהן גדול, ולא באמצע. אלא ללמד על הפרט בא, שחיב אפלו על הפעמונים. ובפסוק האמור בסוף מעשה הבגדים דכתיב ״והיו על אהרן וגו׳ ולא ישאו עון ומתו״ (שמות כח:מג), שם חייב על העובד מחסר בגדים.

קדש לה׳. משמע שכל מציאות שיכתוב ״קדש לה׳״ כשר. ומה שאמרו בגמרא (שבת סג:) שהיה כתוב שני שיטין יו״ד ה״א למעלה, ״קדש לה׳״ למטה – לא לעכובא. ולזה תמצא שם שאמר רבי אליעזר בר׳ יוסי: אני ראיתיו ברומי כתוב עליו ״קודש לה׳״ בשיטה אחת וגו׳, הרי שאין הדבר מעכב, ואפלו לתנא קמא אינו מעכב. ובזה לא יקשה בעיניך פסק רמב״ם (הלכות כלי המקדש פרק ט) יעין שם.

לרצון להם לפני ה׳. צריך לדעת מה ענין יגידו שתי תיבות אלו שבהם יהיה לרצון לפני ה׳, ואולי שיכון באמרו קדש על ישראל כאמרו (ירמיה ב:ג) ״קדש ישראל״, ותיבת לה׳ ירצה כי כללות ישראל הנקראים, קדש הם לה׳, חשוקים דבוקים משעבדים, ולזה יהיה לרצון לפני ה׳ שיש לו רצון בישראל באמצעות הכתב, והוא סוד (שיר השירים ו:ג) אני לדודי – ובזה יתרצה דודי לי.

לכבוד ולתפארת. טעם שאמר כן פעם שניה, לרמוז מה שאמרו בזבחים (זבחים יח:) וזה לשונם: היו מטושטשין או מקורעין ועבד – עבודתו פסולה. ותניא עוד שם: ״בד״ – שיהיו חדשים. ואמרו בש״ס: חדשים אין, שחקים לא, והתניא: משוחקים כשרים וכו׳, אלא למצוה וכו׳. והוא אמרו לכבוד כנגד קרועים וזה לעכובא, ולתפארת כנגד חדשים וזה למצוה. ולזה הצרך הכתוב לומר שניהם, וזולת זה היה לו לומר ״לתפארת״ שהוא יותר מאמרו ״לכבוד״.

והלבשת אותם וגו׳ ומשחת וגו׳. פרוש, אחר שילבישם בעוד הבגדים עליהם ימשחם ולא קדם, ובזה הגיעתם הכהנה לידם, והוא אמרו ומלאת את ידם. ואולי כי יכון באמרו את ידם בזה לומר כי באמצעות המעשה הם נשפעים בבחינת החסד המתיחסת ליד הגדולה, והבן:

וקדשת. פרוש, במעשה הקרבנות, כאמרו ״וזה אשר תעשה להם לקדש אתם״ (שמות כט:א). וטעם שהזכיר הדבר כאן, לומר שלא יקדש אותם עד שיקדים לעשות הלבישה והמשיחה, והבן:

ועשה להם מכנסי בד. קשה למה אחר מצות המכנסים? ויש לומר, לצד שאמר ״והלבשת אותם את אהרן״, לזה אחר המכנסים לומר שאינו חוזר עליו מצות ״והלבשת״ וגו׳. ואין לומר שיכון לומר שתהיה לבישתם באחרונה, שהרי אמר הכתוב במקום אחר (ויקרא טז:ד) ״ומכנסי בד יהיו על בשרו״, ודרשו ביומא (יומא כג.) שלא יהא דבר קודם למכנסים, אלא ודאי לטעם שכתבנו.

עוד נראה שנתכון לכתבו באחרונה ולהסמיך לו מצות ״והיו על אהרן״ וגו׳ (שמות כח:מג) ״ולא ישאו עון ומתו״, ואם היה כוללו עם שאר בגדים ואומר ״והיו על אהרן״ וגו׳, תבא הסברא לומר כי לא באה האזהרה אלא על שאר בגדים, אבל המכנסים אינם באים אלא כדי שלא תגלה ערוה ואין בהם צרך קדשת עבודה, לזה אמרם לבסוף וסמך להם האזהרה והענש, לומר כי מעכב הוא לקדשת הכהנה כשאר בגדים.