אור החיים על שמות פרק כז

ועשית את המזבח. אמר המזבח ולא אמר מזבח. אולי שחוזר אל המזכר במצות הכללות דכתיב (שמות כה:ט) ״את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו״, ושם הראהו המזבח, ולזה אמר ועשית את המזבח שהראיתיך תבניתו, צריך שיהיה מבפנים עצי שטים.

חמש אמות וגו׳. עיין מה שפרשתי בפסוק (שמות כה:ט) ״וכן תעשו״.

ואתה תצוה. צריך לדעת למה הצרך לומר ״ואתה״ אחר שעמו היה מדבר, עוד למה אמר ״תצוה״ ולא ״צו״, עוד למה אמר לשון צווי. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בזה דרשות, מהם אמרו (תורת כהנים סוף פרשת אמור) אין ״צו״ אלא זרוז לצד שיש חסרון כיס.

ואולי כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה׳ שידליקו נרות בבית ה׳ אשר ממנו תצא אורה, אשר על כן אמר למשה כי מצוה זו לא יאמרנה לישראל על פי ה׳ אלא הוא יצוה, פרוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה להביא שמן להדליק, ולזה אמר ואתה, פרוש מלבד מה שצויתיך הוסף אתה לצוותם על זה. ודקדק לומר תצוה ולא ״תדבר״, להצדיק דברינו אלה שיזרזם הוא על הדבר, שאם אמר ״תדבר״ יהיה הנשמע כי ידבר דברי ה׳ כסדר הרגיל לדבר מבלי צרך הזרוז, ולזה לא אמר ״צו״, שאז יהיה נשמע שיאמר כי ה׳ אמר אליו לצוות, אלא תצוה פרוש מעצמך. ולא יראה בעיניך כי מצוה זו קלה היא כיון שאינה אלא מפי משה, לא כן הוא, שאין זה אלא משום דרך כבוד לאל עליון, אבל המצוה הרי אנו רואים כי ה׳ אמר אליו שיצוה. ואולי כי לזה אמר ויקחו אליך, פרוש למה שאתה בדעתך תצוה.

עוד ירצה, לצד שצוה ה׳ כל מעשה המשכן ועניניו לנוכח, שיראה שמצוה לו שיעשה הוא כל הנדבר אליו ויביא כל הנדבה אל המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה׳ גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו ואתה תצוה, פרוש, מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל אינו אלא מה שתצוה אותם לבד, ולזה אמר תבת ואתה, ותוספת הוא״ו לצד שיש עושים לבד משה, וידיק גם כן אמרו תצוה ולא אמר ״צו״.

עוד ירמז לצד כי הגיע זמן תת הכהנה לאהרן, ברר ה׳ למשה המלכות והמליכו על ישראל, והוא אמרו תצוה את בני ישראל, על דרך אמרו (שמואל א יג:יד) ״ויצוהו ה׳ לנגיד״ וגו׳. והגם שבארץ מצרים אמר הכתוב (שמות ו:יג) ״ויצום אל בני ישראל״, ופרשנו שם שעשאם מושלים בעם, כאן יחד משה למלכות ישראל ואהרן כהן. ואולי כי לזה נתכון מה שאמר הכתוב (שמות יט:ו) ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״, ממלכת חוזר אל משה, כהנים אהרן ובניו, וגוי קדוש אלו הלוים.

ואולי שירמז באמרו תצוה על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר ח״א פג.) כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רבותינו זכרונם לברכה (סוכה לט.) היו קוראים זה לזה משה, כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה, והוא אמרו ואתה תצוה על דרך אמרו (תהלים צא:יא) ״כי מלאכיו יצוה לך״ שהוא לשון צותא, לווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה. ובחר ה׳ לרמז רמז זה במצות שמן כי הוא בחינת התורה שהוא אור העולם. ועין בפסוק שאחר זה.

ויקחו אליך. טעם אמרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כב,א וזה לשונם: ״מחוץ לפרכת העדות״ – עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות? אמר רב: זה נר המערבי, וכו׳ עד כאן. והנה אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה נב,ב): ליצני הדור היו מתלוצצים על משה לומר, אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו׳, עד כאן. הרי כי לא היו מצדיקים אפלו מישראל שתשרה שכינה במשכן, וכפי זה הגם ששרתה שכינה ביום א׳ בניסן, עם כל זה אין זה סימן לתמידות שתקבע השכינה מקומה במשכן, אבל בנס נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. והוא מאמר ה׳ ויקחו אליך, פרוש, אליך נוגע הדבר, כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו נבואתך שהשכינה תשרה בתוכם כשיראו נס שיעשה בשמן המנורה. ואולי כי לזה נתכון באמרו ואתה תצוה, לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים, וכמו שכן היה. ואם תאמר מנין יצדיקו – ויקחו אליך, פרוש, בדבר זה יש לך חזוק והצדקת הדברים כנזכר.

ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זהר חדש (בראשית ח׳) כי ארבע גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, שני נגאלו בזכות יצחק, שלישי בזכות יעקב, והרביעי תלוי בזכות משה, ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באמרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צא:יא) ״כי מלאכיו יצוה״, או על דרך אמרם ז״ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אמרו ויקחו אליך שמן זית זך, ירמז אל התורה שנמשלה לשמן, מה השמן מאיר לעולם כך התורה, והם דברי הזהר שכתבנו בסמוך.

ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנתר חס ושלום או להתגדל וכדומה, אלה הם שמריה.

ואמר עוד כתית, פרוש שצריכין לעסק בתורה ולכתת גופם וכחם, על דרך אמרו (במדבר יט:יד) ״זאת התורה אדם כי ימות״ (ברכות סג:), וכבר כתבתי ענין זה בחפצי (חפץ ה׳, פרק ה׳) בענין המימינים בה, יעין שם.

ואמרו למאור תתפרש גם כן כפי דרכנו, כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה ושפחה תירש גברתה. ולזה יצו כי יכון בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכון, גם יכון אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם זכרונם לברכה (מגילה כט,א) בפסוק (דברים ל:ג) ״ושב ה׳״ ממה שלא אמר ״והשיב״, גם מאמרם זכרונם לברכה (תענית ה,א) בפסוק ״לא אבוא בעיר״, והבן.

ואמרו להעלות וגו׳, עולה תמיד, ותמיד זה אין לו שעור, ולא תשוב לדאבה עוד והיה לה ה׳ לאור עולם. ואולי שכון עוד לומר למאור להעלות נר תמיד, כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד, על דרך אמרו (ישעיהו סב:ח) ״נשבע ה׳ וגו׳ אם אתן את דגנך״, והיית רק למעלה.

מאת בני ישראל. יתבאר על דרך מה שאמרו בתוספתא דשקלים (תוספתא שקלים ב): כל קרבנות הצבור שנתנדבו מעצמן כשרים, ובלבד שימסרום לצבור, עד כאן לשונם. והוא מה שאמר הכתוב מאת בני ישראל, פרוש כי שמן זה קרבן צבור, ולזה לו יהיה שיתנדבו יחיד, צריך שימסרם לצבור, ותהיה הבאתו למשכן מאת בני ישראל.