שמות כב, יד

אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה, בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה:

אם שכיר הוא. אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחיב באנסין ולא פרש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם. רבי יוחנן אומר כשומר שכר:

אִם מָרֵהּ עִמֵהּ לָא יְשַׁלֵם אִם אֲגִירָא הוּא עַל בְּאַגְרֵהּ:

אִין מָרֵיהּ עִמֵּיהּ לָא יְשַׁלֵּם אִין אֲגִירָא הוּא עָאֵל פְּסֵידֵיהּ בְּאַגְרֵיהּ

אם. שהוא ראה בעצמו איך נשבר או מת. וככה השכיר שבא עם השוכר בדרך אחד. השלים לדבר על גניבת ממון. ועתה ידבר על גניבת הלב הוא המפתה. כי ההווה לפתות הנערות שאין דעתם שלימה:

אם שכיר הוא - ששכר בהמת חבירו לעשות בה מלאכתו.

בא בשכרו - כלומר, שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לפיכך פטור מאונסין, אבל בגניבה ואבידה חייב כשומר שכר. ויש מי שאומר: שאף בגניבה ואבידה הוא פטור ואינו חייב אלא בפשיעה כשומר חנם, מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בבבא קמא.

אם בעליו עמו. במלאכתו בשעת שאלה:

לא ישלם. שסתם משאיל בקרוב דעת כזה הוא נותן מתנה על דעת שיחזיר, וכיון שלא התנה אינו חייב להחזיר אלא כשהיא נמצאת בעין. שאפילו לדעת האומר שבמתנה על מנת להחזיר חייב באונסין, זהו מטעם שהתנאי של על מנת מבטל את המתנה אם לא יקויים התנאי. אבל בזה שהיא מתנה על דעת להחזיר בלתי תנאי שיבטל המתנה אם לא יחזירנה, הנה כל זמן שהיא בידי המקבל היא שלו אף על פי שלא יחזירנה אחר כך, ולא יתחייב על כל מה שיארע בה אפילו בפשיעה. ובכן באה הקבלה (שם) שיהיה פטור כל שומר בבעלים אפילו בפשיעה:

אם בעליו אבל אם בעליו של בהמה עם השואל בשעת מיתה לא ישלם שום דבר, לפי שראה שנהג עמה כראוי.

אם שכיר הוא לפי הפשט אם בעל הבהמה שכיר הוא לשואל ונשברה הבהמה או מתה בפשיעת השואל לא יפטר השואל בשביל שבעל הבהמה עמו שהרי הוא בא בשכרו ולעצמו הוא טורח ואינו משועבד לשואל.

אם בעליו עמו לא ישלם. לפי הפשט אם עומדים בעלים על הבהמה והוא עצמו שומרה הרי היא בשמירת בעליה והשואל פטור וכן אמר ר' המנונא ואיתותב ורבות' אמרו דאפי' היה עמו בשעת משיכת אחרת פטור וסברת הדין קשה ודייקי רבותינו כמדומה בהאי דקרא עמו דמשמע עם השואל ולא אמר עמה דמשמע עם בהמתו והסברא כיון דבעלים משועבדים עמו בשעת משיכה מששעבד עצמו כ"ש ממונו דומיא דמה שקנה עבד קנה רבו. ומשואל ילפינן שמירה בבעלים פטור בין בש"ח בין בשומר שכר בין בהשוכר דהוה או כש"ח או כש"ש דוכי ישאל כתב וי"ו מוסיף על עניין ראשון וקל וחומר הוא דשואל דכל הנאה שלו פטור בבעלים כ"ש אינך ובפשיעה דבעלים פליגי:

ואם שכיר הוא. לפי הפשט אם הבעל שכיר לשואל וע"י שכרו הוא עמו במלאכתו לא יפטר השואל בכך שהרי בשכרו בא ולעצמו הוא טורח ואינו משועבד לו ולפי פירוש רבותינו הכי קאמר אם שכיר הוא ששכר הבהמה:

בא בשכרו. בא לעשות מלאכתו ממנה ואין כדין שואל שאין כל הנאה שלו אבל לא פי' דינו ונחלקו בו ר' מאיר ור' יודא יש אומר כשומר חינם לפי שהשכירות כנגד המלאכה ומשמירה בחנם ויש מי שאומר כש"ש שבשביל מלאכתו נותן השכר ומקבל עליו השמירה ונמצאת המלאכה שכר השמירה חייב בגנבה ואבדה ונשבע על שבורה ומתה ומאילו השבועות שבתורה שבועת שומרים והלואה וכל דבר פשע ושבועה הבאה ע"י עד אחד ושבועת סוטה משום דרגלים לדבר לימדו רבות' לתקן שאר שבועות כגון פוגם שטרו ונפרע שלא בפניו ונפרע מן היתומים ושבועת אריסין אפוטרופא ושבועת אפי' שלא בטענת ודאי שהם דומיא דסוטה דרגלים לדבר משום דמורי היתרא ואף גילגול שבועה מסוטה ילפינן והאומר על השטר אשתבע לי דלא פרעתיך וכיון שרבו מעיז פנים שכופר' הכל עמדו ותקנו שבועת היסת מפני הרמאים ואף הפכו שבועת שכיר וחנוני ונגזל ונחבל ואף תקנו שבועת העדות שצבורין ומונחין בר"ה שאין להעמיד הדינין על דברי תורה לגמרי אלא הכל לפי הצורך והשעה כדאמר ר' נחמן על האי גברא גזלנא עתיקא הוה ובעינו למיקנסא והכל לפי מה שיראה הדיין להוציא דין לאמתו של דיין לפי ראות עיניו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והמקום יצילנו מעיוות הדין:

אם בעליו עמו וגו׳. יש לנו לדון במשפט זה, האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפקדון הוא אדון העולם אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמר, דכתיב (דברים ד:ט) ״ושמר נפשך מאד״, כשיבא לתבע פקדונו מכל אחד ונמצא נגנב או נשבר או נשבה או מת, כי כל בחינות אלו ישנם מצויות בעוברי עברה. יש מי שנפשו נגנבת ממנו במקרה לא טהור, ויש שהוא מזיד בעברה ואבר מאברי הנשמה המיחד כנגד המצוה שעבר עליה הוא נפגם, ולפעמים בעשות עון מהכרתות ומיתות בית דין גורם מיתה לנפש, כאמרו (בראשית יז:יד) ״ונכרתה הנפש״, ולפעמים יגרם לה שביה, על דרך אמרם (זהר ח״ב צה:) הנפשות העשוקות וגו׳. ובעמד בעל הפקדון ויטען טענה הנשמעת ״תן לי הנפש כמו שנתתיה לך״, כאמרו (קהלת יב:ז) ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״, ודרשו זכרונם לברכה (שבת קנב:) ״תנה לו כמו שנתנה לך״, האם יכולין הנפקדים לפטר בטענת בעליו עמו? כי אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צז.) אפלו אמר לו ״השקני מים״ ושאל ממנו חפצו הרי זו שאלה בבעלים, והוא הדין כל השומרים. והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים ומתעסק בצרכי אדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם מחדש בכל יום מעשה בראשית. לזה יקרא ״בעליו עמו״ מתחלה ועד סוף, והרי שומרי הנפשות פטורים הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה.

ואומר לנפש אדם: אל תבטחי בעושק משפט זה, כי לשתי סבות לא יפטר בטענה זו. האחד, כי כאן פרש בפרוש שיתחיבו השומרים וכל תנאי שבשמירה קים, וכאמרם בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא צד,א), מתנה בעל הפקדון על שומר חנם להיות חיב כשואל. והטעם כי כל תנאי שבממון קים, והוא הדין שיכול להתנות המפקיד על השומר שיתחיב הגם שהוא בבעלים, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה בדרך זה, כמובן מההיא דאמר שמואל במסכת מכות (מכות ג,א) על מנת שלא תשמטנו שביעית אין שביעית משמטתו, ואמרו זכרונם לברכה שהטעם הוא שכל תנאי שבממון קים. ובמציאות שלפנינו כאלו התנה בפרוש על הדבר ממה שקבע ענשין לכל העובר על הפקודים, ועוד לו שהוסיף להשביעה על הדבר.

שנית: יש לך לדעת כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים אלא מעט מהרבה, וכל המשפטים השופט כל הארץ ישפט בצדק. ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים שלא ישפטהו השופט, כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורין בדיני אדם וחיבים בדיני שמים וכו׳, וכמו שפרשתי למעלה בפסוק (שמות כא:יב) ״מות יומת״ כי לא לכל מחיבי מיתה יצו ה׳ לשופטי ארץ להרג וכו׳. ותמצא כיוצא בזה שצוה ה׳ כי שומר חנם ושומר שכר ושואל פטורין בהקדשות, ואפלו פשעו. ואפלו לרמב״ם שחלק לחיב בפשיעה בקרקעות ועבדים, נראה מדבריו כי יודה בהקדשות שפטור גם בפשיעה, מטעם כי בא המעוט בכל השומרים. וממנה אתה למד כי לא פטור ומתר הוא, ואדרבה ענשו גדול הוא שזלזל נכסי שמים, אלא שלא קבע ה׳ משפטו לדיני ארץ וסלק דינו לפניו. ויש עוד לאלוה מלין כפי פנימיות התורה ואין כאן מקומן.

אם בעליו עמו. ואין דרך לבקש גמ״ח מחבירו שישאיל עצמו במלאכת חבירו. אם לא שההנהו הרבה מקודם. וא״כ השאלת הבהמה ג״כ לא מיקרי כל הנאה שלו. מש״ה לא ישלם. שאינו שואל:

אם שכיר הוא. לפי הפשט קאי על בעליו עמו. שאם בעליו עמו בשכירות. וא״כ הי׳ אפשר לומר דהשור בא בגמ״ח. שהרי הבעלים עושה בשכירות לעצמו מכ״מ בא בשכרו. הרי גם הבהמה נגררת אחריו בשכר עצמו ושוב לא מיקרי כל הנאה שלו ופטור מדין שואל. זהו עיקר טעמו של הדין. ומכ״מ אפי׳ באופן דלא שייך הטעם. ואפי׳ ש״ח וש״ש בבעלים פטור והוי ככל חוקי התורה שהטעם אינו אלא בעיקר הפ׳ והפרטים חוקה. וחז״ל קבלו במש״כ אם שכיר הוא וגו׳ כונה שני׳ דקאי על הבהמה. ופליגי תנאי בפירוש בא בשכרו. והדרשה תדרש:

בעליו אין עמו וכו' אם בעליו עמו וכו', פרש"י אם בעליו של שור עמו שמלאכתו בין שהוא באותה מלאכה בין במלאכה אחרת היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו ששעת שבורה ומתה, ומפשט הכתוב אין הכרנו לזה דיל"פ שיהיה עמו שכל הזמן, ויל"פ שדי אם הוא עמו שמקצת הזמן בשעת שאלה או בשעת שבורה ומתה, וחז"ל בארו זאת שב"מ (דף צה) משום דיש פה יתור למה כפל שני התנאים בעליו אין עמו בעליו עמו הא מכלל הן אתה שומע לאו וכמ"ש בכיוצא בזה בספרא שמיני (סו' עו) ובירושלמי (פ"ב דבכורים), וע"כ פי' כי כבר נודע פלוגתת ר' יאשיה ויונתן בענין הוי"ו אם מורה החלוק או החבור, שבארתי בארך (קדושים סי' קא) שפלוגתייהו הוא במאמר תנאי שבא שהתנאי שני ענינים בוי"ו החיבכמו ומכה אביו ואמו מות יומת, שדעת ר' יאשיה שהתולדה מות יומת מוסב על כלל התנאי אם הכה שניהם מות יומת, ודעת ר' יונתן שמחלקינן התולדה לכל ענין בפ"ע מכה אביו מות יומת מכה אמו מות יומת, וא"כ אם יכתוב רק בעליו אין עמו ישלם נפרש לר' יאשיה שמוסב על כלל התנאי וכי ישאל ונשבר ובכל הזמן בעליו אין עמו, ולר' יונתן נפרש בהפך, שמוסב לכל אחד מן הנושאים וכי ישאל ובעליו אין עמו או שנשבר ובעליו אין עמו, לכן כתב גם אם בעליו עמו שבזה יתהפך הדבר שלר' יאשיה פי' אם בעליו עמו בכל הזמן, ולר' יונתן נפרש אם בעליו עמו בעת השאלה או בעת שנשבר, ועכ"פ לשניהם יש סתירה בין שני המאמרים ובהכרח לשום פשר דבר שיהיו הבעלים עמו בעת השאלה. וכן מ"ש בעליו אין עמו היינו בעת השאלה שהוא העקר שעל ידה התחייב במזונות, עיי"ש בגמרא ותבין:

אם שכיר הוא בא בשכרו. כלומר שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לפיכך פטור מאונסין וכן אינו דומה לש"ח, שהוא מהנה ואינו נהנה לפיכך פטור על הגנבה והאבדה, אבל השוכר בא בשכרו והוא מהנה את הבעה"ב ג"כ לפיכך פטור מגנבה ואבדה. ועיין בב"מ (דף צה):

ח שהרי אומר וכי ישאל איש וגו' ונשבר או מת בעליו אין עמו וגו' משמע שאינו עמו לא בשעת שאלה ולא בשעת שבירה ומיתה שהרי בעליו אין עמו קאי אשניהם לכך שלם ישלם הא היה עמו באחד מהם לא ישלם וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתא בתרווייהו הא איתא בחדא וליתא בחדא חייב אם כן סתרי להדדי אלא על כרחך צריך לומר הא דפטר לעיל אם היה באחת מהן היינו אם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבירה ומיתה והא דחייב' למטה היינו אם היה עמו בשעת שבירה ומיתה ולא היה עמו בשעת שאלה ואיפכא ליכא למימר דהכי מסתברא דשאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה על ידה. גמרא:

ט הוסיף השור להורות שהמתואר של שכיר הוא השור הנרמז בוכי ישאל כדלעיל ואיך יהיה השור שאול ושכיר לפיכך הוסיף לומר אינו שאול אלא שכור להורות שכונת הכתוב בזה אינו רק לשלול המונח הראשון שהוא השאול לומר שאינו אלא שכור:

י מפני שהביאה מורה על ביאת דבר בדבר והכתוב קיצר בלשונו הוצרך לפרש שבא ליד השוכר ולהודיע הטעם למה לא יהיה דינו של זה כדין השואל להתחייב באונסין לכ"פ מפני שלא בא לידו בתורת שאלה אלא בשכרו בא ולפי זה יהיה בא בשכרו הפוך שהיה ראוי להיות בשכרו בא כדי שיובן מזה ולא בשאלה ומפני שכוונת בא בשכרו הנאמ' בקרא לפוטרו מן האונסים הוא בא ולא להודיע משפטו לפיכך נחלקו חכמי ישראל מה משפטו אם כשומר חנם אם כשומר שכר: