שמות כב, ו

וגנב מבית האיש. לפי דבריו:

אם ימצא הגנב. ישלם הגנב שנים לבעלים:

אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַר וְיִתְגַנְבוּן מִבֵּית גַבְרָא אִם יִשְׁתְּכַח גַנָבָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין:

אֲרוּם יִתֵּן גְּבַר לְחַבְרֵיהּ כְּסַף אוֹ מָאנִין לְמִנְטַר בְּלָא אֲגַר נְטִיר וּמִתְגַנְבִין מִן בֵּית גְּבַר אִין מִשְׁתְּכַּח גַּנְבָא אִיהוּ מְשַׁלֵּם עַל חַד תְּרֵין

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור פרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגניבה, כפי קבלת רבותינו (מכילתא כאן, בבא מציעא צד ב). ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם.

והפרשה השניה, שבשומר שכר, הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה (שמות כב ט), ודרך הבהמות לתתן ביד רועים לשמור וירעו אותם בשכר.

וגנב מבית האיש פירש רש"י "לפי דבריו", לומר שהוא טוען כך, והביאו לו דומים: כי יקום בקרבך נביא (דברים יג ב), חנניה בן עזור הנביא (ירמיהו כח א), כי לא יקראנו בזה השם על האמת, רק שהוא יאמר כן.

ואין צורך, כי הכתוב יאמר: אם גונב מבית האיש וימצא הגנב ישלם שנים, ואם לא ימצא הגנב יבאו לבית דין ויישבע על הגניבה, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ואשר ירשיעון אותו בית דין בגניבה הזאת, שהוא הגונב, ישלם שנים, כי בית דין לא ירשיעוהו לשלם שנים אם לא גנבו הוא, כי חיוב התשלומין בכפל בגנב הוא, כאשר אמר למעלה חיים שנים ישלם (שמות כב ג).

כי יתן. גם זה דבק כי על דבר הגנבה ידבר להשלים משפטי הגנבות:

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - בפרשה זו פוטר את השומר מגנבה ואבדה ובפרשה שניה מחייבו בגנבה ואבדה. ופירשו רבותינו: ראשונה בשומר חנם, שניה בשומר שכר. ולפי פשוטו של מקרא: פרשה ראשונה שכתוב בה: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר - מטלטלין הם ולשומרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנן לו, לפיכך אם נגנבו בביתו פטור, כי שמרן כשמירת חפציו. אבל פרשה שניה שכתוב בה: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור - ודרך בהמות לרעות בשדה ודאי כשהפקידם על מנת לשומרם מגנבים הפקידם לו ואם נגנבו חייב.

כסף או כלים. שסתם אלה ישמרם איש עשיר בחנם:

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. דרשו רז"ל ד' שומרים הם שומר חנם שומר שכר השואל והשוכר ודיניהם משונים. ופרשה זו מדברת בשומר חנם שכן דרך כל אדם לשמור בחנם פקדון של כסף או של כלים, פרשה שלאחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור מדברת בשומר שכר שאין דרך לשמור בהמות של אחרים כי אם בשכר, וכי ישאל איש מעם רעהו זה השואל, אם שכיר הוא בא בשכרו זה השוכר.

ודע כי כלל ד' שומרים הללו שומר חנם פטור על הכל מגנבה ואבדה ואין צריך לומר באונסין והוא עושה חסד לבעל הממון כשרוצה לשמור פקדונו בחנם, שואל חייב על הכל בגנבה ואבדה ואפילו באונסין, והוא נוטל חסד מבעל הממון וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דכל הנאה לדידיה היא, ולפיכך בשומר חנם כל הנזקין הבאים על הממון הרי הן לבעל הממון ולא לשומר ובשואל כל הנזקין הבאים על הממון הרי הן לשואל ולא על בעל הממון, שומר שכר ושוכר הרי הם משותפים בתועלת זה משכיר בהמתו או כליו לחברו ונוטל שכירותו וזה משתמש בהם וכיון שהתועלת ביניהם ראוי שיתחלקו הנזקין ביניהם, ונזקי גנבה ואבדה הרי הן לשומר שכר ולשוכר ולא לבעל הממון, ונזקי האונסין כגון מת או נשבר או נשבה הרי הם של בעל הממון ולא של שומר שכר ושוכר, כל אלה דיני היושר ומדות שוות וחקים ומשפטים צדיקים.

כסף או כלים לשמר פרש״י זו בשומר חנם. שהרי אין דרך לשאול שכר על שמירת כסף וכלים לפי שאינו טורח בשמירתם אלא מניחם במקום המשתמר כשאר חפציו, לפיכך נגנבו או אבדו פטור.

וגנב מבית האיש מקרא זה בא לפטור את הגונב אחר הגנב.

ישלם שנים דכיון דטוען טענת גנב הרי הוא הודה שמי שלקחו גנב הוא לפיכך משלם כדין גנב. ישלם שנים לרעהו וכתוב אחר אומר ושלם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא כל המשלם קרן משלם חמש, ושאינו משלם קרן פטור מן החומש.

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. והוא הדין לכל דבר המיטלטל וגופו ממון כדנפקא לן מכלל ופרט וכלל ובשומר חינם מדבר ולכך נקט כסף או כלים שאין דרך לשאול שכר על שמירתם שאין בהם טורח לשמרן אלא מניחם למקום המשתמר ונאים שם:

אם ימצא הגנב. אותו שגנבם בין הוא בין אחר:

ישלם שנים. כדרך כל הגנבים שמשלמין כפל:

כי יתן איש. פרשה זו העמידוה רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא צד:) בשומר חנם, כי הוא לבדו פטור מגנבה ואבדה. ואמרו שעל כל פנים חיב בפשיעה, ולא נודע מנין להם, כיון שהכתוב לא חיבו אלא לשבע שלא שלח ידו, כל חוץ מזה פטור. ורש״י זכרונו לברכה בהשואל דף צ״ה כתב בדבור המתחיל אשומר חנם וזה לשונו: דכתיב ביה פשיעה, דכתיב ״על כל דבר פשע״. ונשאר לדעת על מי סמך הכתוב לדעת כי ידבר בשומר חנם. ואולי כי לצד שהלביש הנתינה בכסף או כלים שהם דברים שמן הסתם שאינם צריכין שכר לשמרם, ובשומר שכר אמר דברים שמן הסתם צריכין שכר לשמרם, שהם חמור או שור או שה וכל בהמה, שכל מין זה יש בו טפול ומן הסתם רגילות לשמר בשכר.

אל רעהו. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (בבא מציעא נז.) ולא של הקדש, ונראה לי לתת טעם הדבר שהוא לטעם עצמו שצוה ה׳ לפטור בבעלים, ושפיר יקרא האדון בעליו של הקדש עמו של כל נפקד, שאין לך שעה ורגע שאין ה׳ עושה פעלה עם האדם, בין בבחינת גופו בין בבחינת צרכיו.

כסף או כלים. לא היה צריך לומר אלא ״כי יתן איש אל רעהו״, והרי הוא אומר בסמוך ״על כל דבר פשע על שור על״ וגו׳, ודרשו זכרונם לברכה כל פרטים שיתחיב עליהם אם לא שמר ופשע. ואם לרשום הכתוב כי בשומר חנם הוא מדבר, היה מספיק לומר ״כי יתן כסף״, [כלים] למה לי. ובמכילתא אמרו: ״כסף או כלים״ – מה כסף שדרכו למנות, אף כלים שדרכם למנות, מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין אינה טענה, עד כאן. ואין סתירה לדברינו מדבריהם. עוד נראה לי טעם אמרו כלים, לומר שהגם שירצה השומר לשלם אינו נפטר, וכמו שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות שאלה ופקדון, שאם הפקדון הוא כלי מתקן משביעין אותו, והגם שהרמב״ם אמר משום תקנת חכמים, אפשר שירמז הכתוב לזה, וידיק גם כן מה שגמר אומר הכתוב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, דקדק לומר מלאכת, לומר הגם שאין טענה אלא טענת מלאכה שבכלים ומשלם שויו.

לשמר. במכילתא רבי ישמעאל אומר: עד שיפקיד אצלו ויאמר לו ״שמור לי״, אבל אם אמר לו ״עיניך בו״ – הרי זה פטור. ובהחובל (בבא קמא צג,א) דרשו ״לשמר״ – ולא לאבד ולקרוע, ״לשמר״ – ולא לחלק לעניים. ומדברי התוספות שם משמע שלא פטר התנא כל שלא אמר לו ״שמור לי״ אלא מפשיעה, אבל אם אבדו בידים אינו פטור עד שיאמר לו בפרוש לאבד ולקרוע. וקשה לי מנין מצאו לדרוש שני מעוטים בשתי הדרגות: האחת – אם לא אמר לו ״שמור״ פטור מפשיעה, והשניה – אם אמר לו לאבד פטור אם אבד. ונראה כי דרשת מכילתא דרשה גמורה היא, ודרשת החובל ״ולא לאבד״ סברא היא, אלא שאסמכוה אקרא. ותדע כי אמרו עוד ״ולא לחלק לעניים״, וטעם מעוט העניים מוכח משם שהוא מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים. וכמו שאמר שם בההיא מעשה שהקדיש ההוא גברא ארנקי לצדקה, אפקדיה רב יוסף בההוא גברא, אתו גנבי גנבוהו וחיביה רב יוסף. אמר ליה אביי: ״והתניא ׳לשמר׳ ולא לחלק לעניים!״ אמר ליה: ״עניי פומבדיתא מקץ קץ להו״. ופרש רש״י: והוה להו ממון שיש לו תובעים. הרי שטעמו הוא זה, ולטעם זה לא היה צריך מעוט, דזה כיון דאקדשיה לממון זה לעניים פקע זכותו ממנו ונשאר הממון אין לו תובעים. ונראה כי הוא הדין אם אמר לו לשמר לחלקם לעניים שהוא פטור מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים. והראיה ממה שמקשה אביי לרב יוסף מבריתא ״לשמר ולא לחלק״, ומאי קשיא? דלמא הוא אמר לו בפרוש לשמר! מה תאמר שלא אמר לו לשמר? אם כן הוה ליה להקשותו מבריתא ד״לשמר״ עד שאמר לו ״שמר״, וזולת זה יהיה פטור אפלו בממון שאינו לחלק. עוד אמרו שם במכילתא אחר דברי רבי ישמעאל: רבי נתן אומר ״לשמר״ – להביא כל הדומה לכסף וכלים.

אם ימצא הגנב ישלם שנים. לפי הפשט הוא מיותר שהרי כבר כתיב אם המצא וגו׳ שנים ישלם. ובא ללמדנו דהתשלומין לבעלים חל על השומר שהוא ישתדל שישולם והיינו דאי׳ בב״ק דק״ח ש״ח כו׳ נגנבה באונס והוכר הגנב עושה עמו דין ואינו נשבע:

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. התבאר באילת השחר (כלל קל) שהמקור בלמ"ד שנקשר אל פעל יורה מעוט וגדר, וע"כ פי' שרק אם נתן לו לשמור והוא קבל עליו השמירה, אבל אם אמר לו עיניך בו שלא קבל עליו שמירתם אינו שומר, וכמ"ש בב"מ (דף פא ע"ב) ומובא בתוס' (ב"ק דף צג ד"ה ורמינהו), ושם בגמ' לשמור ולא לאבד ולא לקרוע ולא לחלק. ומה שתפס כסף או כלים, להקיש כלים לכסף שצריך שידע מנינם. ועז"א מכאן אמרו ר"ל במשנה דשבועות (דף מ'), וזה עפ"י הכלל (אילת השחר כלל קס) ששני שמות הבאים במשפט אחד הם מוקשים זל"ז, עיי"ש, ור' נתן אומר שכסף מרבה כסף מעשר שצריך לפדות בכסף דוקא וס"ל לר"מ כמ"ד דמעשר שני ממון הדיוט הוא, ולכן לא הביא הרמב"ם דבר זה מפני שפוסק (בפ"ג מה' מעשר שני הלכה כד) דמעשר שני ממון גבוה והגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל, וכלים מרבה כלים כל שהן, כן גי' הגר"א, וכמ"ש בשבועות (דף מ' ע"ב) לפיכך יצאו כלים למה שהן. ובירו' דשבועות להביא כלי חרס ר"ל שאינם דבר חשוב, ובכ"ז ה"ה כל דבר שנתן לו לשמור, רק מפני שפרשה זו מדבר בש"ח תפס כסף או כלים שדרך לשמרם בחנם. ובפרשה שניה שמדבר בש"ש תפס שור ושה שדרך לשמרם בשכר:

וגונב מבית האיש . היל"ל וגונב מביתו, ומכללי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם, ופירוש חז"ל (מובא בב"ק) שבא למעט הגונב מאחרי הגנב, ואין לומר שבא למעט דוקא מבית האיש השומר משלם כפל אבל גנב מאת הבעלים לא ישלם כפל דהא כבר באר שגם הגונב מבית הבבעלים משלם כפל אם המצא תמצא והעתקתי גי' הגר"א כי ג' הישנה אין לה פי', ומ"ש ומה ראה תורה להחמיר וכו' מובא בב"ק (דף ע"א) ועיין בתוספתא פ"ז:

ת דק"ל הא כתיב אחריו ונקרב בעל הבית אל האלהים להשבע ועוד מאי אם לא ימצא הגנב שדרשו אלא הוא עצמו גנבו וכאן הוא אומר וגונב דמשמע דודאי הוא שנגנב ולא הוא גנבו: