שמות כב, י

שבועת ה' תהיה. ישבע שכן הא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד, ואחר כך נאנסה, חיב באנסים:

ולקח בעליו. השבועה:

ולא ישלם. לו השומר כלום:

מוֹמָתָא דַיְיָ תְּהֵי בֵּין תַּרְוֵיהוֹן אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ וִיקַבֵּל מָרֵהּ מִנֵהּ מוֹמָתָא וְלָא יְשַׁלֵם:

מוֹמָתָא דַיְיָ תְּהֵי בֵּין תַּרְוֵיהוֹם יוֹמֵי דְלָא אוֹשִׁיט יְדֵיהּ בְּעִיסְקָא דְחַבְרֵיהּ וִיקַבֵּל מָארֵיהּ מִנֵיהּ מוֹמָתָא וְלָא יְשַׁלֵּם

במלאכת רעהו. כמו לרגל המלאכה אשר לפני. ולא יקח ממנו רק השבועה:

שבועת ה' - ופטור באונסים.

ולקח בעליו - השבועה.

שבועת ה' וגו'. פירש"י שאם שלח בה יד ואח"כ נאנסה חייב באונסים ובמקום אחר פירש אפי' החזירה לאחר מכאן כיון ששלח בה יד פעם אחת חייב באונסיה לעולם. וזה תימה לרת"ם ז"ל דהא בפרשה דלעיל כתיב או נשבר או נשבה אין רואה ומשמע הא יש עדים שנשבר או נשבה יביא ראיה ויפטר בלא שבועה ולדברי רש"י מה הועיל לו אם יש ראיה מ"מ צריך לישבע שמא שלח בה יד והחזירה למקומה דחייב אפי' יש עדים שראו שנאנסה ממקומה הראשון ואין העדים יכולין לידע אם שלח בה יד והחזירה למקומה הראשון לכך אמר ר"ת ז"ל דאפי' שלח בה יד כיון שהחזירה למקומה קודם שנאנסה פטור:

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. הכוונה בפקדון שמסר בידו וכן דעת התרגום במה דמסר ליה חבריה. והוציא הפקדון בלשון מלאכה כי ממונו של אדם יקרא מלאכה וכן כתיב (בראשית ל״ג:י״ד) לרגל המלאכה, והזכיר זה על המקנה. ובא לומר שאסור להשתמש מפקדון כלל שאם היה הפקדון בעל חיים שאסור שיעשה בהם מלאכתו, ואם הפקדון כלים אסור לו להשתמש בהם כי השמוש בכלים יקרא ג"כ מלאכה שהרי הכלים עשויין למלאכה לתשמיש. ודקדקו רז"ל בגמרא בבבא מציעא בסוף פרק המפקיד ואמרו בו אם שלח ידו חייב, כלומר אם נשתמש כלל בו ועשה בו מלאכתו כל עיקר ואפילו בלא שנפחת דמיו חייב, ושם חולקין רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וחד אמר אינה צריכה חסרון, והעלו שם בגמרא שאינה צריכה חסרון ואין לו להשתמש בו כלל ואפילו תשמיש שאין בו פחת אלא אסור להשתמש בו כל עקר.

שבעת ה׳ תהיה בין שניהם שמתה באונס כיון שאין רואה הא אם יש רואה, כלומר שנשבה במקום שרבים מצויין שם צריך לשלם דאין מהימן בשבועה דאם כדבריו היו לו עדים.

בין שניהם להוציא את שכנגדו חשוד לשבועה.

אם לא שלח ידו אך מתה באונס.

שבועת ה' תהיה. כיון שאין רואה הא יש רואה צריך להביאו כאיסי דסבירא לן כותיה ואם לא יביא לא מהימן בשבועה כיון דמקום רבים היה מעשה כדאמר בבבא מציעא בפרק האומנין. הגה"ה:

בין שניהם. ירצה כי יש ענש לנשבע ולמשביע, אם ידע שהוא רוצה לשבע לשקר ומסכים על הדבר.

שבועת ה׳ וגו׳. שלא היה אפי׳ כעין גניבה אלא באונס. דאפי׳ יש עדים דמת או נשבר או נשבה. מכ״מ בעי שבועה שלא הי׳ במיעוט שמירה כעין גו״א ומש״ה הגיע לזו. וזה אינו כדין ש״ח שטוען גניבה ואבידה אינו חייב שבועה מה״ת אלא באין עדים על עיקר הטענה משא״כ בש״ש:

ולקח בעליו. לפי הפשט נוטל הנבילה:

ולא ישלם. הפחת שנפחתה במיתה:

שבועת ה' תהיה בין שניהם. ממ"ש בין שניה. ולא אמר שישבע השומר בא לדייק ולא בין היורשים כמו שמפרש בשבועות. והנה חז"ל תקנו שאם חשוד על השבועה שכנגדו נשבע, ואסמכוהו עמ"ש בין שניהם שמשמע שיצויר שבועה גם להתובע, וזה עפמ"ש באילת השחר (כלל רל"ו) מענין האסמכתא, שכשרצו חכמים לגזור איזה דבר שהוא מתנגד לדיני התורה שזה אין בכחם, הראו שאינו מתנגד לדברי הכתובים כי יש מקום מזו בכתובים ע"ד האסמכתא עיי"ש. והוא כגי' הגר"א לרבות את שכנגדו חשוד, ומה שלא אמר במ"ש בשומר חנם ונקרב בעה"ב אל האלהים משום דמשם נוכל לטעות שמוטל על הב"ד להכריחו אל השבועה לכן אמר שהשבועה רק בין שניהם, שאם תובע ממנו שבועה ישביעו אותו לא בלא תביעה, ומ"ש ר"נ מלמד ששבועה חלה על שניהם מובא בשבועות שם שזה לרב ושמואל עיי"ש, ומ"ש הרי אתה דן על כל השבועות שבתורה וכן מה שכתוב אם לא שלח ידו לצרכו וכי', כבר נשנה למעלה (סי' קמז) ונתפרש שם:

ולקח שעליו ולא ישלם. פי' המפרשים שיקח השבועה ולא ישלם, ואמרו שבועות (דף מא) מי שעליו לשלם לו שבועה, אולם ע"ז די שיאמר ולא ישלם, שמזה נדע שהשבועה חלה על מי שצריך לשלם, ומהו ולקח, וכי שייך לקיחה על שבועה, לכן פי' שיקח מה שנשאר שהוא הנבלה, וכמ"ש בב"ק (דף י') שטורח נבלה על הניזק:

ג ואם כן למה לו לישבע שלא שלח בו יד ליפטר מאונסים אלא בש"ש מיירי והשבועה על קיום טענתו ליפטר באונסים ואימתי יפטר באונסים כשלא שלח בו יד:

ד שלא תבין ולא ישלם הכפל הנזכר למעלה אבל הקרן ישלם לכ"פ פטור מכלום: