שמות כב, ח

על כל דבר פשע. שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלהים על פי העדים:

ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב המנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל ואימתי בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים, שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחיב כפל, אם באו עדים שהוא בידו. נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד (פסוק י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה:

אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך עד הדינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת לומר כך וכך אני חיב לך, והמותר נגנב ממני:

עַל כָּל פִּתְגַם דְחוֹב עַל תּוֹר עַל חֲמַר עַל אִמָר עַל כְּסוּ עַל כָּל אֲבֶדְתָּא דִי יֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לִקֳדָם דַיָנַיָא יֵיעוֹל דִין תַּרְוֵיהוֹן דִי יְחַיְבוּן דַיָנַיָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵהּ:

עַל כָּל מִדַּעַם דְּאִתְּבִיר בְּכוּסְיָא עַל תּוֹר עַל חֲמוֹר עַל אִימַר עַל כְּסוּי עַל כָּל אֲבִידְתָּא יוֹמֵי כַּד יֵימַר אֲרוּם הוּא דֵין וְכַד מִשְׁתַּכְּחָא גְנִיבוּתָא בָּתַר כֵּן בְּיַד גַּנָבָא קֳדָם דַּיָינַיָא יוֹעִיל דִּין תַּרְוֵויהוֹם דִּין מָרֵיהּ דְּבֵיתָא וְדִין גַּנְבָא וּלְמַאן דִּמְחַיְיבִין דַּיָינַיָא יְשַׁלֵּם גַּנְבָא עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵיהּ

אשר יאמר כי הוא זה כתב רש"י: "לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו והרי הוא אצלך. ורבותינו אמרו כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, כך וכך אני חייב והמותר נגנב ממני (בבא קמא קו).

וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה, שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים.

ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות, כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל, ואף על פי שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא (בבא קמא קז א, ד"ה מעיז).

ואם כן, נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען לא הפקיד אצלי מעולם, שאם כפר בכל פטור ואם הודה במקצת וכפר במקצת חייב שבועה. ויאמר: אם לא ימצא הגנב יקרב בעל הבית אל האלהים על כל טענת פשע שיטען עליו פשעת בשמירה, או אשר יאמר השומר כי הוא זה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר, הנפקד אשר ירשיעון אותו האלהים ישלם שנים לרעהו. והנה שניהם ישלמו, אבל אין תשלומי השנים אלא בטוען טענת גנב, וטענת מודה במקצת נוהגת בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים.

ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות, אין צורך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות.

אשר יאמר. העד:

כי הוא זה. אם ירשיעון האלהים השומר כי הוא עצמו גנבו. או כחש האבדה שמצא ונעשה גנב עליה:

על כל דבר פשע - אבידה שנגנב הפקדון בין שור בין שה בין שלמה בין כל אבידה, שיאמר המפקיד כי הוא זה הממון שגנב הימנו. או הגנב או השומר, אשר ירשיעון - הדיינים ע"פ עדים, ישלם שנים לרעהו.

אשר יאמר כי הוא זה. וכמו כן כשיאמר בעל דין הנתבע זה הוא אמת, ולא שאר טענותך, וזהו מודה במקצת:

עד האלהים יבא דבר שניהם. התובע והנתבע לשבועה, בין שהם מפקיד ונפקד בין שהם מלוה ולוה שמודה במקצת:

אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים. אבל מי שירשיעוהו אלהים לגנב, שהיה טוען טענת גנב לשקר, ישלם שנים כדין גנב:

על כל דבר פשע. מדרש על כל דבר פשע בגימ' אהרן פשע שפשע על שור על אותו מעשה. על חמור שעשו ערב רב במצרים שנקראו חמור כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם. על שה על שהחטיאו ישראל שנקראו שה פזורה ישראל. על שלמה על צלם ע"ז ושי"ן וצד"י מתחלפות. על כל אבדה נמי ע"ז שנא' אבד תאבדון. אשר יאמר כי הוא זה שאמרו אלה אלהיך ישראל. עד האלהים זה משה דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה יבא דבר שניהם של הקב"ה ושל אהרן. אשר ירשיעון זה משה. ישלם שנים שני בני אהרן שמתו:

על חמור ב' הכא ואידך עני ורוכב על חמור איירי במשיח כי היכי דכתיב הכא אשר ירשיעון התם נמי איירי במאן דכתיב ביה וברוח שפתיו ימית רשע:

יאמר בגימטריא זה מין הטענה:

אשר יאמר כי הוא זה בגי' מודה במקצת טענה:

[עד האלהים יבא דבר שניהם דיין ושופט].

על כל דבר פשע. רבות' פי' למה באו כל הפרטות האלה:

אשר יאמר כי הוא זה. אחד מאילו שאמר זה הפקדתי אצל והוא פשע ונגנב או אבד וטען שנגנב ונשבע אותו מהשומרין שיטענו כך, אשר ירשיעון הדיינין שיוודע לדיינין שהוא פשע וגנב ישלם שנים לבעל הפקדון ורבות' פי' כי הוא זה שהודה לו במקצת ואומר לו זה אני חייב לך והשאר נגנב או אבד בלא פשיעה או אומר על השאר לא היו דברים מעולם אז חייב שבועה אבל כופר הכל אינו חייב שבועה דנודע דוודאי הדין עמו דאם איתא דחייב לו לא היה יכול להעיז פניו בו לכפור והכי קאמר על כל דבר פשע בין של מלוה בין של פקדון בין בשומר שכר בין בשומר חנם בין בשואל בין בגוזל בין בחובל בו בין שכיר לו שיאמר כי הוא זה שיודה במקצת שייך זה הדין של מעלה שיקרב לשבועה וזהו עירוב הפרשיות שכל הפרשיות נתערבו כאן דעל כל דבר פשע ואשר ירשיעון קאי אשומר חנם לבד שישלם דאין מי שפוטר עצמו בטענת הגניבה אלא שומר חנם לבד והכי פירוש למ"ד ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת דכי הוא זה בשומר שכיר ושומר חינם יליף נתינה נתינה משומר ושואל מדכתיב וכי ישאל ו"ו מוסיף על עניין ראשון ושוכר דיניה אי כשומר חינם אי כשומר שיכר ולמ"ד דלא בעינין הודאה במקצת אלא במלוה סבר דכשם ישלם שנים לא קאי אלא אש"ח כך כי הוא זה לא קאי אלא אמלוה ולא אשאר פרשיות אבל בפקדון מעיז ולפיכך אפי' כופר הכל צריך לישבע ובשכיר נגזל ונחבל פליגי ר' יודא ורבנן בפרק כל הנשבעין דלר' יודא דכי הוא זה קאי אנגזל ואנחבל ואשכיר:

על כל דבר פשע וגו׳. אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נז:) ״על כל״ וגו׳ – כלל, ״על שור״ וגו׳ – פרט, ״על כל״ וגו׳ – חזר וכלל. מה הפרט – דבר המטלטל וגופו ממון וכו׳, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, ועבדים שהקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון, עד כאן. ופסק כן רמב״ם פרק ב׳ מהלכות גנבה. הנה פשטן של דברים יגידו כי הגם שפשע שומר חנם וכו׳ פטור, כי זולת הפשיעה אפלו בכסף וכלים פטור הוא.

וראיתי לרמב״ם שכתב בפרק ב׳ מהלכות שכירות, וזה לשונו: יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהם חיב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גנבה ואבדה, שאם היה שומר חנם ונגנבו או אבדו וכו׳ פטור משבועה וכו׳, אבל אם פשע בה חיב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין מזיק קרקע לדין מזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים וכו׳, עד כאן. וחלקו עליו רבוותא זכרונם לברכה בטענה הנשמעת, והיא שאם היה פושע מזיק ממש, לא היה פטור אם בעליו עמו שאמר הכתוב ״לא ישלם״ ואפלו אם פשע, וכמו שכתב רמב״ם עצמו בפרק א׳ מהלכות שכירות, וזה לשונו: ואפלו פשע וכו׳ ואבד מחמת הפשיעה פטור, עד כאן. ופשוט שדין פושע אינו כדין מזיק, כי הפושע אינו לא שומר ולא מזיק, אלא שבהסתלקות שמירתו ההזק בא מעצמו, אבל המזיק הוא גורם לו ההזק. ועוד הקשו, אם כן יתחיב על כל פנים שומר חנם שבועה שלא פשע כיון שאם פשע חיב.

ונראה לומר כי מה שהקשו משמירה בבעלים שאני ושאני, כי בבעלים גלה הכתוב בפרוש כי פטור הוא הגם שהזיק, כמובן מהכתובים וכמו שדרשו בהשואל, אבל מה שמעט הכתוב קרקעות ושטרות בדין שומר חנם לא מצינו שמעטם בפרוש אפלו פשע, כי לא הוזכרה פשיעה כלל אלא שליחות יד דכתיב ״אם לא שלח״, ומה שאנו מחיבין שומר חנם על הפשיעה אינו אלא לצד דין מזיק, ואיך נפרש המעוט על דבר שלא הוזכר כלל. ואם אמרו ״דבר פשע״, כבר פרשוהו שיכון על פשע בו שגנבו הוא ואומר נגנב, אבל הפשיעה לא הוזכרה. והן אמת כי אם הפשיעה לא היה בה משפט מזיק היינו אומרים כי מעט לכל משפטי שומר חנם הגם שלא הוזכרו, אכן למה שאנו רואים כי מה שחיבו חכמינו זכרונם לברכה פושע הוא מדין מזיק, אם כן מנין לנו להקל בדבר, ולזה כתב הרמב״ם שאין לפטרו.

ואם תאמר, כיון שפושע דין מזיק יש לו, אם כן בעל הבית שהדליק גדישו של שכיר או כסותו יהיה פטור, שהרי פושע מזיק ופטר רחמנא. ואולי כי לא הקל הכתוב אלא בשומר. עוד נראה כי גם הרמב״ם יודה שאין לו דין מזיק ממש, ואם שרף כסותו המפקדת אצלו מהבעלים חיב עליה, ופושע כמזיק ולא מזיק ממש. ותמצא שכתב רמב״ם פרק כ״א מהלכות אישות: האשה ששברה כלים בעת מלאכתה פטורה מתקנת חכמים, עד כאן. הרי ששבירה בידים אינה פטורה אלא מתקנה, ומה שהקשו עליו, אם כן יתחיב שבועה על הפשיעה, כתב רמב״ם פרק ד׳ מהלכות שאלה ופקדון: המפקיד אצל חבירו חנם ונגנב וכו׳ הרי זה נשבע וכו׳ אם לא שלח ידו וגו׳ ומגלגלין עליו שלא פשע, עד כאן. משמע מדברי הרב כי עקר שבועה דאוריתא אינה אלא שנגנבה ואינו ברשותו, אבל שבועת שלא פשע מדין גלגול אנו באים עליה, ומעתה שבועת שלא פשע האמורה בשומר חנם תקנת חכמים הוא, שלא אמרה תורה אלא שלא שלח, ולזה כל שישנה לשבועה של תורה גלגלו בה חכמים שבועת לא פשע, וכל שאינה שבועת התורה שפטרתו פקע גלגול.

נמצינו אומרים, שלא בא המעוט של ההקדשות, הקרקעות וכו׳, אלא על שבועת שומר חנם שלא שלח ידו דוקא, ואם יטענו שפשע בה יתחיב שבועת הסת כתקנת רב נחמן (בבא מציעא ה,א). ולפי זה מה שאמרו בסוף פרק החובל (בבא קמא צג,א) בההוא ארנקי של צדקה שהפקידו רב יוסף אצל ההוא גברא, נגנב וחיבו רב יוסף, והקשה אביי ״לשמר ולא לחלק״, אם כן שסובר שממעט הכתוב אפלו מדין פושע כי התם שפושע היה ממה שחיבו לשלם והוא שומר חנם. לפי מה שכתבתי בפסוק ״לשמר״ כי דין זה דלחלק מסברא פטור הוא בלא מעוטא דלשמר, אלא דאסמכוה אקרא או שבא הכתוב לבל תטעה מדבריו לחיב אפלו לחלק. לזה שמר לך הסברא הנשמעת לך כי כל ממון שאין לו תובעים פטור הוא כי לכל אחד יאמר וגו׳, מה שאין כן דין פושע בממון שיש לו תובעים שהשכל נותן כי פושע מזיק הוא, אם לא תהיה ראיה ברורה לפטרו, כמבאר, כשלא בבעלים, בדינו עומד.

על כל דבר פשע. פרש״י עפ״י הגמ׳ שפשע בשבועתו שנגנבה ויעידו עדים כי הוא זה ברשותו ישלם שנים. ופי׳ על כל אבידה לטוען ט״ג באבידה שהוא חייב. ולזה הפי׳ אין מקום במקרא לדין מודה במקצת שידוע בגמ׳ עיקר דין זה מהאי קרא דכי הוא זה. וכבר נתקשה בזה הרמב״ן. וכן העיקר הגדול דש״ח חייב בפשיעה ופטור באבידה לא נזכר במקרא מפורש אלא בהאי קרא על כל דבר פשע כפרש״י ב״ק דק״ז ב׳ בד״ה שבועה של״פ ובב״מ דצ״ה בד״ה אש״ח דכתיב בי׳ פשיעה על כל דבר פשע. והרי לפרש״י במקרא לפנינו אין רמז לזה. ואין לומר דחיוב פשיעה למדנו מדלא כתיב פטור אלא בגנבה. דא״כ אבידה דקריבה לפשיעה יותר מגנבה כדאי׳ בב״מ דצ״ד מנ״ל דש״ח פטור. אלא ודאי הי׳ לחז״ל פי׳ אחר במקרא לפי הפשט. ובאמת לפי פרש״י שלפנינו לא נתיישב לשון דבר פשע. דבר מעילה מיבעי כלשון המקרא בפ׳ שבועת הפקדון וגם לשון אשר יאמר כי הוא זה על אמירת העד אינו במשמעות המקרא שהרי לא מיירי בעדים. ויותר ק׳ סיפי׳ דקרא אשר ירשיעון אלהים וגו׳ דפרש״י דיבא דבר שניהם לענין עדים זוממין. והוא פלא. היכן נזכר כאן דין זוממים והרי ע״ז כתיב פ׳ שלמה. אלא ענין רישא דהאי קרא עד על כל אבידה יש לו שני משמעות לפי הפשט. חדא פרש״י. ועוד משמעות אחר הולך ואור עד נכון משפטי התורה. על כל דבר פשע. שהמפקיד טוען שמא פשעת. על שור על חמור על שה על שלמה. הזכיר המקרא הרבה פרטים. משום דיש נ״מ ביניהם כאשר יבואר. על כל אבדה. דהנפקד אומר דהפקדון נאבד ממנו ואינו אומר שנגנב. ואבידה בעצמה פטור. אבל המפקיד טוען שהיה בזה פשיעה ומש״ה נאבדה. ועוד תנאי. אשר יאמר כי הוא זה. שהנפקד מודה במקצת בזה פשעתי ולא בכולה. אז עד האלהים יבא דבר שניהם. המה יעיינו אם הוא אבידה שקרובה לפשיעה צריך הנפקד לשבע או יביא עדים שלא פשע על כולה. ולמדנו שלא נתחייב שבועה על שלא פשע אלא בטענת ברי ולא ברי ממש אלא קרוב לזה וכדאי׳ בגיטין דנ״א שני כיסין קשורים מצאת והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ה״ז נשבע. ואע״ג שאינו ברי כ״כ שלא נתעכל הקשר וכדאי׳ ביצה ד״י דזמנין דמתעכיל קיטרייהו מכ״מ מיקרי טענת ברי לחייב שבועה מה״ת במודה במקצת. וכ״ז למדנו מהאי קרא דעל טענת המפקיד שמא פשעת א״צ לשבע מספק. אלא א״כ שהנפקד טוען אבידה שהוא קרוב לפשיעה וגם הוא מודה שפשע במקצת. אז צריך לשבע שלא פשע בכולה וממילא למדנו עיקר דין מודה במקצת בכל הטענות של ברי או קרוב לברי. [והא דאי׳ בב״ק דק״ו דכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ר״ל טעם הדבר דיש נ״מ בין מודה במקצת לכופר הכל הוא משום מלוה וכדרבה. אבל ממילא גזה״כ אפי׳ בפקדון כפי׳ הריב״א והרא״ש. אלא שעיקר טעם אותו דין כדרבה לא שייך אלא במלוה. אבל מכ״מ זה הדין אפי׳ בלא טעמא דרבה כמו כל דיני תורה שפרטיהן חוקה כמש״כ לעיל בפ׳ יתרו ובפ׳ בא בפ׳ תפלין] וזה הפי׳ הי׳ ידוע לחז״ל בפשיטות. אלא שלא ביארו לנו משום דחכמים תקנו שבועה שלא פשעתי אפי׳ בלי מודה במקצת ובלי טענת ברי. היינו אפי׳ השומר טוען טענת נגנב ואיכא עדים שאינו ברשותו. אבל כ״ז אינו אלא מדרבנן. ומה״ת הוא כמש״כ. והכי מתפרש זה המקרא. ועוד מקרא להלן י״ב כמו שיבואר. ולפי זה הפי׳ מסיים זה המקרא עד האלהים יבא דבר שניהם. היינו שבועה. אבל לא מתפרש אשר ירשיעון וגו׳ אלא כפרש״י. דמיירי המקרא בטוען ט״ג והוא נמצא שקרן. ע״ז הפי׳ מסיים המקרא אשר ירשיעון אלהים וגו׳. ולזה הפי׳ לא קאי על אשר יאמר כי הוא זה כלל :

על כל דבר פשע, הול"ל על כל פשע, וכבר בארתי בהתו"ה (אחרי סי' פ"ח) שמלת דבר יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה. כמו (בראשית כ) על דבר שרי, ובכ"ז השיבוהו חז"ל תמיד על עקר הוראתו מענין דבור, ולכן פה שהוא מיותר פרשוהו מענין דבור, וס"ל לב"ש שבא לרבות שאם רק דבר לפשוע אף שלא עשה מעשה מחרב על המחשבה כמעשה וב"ה חולקים ע"ז דהא אמר אם לא שלח דמשמע שעשה מעשה ומפרשי שבא לרבות אם אמר לעבדו ולשלוחו. וכמ"ש כ"ז בב"מ (דף מ"ד) ובקדושין (דף מ"ב):

על כל דבר פשע על שור וכו'. פי' שדריש כלל ופרט למעט קרקעות ועבדים ושטרות, (כמ"ש בב"ק דף ס"ב, ב"מ דף ח, שבועות דף מ"ב), ועוד אומר שאם לא יכתב זאת נאמר שפרשה זו ושל אחריה שמהם מדברים בשומר חנם והחלוק הוא שבפקדון של כסף וכלים פטור מגנבה ואבדה אינו חייב רק בפשיעה ובפקדון של בעלי חיים חייב גם בגנבה ואבדה, כמו שמבואר בפ' שניה שאם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. וכן פי' הרשב"ם באמת שאם נתן לו כסף או כלים נתנם לו לשמרם בביתו כשאר חפציו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור. אבל פ' שניה שכתוב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור ודרך בהמות לרעות בשדה ודאי ע"מ לשמרם מגנבים הפקיד אצלו ולכן חייב אם נגנב, לכן הזכיר גם פה בע"ח ללמד שלא זה ההבדל בין הפרשיות, רק שפרשה ראשונה מדבר בשומר חנם שהוא לא יחויב בגנבה ואבדה, ושניה מדבר בש"ש, ובראשונה תפס כסף או כלים לפי הרגיל שכסף או כלים יפקדו בחנם, ובע"ח רגילים להפקיד בשכר, וכמ"ש הרמב"ן בפירושו והתוס' בב"מ (דף מ' ע"ב ד"ה קרנא), והנוסחא העקרות הוא כפי הגהת הגר"א:

אשר יאמר כי הוא זה, פרש"י ז"ל שלפי פשוטו אשר יאמר העד זה הוא שנשבעת עליו והרי הוא בידך, וחז"ל פי' שתהא הודאה במקצת הטענה, והרמב"ן כתב שההלכה אפי' טוען שכולו נגנב ממנו חייב לישבע שבועת השומרים, ואם כופר בעקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי צריך הודאה במקצת וכ"ה בש"ע (ס"ס רצה). והנה מ"ש אשר יאמר אאל"פ על העדים (שלא נזכרו בכתוב) רק מוסב על השומר ר"ל אשר יאמר בעל הבית, ופירושו שאם לא שלח ידו אז יקרב בעה"ב אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע שטוען נגדו בין על שלא פשע בשמירתו בין על שאינה ברשותו בין על שלא שלח בה יד כמ"ש בב"מ (דף מו) שכל אלה הם פשיעה, וכן ישבע על אשר יאמר השומר כי הוא זה. ר"ל אם כופר בעקר הפקדון שבעה"ב תובעו מאתים והוא אומר מנה הפקדת, וזה מציין במלות הוא זה לא אחר שאתה טוען, בכל אלה עד האלהים יבא דבר שמהם, ואשר ירשיעון אלהים שהתברר שהוא הגנב ישלם שנים, וזאת ידענו בעצמנו שאין תשלומי שנים רק בטוען טענת גנב, וטענת מודה מקצת נוהג בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה, ובזה דברי חז"ל מיוסדים על הפשט הפשוט, שכבר בארתי באילת השחר (כלל ר"י) שמלת הוא מורה תמיד הפך וסתירה, שהיה די לומר כי זה, ובמ"ש הוא זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאינו זה לבדו רק עוד אחר עמו והוא משיב רק הוא זה לא הזולת הנוסף שאתה טוען:

עד האלהים יבא דבר שניהם, לא נודע כמה יהיו הדיינים, ולמדו ממה שכפל השם, שכבר התבאר אצלנו באילת השחר (פרק טו) שאין לכפול את השם רק אחר שנזכר בפעם הראשון יסמך כל הפעלים עליו, או ירמזהו ע"י כנוי, והול"ל אליהם יבא דבר שניהם אשר ירשיעון ישלם, מזה למדו שבא ללמד שיהיו ג' דיינים. ולר' יאשיה גם שם אלהים הראשון שהול"ל ונקרב אל השופט) הוא מן המנין, ולר' יונתן רק שני פעמים אלהים האחרונים מן המנין וידעינן שהם ג' מצד שאין ב"ד שקול, וכמ"ש בסנהדרין (דף ג ע"ב), ועמ"ש באילת השחר (כלל רמב וכלל רמג), ובגמ' שם אומר בשם רבי שדיני ממונות בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה, ומפרש אשר ירשיעון אלהים תרי, וגמרינן שגם מ"ש עד האלהים יבא דבר שניהם הם תרי ואין ב"ד שקול מוסיפים עוד א'. ואין בזה התורה לדברי המכלתא, שפי' המכלתא שרבי אומר שעד אלהים יבא הם שנים ולמד זה ממ"ש אשר ירשיעון אלהים שהם שנים מדכתיב ירשיעון בלשון רבים ולא אמר אשר ירשיע בלשון יחיד (וכן צריך לגרוס ירשיע אין כתיב כאן אלא ירשיעון) א"כ מדבר בשנים וה"ה שמ"ש על האלהים יבא הוא בשנים, ומה שסיים הא בשנים הכתוב מדבר ואין ב"ד שקול וכו', ר"ל שמזה ידעינן שמ"ש אשר ירשיעון אלהים שמדבר בגמר הדין צריך להיות בשלשה ונאמר עד האלהים יבא שהם ג"כ שנים, מכאן אמרו ד"מ בשלשה ר"מ אומר בחמשה כ"ז מדברי רבי, שרבי פי' דברי רבי מאיר שלכן אמר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה כמ"ש אשר ירשיעון אלהים שמיירי בגמר הדין בזה צריך שלשה, וא"כ במ"ש עד האלהים יבא שהוא ג"כ שנים מבואר שתחלת הדין בחמשה, ובירושלמי ריש סנהדרין מעתיק דברי המכלתא בלא סיום הדברים מ"ש מכאן אמרו וכו' ושאל ר' אבהו דליבעי לר' חמשה ומשיב שכן תנא דבי חזקיה שלרבי בעי חמשה, ולפ"ז תנא דבי חזקיה היה לו גי' המכלתא כגרסתנו עם הסיום, וכן מבואר בתוספתא וז"ל רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה דברי ר' מאיר. מבואר כמ"ש שרבי פי' דברי ר' מאיר רק בבבלי קצר ואמר הכל בשם רבי, כי רבי הסכים לדברי ר"מ ופי' דבריו. והנה רבנן שס"ל בשלשה ס"ל שאין ראיה מלשון רבים ירשיעון שמצאנו לפעמים שבשם אלהים משתמש בל"ר כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ׳:י״ג) כי שם נגלו אליו האלהים (שם לה), ובגמ' אמר ורבנן ירשיעון כתיב, ר"ל שאם הלשון רבים מוכרח ומלמד שיהיו דוקא שנים הי"ל לכתוב מלא, שהוא"ו מציין סימן הרבים, וממה שלא הקפיד ע"ז בכתיב הגם שקרינן ירשיעון בל"ר ידעינן (לאין הלשון דוקא כי שם אלהים בא לפעמים בל"ר לכבוד:

ישלם שנים לרעהו. ובפרשת שבועת הפקדון מחייב אותו חומש ואשם, ומפרש שבמקום שמשלם כפל אינו משלם חומש, ושם מדבר במקום שאין משלם כפל כגון שהודה מעצמו וכבר למד לה בספרא (ויקרא סי' שפז), ובב"ק (דף סה) ממ"ש ושלם אותו בראשו, וגם רבנן ס"ל כן, ומ"ש זה פה בשם ר"ש, נראה שצריך להגיה חייב לשלם את החומש ואת האשם, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש והאשם, שבזה חולקים רבנן עליו:

לרעהו ממ"ש ב"פ רעהו, חד ממעט הקדש וחד ממעט אחרים כמ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' ק"ע) שצריך ע"ז שני מעוטים. עיי"ש:

א דאשר יאמר כי הוא זה משמע שאמר לו לבעל הבית אין לך בידי כי אם זה: