שמות כ, ב

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה שתהיו משעבדים לי דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר, (להלן פסוק טו) את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד, אלהיך, לתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית, לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי:

מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר (דברים ז ח) ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:

אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

דְּבִירָא קַדְמָאָה כַּד הֲוָה נָפִיק מִן פּוּם קוּדְשָׁא יְהֵי שְׁמֵיהּ מְבָרֵךְ הֵי כְזִיקִין וְהֵי כְבַרְקִין וְהֵי כְשַׁלְהוֹבְיָין לַמְפַּד דִּינוּר מִן יְמִנֵיהּ וְלַמְפַּד דְּאֵישָׁא מִן שְמָאלֵיהּ פָּרַח וְטַיֵּיס בְּאַוִיר שְׁמַיָא וְחָזַר וּמִתְחַמֵּי עַל מַשִּׁירְיַתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל וְחָזַר וּמִתְחֲקֵק עַל לוּחֵי קְיָימָא דַהֲווֹן יְהִיבִין בְּכַף יְדוֹי דְמשֶׁה וּמִתְהֲפִיךְ בְּהוֹן מִן סְטַר לִסְטָר וּבְכֵן צָוַוח וְאָמַר עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲנָא הוּא אֱלָהָכוֹן דִּי פְּרָקִית וְאַפֵּיקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְּמִצְרָאֵי מִבֵּית שִׁעְבוּד עַבְדַיָּא

אנכי ה' אלהיך הדבור הזה מצות עשה אמר אנכי ה' יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא אלהים להם כלומר הווה קדמון מאתו היה הכל בחפץ ויכולת והוא אלהים להם שחייבים לעבוד אותו ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם וגם תורה על החדוש כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וזה טעם אשר הוצאתיך כי הם היודעים ועדים בכל אלה וטעם מבית עבדים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים שיעבדוהו כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה נה) וכבר רמזתי עוד למעלה (יט כ) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג) קבלת מלכות שמים כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם וכך אמרו במכילתא (בפסוק הבא) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים אמרו לו הן כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי ונאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד ה' אלהיך אשר הוצאתיך ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו' אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה) להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כט יז)

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כתב רש"י: "לא יהיה לך" למה נאמר, לפי שנאמר "לא תעשה לך" אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר "לא יהיה לך". וזו באמת ברייתא שנויה היא במכילתא (כאן). ואם כן תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע"ג ברשותו, ואין בה מיתת בית דין, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת בית דין.

ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בספרא (ריש קדושים): ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), יכול יעשו לכם אחרים תלמוד לומר "לא - לכם", אין לי אלא לכם יכול הן יעשו לאחרים תלמוד לומר "לא תעשו" לא לכם ולא לאחרים, מכאן אמרו העושה ע"ג לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום "לא תעשו" ומשום "לא לכם". רבי יוסי אומר משום שלש, משום "לא תעשו" ומשום "לא לכם" ומשום "לא יהיה". הרי שר' יוסי יחיד במקום רבים הוא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים ע"ג, ולדברי תנא קמא אינו כן.

והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח כא), להיות לכם לאלהים (ויקרא יא מה), יאמר שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר (להלן כב, יט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס שאמר: אלהא אחרן בר מיני. ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב אלהים אחרים הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה' לבדו, אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב "אחרים" חלילה אבל יאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד יז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו, אבל בהם אמר הכתוב כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם ואבן ויאבדום (ישעיהו לז יט).

והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה', ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם ולכך לא אמר "ולא תשתחוה להם" כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותנו מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודה זרה וכלן חייבי מיתה, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם. אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (להלן פסוק יט), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד יז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א).

וטעם על פני, כמו אם לא על פניך יברכך (איוב א יא), ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (שם ו, כח), יזהיר: לא תעשה לך אלהים אחרים כי "על פני" הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא "על פניו", וכן ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב כב), וכן וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד) שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים (א כד, ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם. והנה אמר: לא תעשה לך אלהים אחרים, שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי. ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (לעיל ג, ב), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד), ותדע סוד מלת "אחרים" ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו, וכן רמז אונקלוס, והוא שנאמר לא תעשון אתי וגו' (להלן פסוק יט).

דבור הראשון אנכי דע כי כל המצות הם על ב' דרכים והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת. על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת. ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע. והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת. ומי שאין לו דעת אין לו תורה. והדרך השנית מצות הנעלמות ואין מפורשות למה צוו. וחלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת. רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם בין שנגלה לנו הסוד בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת. איננו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו. רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו אם הוא על דרך משל. ואם לא מצאנו זה כתוב. נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו אולי נוכל לתקן אותה. ואם לא יכולנו נניחנה כאשר היא ונודה שלא ידענו מה היה. כמו ומלתם את ערלת לבבכם וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי וידענו דעת ברורה כי כל המצות שאינם חייבות משקול הדעת סוד אחד יש לכל אחד מהן ואם נעלם ממנו והעד על זה כי כתוב במקצתם למה צוו כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית. וחג המצות למען תזכור. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם והכלאים פן תקדש. ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם וכן לא ירבה לו נשים והזכיר למה ולא יסור לבבו ולא שהיא מצוה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא וטעם וקרא בו לבלתי רום לבבו מאחיו. ופרשת הקהל למען ילמדו. ורבות מצות ככה. א"כ יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות. וכל המצות על ג' דברים. האחת מצות הלב. והב' מצות הלשון. והג' מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך. ולדבקה בו וליראה את השם הנכבד ואהבת לרעך כמוך ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך. ולא תקום ולא תטור. גם מצות הלשון עשה ולא תעשה עשה כמו ק"ש וברכת המזון וברכת כהנים. גם וידוי מעשר ורבים ככה ומצות לא תעשה לא תענה ברעך. אלהים לא תקלל לא תקלל חרש. ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים ואין צורך להזכירם. ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כלם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב רק בדברי עבודת כוכבים. ובאמת כי הוא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות. רק היא כנגד כלם. והלא יראו כתוב שש הנה שנא ה'. ושם כתוב לב חורש מחשבות און. וכתיב היטבות כי הי' עם לבבך. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. והיה לבבכם שלם. אני ה' חוקר לב. וה' יראה ללבב. והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו. והוא קרוב ממצות הלב. וטעם זה הדיבור שיאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו:

שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דעי כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה הי' על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלהיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלהים. וככה אמר משה או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה היתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלי' בפ' כי תשא. והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים. אמר משה אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. ע"כ אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפ' כי ישאלך בנך. כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם. והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות. הא' עבדים היינו לפרעה. והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה ע"כ אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והב' כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו. והשלישית וצדקה תהיה לנו. שנהיה צדיקים לנחול העה"ב. ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י'. והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד. והט' דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו. כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה. כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו. כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הא' שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה. כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם. כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע כי כן כתוב אם יוצר עין הלא יביט. והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישהו. ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא.

והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים ומצא השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים. וכבר פירשתי כי הדבור הא' הוא היסוד ועליו כל בניני המצות. ואחריו כתוב לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד ע"ז. כי יש רבים שהם מאמינים בשם והם מזבחים ומקטרים לע"ז כמו המקטרים למלכת השמים שהם חושבים כי ייטיבו להם כאשר אמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. וכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון. והנה אלה מודים בשם רק משתפים עמו אחר. ע"כ בדבור זה כתוב השם הנכבד. ובדבור השלישי גם הוא כתוב. כי פשע הנשבע לשקר פחות מע"ז. רק הוא בוזה השם בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעם או צורך כי בלבו מאמין בשם ואינו משתף אחר עמו ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא. ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו. ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם. וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף ואשר אחריו אינם בגוף. ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואח"כ בלשון. ואח"כ חמוד בלב:

אנכי. לבדי, הוא ה', הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת:

אלהיך. ומקיים אני מה שקבלת עליך להיות אלהיך, בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד, בלתי שום אמצעי:

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. בפעולות מתנגדות לפעולות כל אמצעי שהם הטבע והמערכת, וזה כאשר קבלת באמרך אז זה אלי ואנוהו וכו':

מבית עבדים. להסיר כל אונס, שאין עמו מקום לשום מצוה כתקנה:

אנכי ה' אלהיך. מאי דבור הוא זה ומה מצוה ומה אזהרה היא זו. וי"ל אנכי ה' אלהיך ואני מצוך שתדעו ידיעה ברורה כי הוא הבורא וכי אני הוא המצוה כל המצות ונאמן ליפרע הטוב והרע וידיעת השם שחייב אדם לדעת שהוא הבורא יתברך וית'. ורבי תנחומא דורש לפי שנגליתי עליכם בים כגבור ואיש מלחמה וביום מתן תורה כזקן מלא רחמים אל תחשבו ששתי רשויות הן אלא אנכי ואין עוד אחר. ד"א לפי שכשנגלה הקב"ה ביום מתן תורה נגלה ברבותים אלפי שנאן והיו ישראל מעמידין זה לזה אמר להם הבורא אנכי ה' אני יחיד וגם פתח להם שבעה רקיעים והראה להם שהוא יחיד הה"ד אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ולכך נאמ' אנכי ולא יהיה לך בל' צווי ליחיד כדי ללמד סניגוריא לישראל במעשה העגל כדפרש"י שאמר משה באותו מעשה ואל תענשהו כי לי לבדי הזהרת לא יהיה לך ולא אמרת לא יהיה לכם. ועוד נאמר במדרש שלכך נאמרו כלם בלשון יחיד מפני שצפה הקב"ה שיחידים עתידים לבטל אותם מיכה מבטל אנכי. ירבעם מבטל לא יהיה לך. צלפחד זכור. יואב לא תרצח. אמנון לא תנאף. עכן לא תגנוב. ציבה לא תענה. אחאב לא תחמוד. לכך נאמרו כולן בלשון יחיד. ד"א אנכי ה' אלהיך בשעת מתן תורה היה הקול יוצא מן המזרח וישראל שומעין ובאים לקבל התורה באו למזרח הולך למערב באו למערב הולך לצפון באו לצפון הולך לדרום באו לדרום בא להם מן השמים שנאמר מן השמים השמיעך את קולו והיו ישראל אומ' והחכמה מאין תמצא תהום אמר לא בי הוא התחילו ישראל שומעין מארבע רוחות העולם ומשמים וארץ אומרים שמא חס ושלום רשויות הרבה הן לכך כתב אנכי ה' כל מה שאתם שומעים אינו בא אלא מאתי ומן אל"ף דאנכי עד כ"ף דלרעך יש תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות. ובפ"ק דקידושין אמרינן בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לעצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך הודו על הראשונות זש"ה יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך ועוד כתיב ראש דברך אמת ולא סוף דברך אלא מסוף דברך הודו שראש דברך אמת:

אנכי בגי' כסא לו' שקרע כל הרקיעים עד כסא הכבוד ובגימטריא מלא ועוד עשרה וזהו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ויש בו עשרה הויות ראשון ואחרון בשמים ובארץ וד' רוחות ועומק ורום:

אשר הוצאתיך ג' במסור'. ב' בדברות ואידך אשר הוצאתיך מאור כשדים שהוציאו מאור כשדים ליתן לבניו התורה:

אנכי ה' אלהיך. זו מצות הלב ואינו ספור כי אם מצות עשה שיודה אדם ויאמין בלבו אמונה שלמה כי יש בורא נמצא אחד קדמון ואין עוד מלבדו, וכן מלת אנכי תורה על נמצא, והאל"ף בראש תורה על היחוד והקדמות ושאר האותיות כלן עשרות שהן מחלק האחד, ואם כן כל התיבה כלה מעידה על האחדות. ועוד מלת אנכי תעיד על אחד כי אחד עולה פ"א בחשבון מרובע, ועוד מלת אנכי כוללת כל אותיות שבתורה שהן כ"ב אל"ף משלש אמות נ' מי"ב פשוטות כ"ף מז' כפולות וזה כלל כל האותיות ונחתמה המלה ביו"ד שהיא מן הנעלמות.

ועוד אמרו במדרש כי יש במלת אנכ"י נוטריקון אנא נפשאי כתבית יהבית.

וראוי להאיר עיני הלב בארבע תיבות הללו הרומזות שהתורה נתנה בשם המיוחד. וכבר ידעת כי כל אנכי האמור בהקב"ה תרגם אונקלוס מימרי חוץ מזה. והזכיר שני שמות מדת הרחמים ומדת הדין שהמצוה הזאת יקראוה רבותינו ז"ל קבלת מלכות שמים, והמדות האלו הלא הם מדות המלך כנגד העם כי המלך יצטרך להעמיד הארץ במשפט שנאמר (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ ויצטרך גם כן שיתנהג עמהם בחסד וכענין שכתוב (שם כ) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו, ואמר, אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדי לתת מופת על אלהותו וקבלת מלכותו מכל מה שראו בעיניהם והם יכולים להעיד עליו, והכונה לומר חייבין אתם לי שתקבלו אלהותי עליכם ממה שראיתם בעיניכם האותות והמופתים הנכללים ביציאת מצרים. ומפני זה לא אמר אשר בראתי השמים והארץ כי לא ראו זה בעיניהם, ורצה להביא להם ראיה על האלהות ממה שראו הם בעצמם בעיניהם. ועוד כי ההוצאה מארץ מצרים כוללת בריאת עולם שהנסים הנמשכים אחר ההוצאה ההיא רבים וממה שנשתנה הטבע בהם יתבאר מזה חדוש העולם כי עם הקדמות לא ישתנה דבר מטבעו כלל, ומפני זה אמר אשר הוצאתיך כי בודאי היתה ההוצאה מורה על החדוש ועל ההשגחה ועל היכולת שתקבלו עליכם אלהותי ומלכותי ושאהיה אלהים לכם ואדון עליכם ושתעבדוני אתם ותהיו עבדים לי כשם שהוצאתי אתכם מבית עבדים מבית המצריים שהייתם עבדים להם. או יאמר מבית עבדים שהאדונים שלכם היו עבדים שהרי המצריים בני חם הם שנאמר (בראשית י׳:ו׳) ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ואתם עבדים להם, או יהיה לשון עבדים שם דבר וכאלו אמר מבית עבדות וכמוהו (שם ט) עבד עבדים יהיה לאחיו, שפירוש עבד לעבדות עולם, ואפשר לפרש עוד מבית עבדים מבית המזלות שהם עבדים לי וקרא את המזלות עבדים לפי שהם מלכים למה שלמטה מהם שהם ממונים עליהם ועבדים למה שלמעלה מהם, וירמוז כי היו ישראל ראוין לשהות עוד במצרים לפי משפטי הכוכבים והמזלות לולא ה' שהיה לנו שהשפיל הכח ההוא והוציאם בדרך הנס וזהו שכתוב (דברים ד׳:כ׳) ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים לא אמר ממצרים מכור הברזל כי המשיל כח של מצרים אשר למעלה לכור הברזל שהיו ישראל ראוים שיותכו בו כברזל המותך בתוך כור, ואמר הכתוב כי הקב"ה הוציאם תחלה מאותו כור הברזל ואחר כך ממצרים זהו מכור הברזל ממצרים.

אנכי ה׳ אלהיך אמר רבי לוי נראה להם הקב״ה לישראל כמו איקונין שיש לה פנים לכל צד ואלף בני אדם מביטים בה והיא מבטת בכולם, כך הקב״ה כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל אומר עמי הוא מדבר. אנכי ה׳ אלהיכם אין כתיב, אלא אלהיך, למה לפי שהיה מדבר עם כל אחד ואחד כסדר שהם עומדים סביב ההר כדכתיב והגבלת את העם סביב לאמר. ואל תתמה שהרי המן כל אחד היה טועמו לפי כחו, ומה המן כך, הדבור על אחת כמה וכמה.

ה׳ אלהיך כבר פירשתיו בפרשת בראשית.

אנכי ה׳ אלהיך הוא דבור ראשון, אנכי מצוה עליך שתחזיקני לאדון שלך לפי שהוצאתיך מארץ מצרים ויש לי עליכם דין אדנות.מבית עבדים וטוב לך לעבוד אותי מעבוד אותם עבדים.

אשר הוצאתיך היה יכול לומר אשר עשיתיך או אשר בראתיך וכן כמה הרבה חסדים שעושה עם בריותיו לומר שיש להקב״ה דין עלינו לקבל מצותיו, אלא אם היה אומר כן היו יכולים להשיב הלא עשית כן לכל שאר אומות ולמה תטיל עלינו בשביל כך עול תורתך, לפיכך שם לפניהם מה שלא עשה כן לכל גוי ולשום אומה אחרת.

אנכי ה' אלהיך. זה דבור ראשון אנכי מצוה עליך שאהיה אדון שלך ודיין שלך כלומר שתחזיקני לאדון ולדיין לך ועתה נותן טעם לדבר מפני זאת רוצה אני להיות אדון שלך ודיין שלך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומוטב ונאה לך לעבוד אותי מלעבוד אותם עבדים והיה יכול לומר הק' אשר עשיתיך ואשר בראתיך וכחלב התכתיך וכגבינה הקפאתיך ועצמות וגידים הסככתיך עור ובשר הלבשתיך חיים וחסד עשיתי עמך ועל שדי אמך הבטחתיך ובידי מות וחיים לשלם גמול לשונאי ולאוהבי ואני זן ומפרנס אותך ולאין סוף וחקר לומר הדין שיש להק' עלינו לשמור מצותיו ולעבדו בלבב שלם ונפש חפצה אך אם היה אומר כן היה יעולים להשיב וכן עשית לכל בריות ולכל האומות וא"כ למה תטיל עלינו עמל תורתך יותר משאר האומות ולכך לא שם לפניהם רק אשר עשה להם והחבה שהראה להם יותר מכל האומות אשר לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וביד חזקה ובזרוע נטויה שלא עשה לשום אומה אחרת וזה אשר הוצאתיך ולכן יש לו דין על ישראל שיקבלו יחודו ואלוהותו מכל אומה:

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים יש להקשות שיותר ראוי שיאמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי העולם שזה יותר נס שכשברא העולם בראו מאין אבל אחר כך כל מה שעשה היה יש מיש דם ממים צפרדע ממים כנים מעפר וכן כולם ויותר טוב היה לשנקבל מלכותו עלינו שיאמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ והשמש שהוא מאה ושבעים פעמים יותר מהארץ ומכאן עד השמים מהלך ת"ק שנה וכן בכל עובי כל גלגל. תשובה לא אמר כן בעבור שלא ראו בעיניהם בריאת העולם ואע"פ שהאמינוהו. וראו יציאת מצרים. ועוד שבכלל אשר הוצאתיך חידוש העולם שאי אפשר לעשות הנסים אלא אם חידש העולם. ויש להקשות למה דיבר בלשון יחיד שהיה ראוי לדבר בלשון רבים אחר שהקב"ה דיבר עם כל ישראל וכן אמר והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים תשובת זו עם קושיא אחרת למה נמחלו שתי עונות לדוד אוריה הרג בחרב בני עמון ולקח אשתו והם גלוי עריות ושפיכות דמים שהם עבירות חמורות ולשאול עון אחד והוא קל לא נמחל שאמר עתה לך והכית את עמלק. התשובה ששאול חטא בחטא שהקב"ה צוה לו בעצמו בפרט לך והכית את עמלק ודוד לא חטא במצוה שצוה לו בפרט אלא לכל ישראל צוה לא תרצח לא תנאף ולכן צוה עשרת דברות בלשון יחיד לומר אם חטאת בהם כאלו חטאת במצוה שצויתי לכל אחד ואחד בפרט:

אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. טעם כפל אשר הוצאתיך מארץ וגו׳ מבית עבדים, פשט הדברים הוא שכונתו להגדיל עוצם שביתם שהיו בארץ מצרים, מקום שאסיריו לא פתח (ישעיהו יד:יז) וגו׳, נוסף על הפלגת טמאתה, ועוד שהיו שם בגדר עבדים והוציאנו ה׳.

עוד יכון ה׳ לומר על זה הדרך: אנכי ה׳ אלהיך – הנה הזכיר בתחלת דברי ה׳ שני ענינים: האחד היותו ה׳ ברוך הוא שם הוי״ה, זה יגיד האמונה כי ממנו יתברך ובמאמרו היה כל הוה וכל מה שהיה ומה שיהיה, גם יגיד על הויתו יתברך היה והוה ויהיה. והשני אמר ״אלהיך״, פרוש שעליהם לקבל מאמרו וגזרותיו, וכל הממרה את פיו יכנו אלוה. וכנגד שתי בחינות אלו בא האלקים להכריח כל אחת מהם בהוכחה שאין עליה טענה. כנגד אמרו אנכי ה׳, זה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים. דע כי באמצעות יציאת מצרים הכחשו כל הדוברים שקר שיש חס ושלום אמונה זולתו, כי הכחשו המאורות כי לא אלהים המה בהחשיך ה׳ מאורם, הכחשו הימים כי ה׳ עשה בהם אותות והפכם לדם, הכחשה הארץ בהכותה ה׳ ותשרץ שרצים רעים, הכחשו בעלי חיים שאין בהם ובמזלם חוזק, הכחשו כל אלוהות בעשות ה׳ בהם שפטים, הרי כי ה׳ הוא אדון כל הוה ושולט על הוה ומכחידו וגוזר על אין ויהיה כאשר עיני כל ישראל רואות. וכנגד מה שאמר אלהיך שצריכין לקבלו עליהם לאלוה לקים כל דבריו, אמר טעם הדבר מבית עבדים, פרוש, כי לצד שהיית עבד לזולת ואני הוצאתיך מעבדותם, שורת הדין נותנת כי תקבל אלהותי עליך לקים כל דבר.

עוד ירצה בכפל מארץ מצרים מבית עבדים להודיע סוד כמוס כידוע ליודעי חן, כי נשמות ישראל שיצאו ממצרים הן הנה שהיו טבועים בטמאת מצרים, ובאמצעות יעקב אבינו ובניו אשר ירדו מצרים הוציאו אותם, כאמרו (בראשית מו:ג) ״כי לגוי גדול אשימך שם״. ועין מה שפרשתי שם, ואמרו יודעי נסתרות לה׳ כי הוא עצמו שאמר הכתוב עליו (דברים ד:ז) ״כי מי גוי גדול״ וגו׳ שעמדו בהר סיני. וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון אמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוא הוצאת הנשמות משביתם בטמאת מצרים, פרוש שבררם באמצעות מועצותיו יתברך, אבל עודם במצרים בבית עבדות, ואמר מבית עבדים כנגד מה שהוציא העם המברר לבל ישתעבדו בהם שונאיהם.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (ירושלמי סוכה ה,ד) בפרוש ״יושב תהלות ישראל״ כי לא נתרצה הקדוש ברוך הוא בתהלת מהלליו כשאמרו אלהי עולם ולא אלהי המלאכים, אלא כשאמרו ״ברוך ה׳ אלהי ישראל״, והוא אמרו אנכי ה׳ אלהיך, פרוש שלא נתרציתי בשום כנוי המעלות אלא בקריאתו אלהיך, ובזה פרסם מעלות ישראל בעליונים. וכנגד פרסום בתחתונים אמר אשר הוצאתיך וגו׳, פרוש מקום שאין מציאות לצאת משם, והיתה הוצאתך פרסום גדול לכבוד ולתפארת. וצא ולמד מדברי יתרו שהוא אחד המיחד מהאמות. ואמרו מבית עבדים, פרוש לא הוצאתיך בדרך שישאר עליך שם עבדות. המשל, אם היה ה׳ מוציאם בדרך בריחה וכדומה, הגם שהיתה ההצלה נכונה, אף על פי כן שם עבדות לא יעקר מהם כי אלה עבדי פרעה. וממה שהוציאם בכמה נוראות עד שאמר פרעה ״הרי אתם לעצמכם, הרי אתם בני חורין״ וכו׳ (ילקוט ר״ח), ועוד לו כשרדף שעשה ה׳ הפלא הגדול בהטבעתו בים, בזה פקע שם עבדות מהם.

עוד ירצה לדבר עם הנפש ועם הגוף. כנגד הנשמה אשר תכיר בחינת הרוחניות אמר אנכי ה׳ אלהיך, כי הנשמה תכיר בחינת האלהות. ואולי באותו רגע עצמו היתה יציאת הנפש והכירה אלוה שלה כשאמר לה ״אנכי״, ולזה אמר לשון יחיד אלהיך, כי בחינת הנשמות הקדושות מתאחדת היא ואין בהם פרוד בעולם הפרוד שהוא עולם הזה. ותמצא שאמר דוד בדברי הימים (א יז,כא): ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, פרוש אפלו בארץ במקום הפרוד הם גוי אחד, כי נתקדשו ונעשו בארץ כמלאכים, והוא השבח שמשבחם בו דוד עליו השלום. וכנגד בחינת הגוף וחיותו שהוא בחינת הדומה לחיות הבהמי, אמר הכרת חסד עולם הזה כי לא תוכל בחון בחשק רוחניות הנאור.

עוד ירצה אנכי ה׳ אלהיך, פרוש, קודם ביאתך לעולם הזה, כי אתה אור מאור הקדוש חלק ה׳, כאמרו (דברים לב,ט) ״חלק ה׳ עמו״. ובחינה זו תגידנה תיבת ״אלהיך״, כי לא יתיחס דבר זה אלא לבחינת הקדשה שהוא מאורו יתברך, כידוע ליודעי חן וכנרמז ברובי מאמרי רז״ל. ואמרו אשר וגו׳, פרוש, אשר על כן הוצאתיך מארץ מצרים, ובזה הגיד טעם אשר הרעים והרעיש ה׳ תבל ויושביה שמים וצבאיה בשביל ישראל להוציאם, כי מהנמנע שיציל חלקי הקדשה ולקרבם אליו.

עוד ירצה על זה הדרך, אנכי ה׳, פרוש, בין בזמן שאני מתחסד עמך אהיה לך לרבון, בין בזמן שאני מיסרך ומוכיחך אהיה אלהיך.

עוד ירצה על דרך אמרו (תהילים קטז:ד) ״כוס ישועות וגו׳ ובשם ה׳ אקרא צרה ויגון וגו׳ ובשם״ וגו׳, ודרשו זכרונם לברכה (ברכות ס,א) מברכין על הרעה בשמחה כשם וכו׳, והטעם כי בחינת המוסר מה׳ אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אמרו אנכי ה׳ פרוש מדת החסד והרחמים אפלו כזמן אלהיך, פרוש שאני מיסרך.

עוד ירצה באמרו מארץ מצרים מבית עבדים על זה הדרך: אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמז על גלות האחרון אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד, ורמז ה׳ כי יוציאנו מבית זה.

עוד ירצה על זה הדרך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואם תאמר ולמה הוצאתנו משם ולא הגדלת חסדך עמנו שהיה ה׳ ממשיל ישראל שם בארץ אויביהם ויעבידו בעובדיהם וישלטו בהם ויקחו את ארצם מידם וישבו בה לעיניהם, ויש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עצם היכלת כי יש אלהים שופטים בארץ ושולטים בה. לזה אמר ה׳ כי טעם הדבר הוא לצד שהארץ היא בית עבדים, פרוש על דרך אמרו (דברים לב:ח) ״בהנחל עליון וגו׳ יצב גבלת עמים״, ואמרו זכרונם לברכה (זהר ח״א קח:) כי ה׳ חלק מקומות העולם לשרי מעלה זולת ארץ כנען אשר בחר לו לשמו כביכול, והוא אמרו מבית עבדים, פרוש, מקום שהוא של עבדים של ה׳, פרוש שממשלתו ממשלת שר אחד מעבדי ה׳, ולא רצה ה׳ שיהיו ישראל תחת ממשלת השרים אלא תחת ממשלתו יתברך בכל, והוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית אלהים.

אנכי ה' אלהיך וגו'. יש מחלוקת בין המפרשים כי י"א שרק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וראייתם ממה שב' דברות אלו נאמרו בלשון מדבר בעדו ושאר הדברות בלשון נסתר, וי"א ששמענו מפי הקב"ה כל י' הדברות ומה שאמרו (שמות כ טז) דבר אתה עמנו ונשמעה זהו לאחר ששמעו י' הדברות, ולפי זה הדבר צריך ביאור למה נאמרו דוקא שני דברות אלו בלשון מדבר בעדו. ולפי פשוטו אימא מילתא דשווייה לתרוויהו כי מדרך העולם שאחר שהאדם רואה פני המלך ומכירו ויודעו מאז הוא מקבלו למלך ואחר שקבל עליו עול מלכותו ראוי לקבל מצותיו הן מה שיצוה לו על ידי שליח הן מה שיצוה לו בעצמו אע"פ שפני המלך לא ראה בשעת הציווי, אבל אם עדיין פני המלך לא ראה מעולם והוא מסופק בקבלתו איך ישמע לשלוחו כי אם אין משלח אין שליח, כך הוצרך הקב"ה לדבר תחילה בנוכח אנכי ה' אלהיך להכניס בברית קבלת אלהותו כי עין בעין יראו את ה' קדושיו ואחר קבלת אלהותו ראוי לשמוע גם אל שלוחו אשר יבא בשמו. ואך לפי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתיך ואשר ברא שמים וארץ מן הטעם שיתבאר בסמוך. יצא מזה משפט מעוקל לטועים לאמר את"ל שכן הוא שזה ה' אשר הוציאנו מארץ מצרים שמא יש אלוה אחר אשר בראנו ואשר ברא שמים וארץ ומאי חזית לשמוע בקול זה אלהים אלהינו אשר הוציאנו ממצרים שמא יש אלהים אחר אשר בראנו ובקולו אשמע. ע"כ אמר מיד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני להורות שאין זולתו שום אלוה וא"כ אין אתה רשאי לשמוע לשום שליח כ"א לזה השלוח מאתי.

ולפיכך הוצרך הקב"ה לצוות ב' דברות אלו בנוכח, כדי לחזק בלבם קבלת עול מלכות שמים ואח"ז נתחייבו ממילא לשמוע גם אל שלוחו המדבר בלשון נסתר אבל לא היה יכול לצוות ב' דברות אלו ע"י שליח שהרי עדיין לא קבלו עליהם את המשלח לאלוה ואם אין משלח אין שליח ותירוץ זה מסכים לשני הדיעות כי לדעת האומרים אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום אתי שפיר כדי להודיעם מי הוא המשלח אשר ראוי לשמוע בקול שלוחו, ולדעת האומרים שכל הדברות שמעו מפי הגבורה הנה בב' דברות ראשונות דבר אתם ה' פנים אל פנים בנוכח כדי שיכירו מי הוא מלכם, ואחר זה חייבים לשמוע בקולו אף אם אינן רואין תמונה זולתי קול אף על פי שגם בראשונות לא ראו שום תמונה מ"מ הדבור בנוכח מורה על הדבור פנים אל פנים כמ"ש (דברים ה ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו', אבל שאר הדברות דבר בלשון נסתר להודיע כי הוא אל מסתתר ואעפ"כ חייבים לשמוע בקולו אחר קבלת עול מלכותו פנים בפנים.

דבר אחר, לפי שכל מצות אלו הם חובת הגוף ואינן תלוין בארץ וישראל חייבים בהם בין בארץ בין בחו"ל בין בזמן שבהמ"ק קיים בין בזמן שאינו קיים, חוץ מן שני מצות אלו אנכי ולא יהיה לך אינן מתקיימים כי אם בזמן שישראל יושבים על אדמתם ויאר ה' פניו אליהם ומדבר עמהם בנוכח כי אינן בהסתרת פנים, אבל בזמן שגלו הבנים מעל שלחן אביהם אז אנכי ה' אלהיך אינו מקויים כי כבר ארז"ל (כתובות קי:) שהדר בח"ל דומה כאלו אין לו אלוה כו' ולא יהיה לך אלהים אחרים אינו מקויים לפי שנאמר בתוכחה (דברים כח סד) ועבדתם שם אלהים אחרים. פירש"י מתוך שאתה מעלה מס לכומרי ע"ז מעלה עליו הכתוב כאילו עבדם, ע"כ דיבר הקב"ה ב' מצות אילו דוקא בנוכח כי בזמן שישראל בהצלחתם נאמר (ויקרא כו ט) ופניתי אליכם. ואז הקב"ה מדבר עמהם פנים אל פנים ובזמן ההוא מתקיימים ב' דברות אלו לכך נאמר על פני אבל שאר הדברות מתקיימים אף בזמן שישראל בהסתרת פנים ע"כ הם נאמרים בלשון נסתר, וז"ש (מכות כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הזכירו דווקא כנוי לשון גבורה כלפי הש"י כי זה נאמר על הזמן שישראל בשלותם ובזמן ההוא מוסיפין כח בגבורה של מעלה אבל בזמן שהם בהסתרת פנים הם מתישין כחו כביכול כמו שארז"ל (ילקוט האזינו תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר יד יז) ועתה יגדל נא כח ה'. והרשעים מתישין כחו שנאמר צור ילדך תשי. וכל זה נאמר מצד המקבלים כי באמת אין שנוי למעלה כמ"ש (מלאכי ג ו) אני ה' לא שניתי. אך תשות כח זה הוא בזמן שעונותיו לכדו את הרשע ודינו חרוץ להפסיק שפע הצנורות ממנו, נראה כאלו יש חלילה תשות כח למעלה אשר מנעה מלהטיב עמו אבל הצדיקים גורמים השפעת הצינורות ועל ידם נראית גבורה שלמעלה.

ומה שנאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ לפי שהרוצה לשקר ירחיק עדיו שהרי דבר זה לא ראו ע"כ הזכיר להם הדבר אשר ראו בעיניהם וכן תמצא בספר הזוהר, ואשר בראתיך לא נאמר לפי שאמרו רז"ל (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ולא בא כאן להזכיר כ"א הטובות אשר הטיב להם כי בעבורם הם חייבים לעובדו.

אנכי ה׳. המהווה הכל:

אלהיך מנהיגך ומשגיח עליך בפרטות:

אשר הוצאתיך. כבר נתבאר לעיל י״ב ל״א דיציאה משתמש בשני משמעות. א׳ יציאה מקומית ממקום טומאה שלא היה אפשר להגיע לקדושה ומעלה שאתם בו. וכמש״כ לעיל י״ג ג׳ בביאור פ׳ בצאת ישראל וגו׳. וזהו מארץ מצרים. ב׳ יציאה רוחנית. על זה אמר מבית עבדים. ממשפחה של עבדים כמש״כ לעיל י״ב כ״ג בפי׳ בית. והוא להפך מלשון עבד עבדים כמש״כ בפ׳ נח והעלה את ישראל שאינם מסוגלים להיות עבדים. והנה הקדים המקום ב״ה לומר אשר הוצאתיך וגו׳ ולא אשר בראתי שמים וארץ. באשר אין מזה הוכחה שרוצה להשגיח על ישראל ביחוד יותר מכל האוה״ע. מש״ה הקדים אשר הוצאתיך וע״כ להיות אלהיך. היינו משגיח עליך. שהרי הוצאתיך מארץ מצרים ממקום שלא היה ראוי להופיע עליך השגחתי כ״כ. וע״כ היה כדי ליקחך לי לעם ולהשגיח עליך. וכן ממה שהוצאתיך מבית עבדים וכמש״כ לעיל י״ג ר״פ קדש לי:

אנכי ה' אלהיך. הודיע להם שהוא הנמצא מחויב המציאות שע"ז מורה שם הויה שבא בעתיד, ר"ל שאני מחויב להיות, וכמ"ש בפ' שמות בבאור שם אהיה, ושהוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמתת המצאו שע"ז מורה שם הויה שמהוה כל הוה, ושהוא הקדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו שע"ז מורה השם היה הוה ויהיה, ושכל הכחות הנמצאים במציאות הם מושפעים מאתו והוא הנשמה אליהם שע"ז מורה שם אלהים כמ"ש בפסוק בראשית ברא אלהים, ושמאתו יצאו בין הטובות בין הרעות שע"ז יורה שני השמות הוי"ה ואלהים דין ורחמים, ושהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית שע"ז מורה שם אלהים שבא בכנוי אל ישראל, שזה מורה על הקשר והדיבוק שי"ל עמהם כמ"ש בכ"מ בתנ"ך, ושהוא גומל ומעניש כמ"ש אלהיך דייניך כמ"ש בס' התו"ה אחרי (סי' קל), ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שבמלת אני מדייק את הנשוא ובמלת אנכי מדייק את הנושא, למשל אני עומד ר"ל לא יושב, אנכי עומד ר"ל אנכי לא איש אחר, עמ"ש בפ' תולדות על אנכי עשו בכורך, וכשאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור ששדים, הודיעו ששמו הוי"ה, כ' זה לא נודע עדיין היטב לאברהם, אבל כשאמר פה אנכי הויה פי' רק אנכי הויה לא אחר, ובזה הוציא שלא נמצא זולתו, ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ר"ל ששם התבררו כל הפנות האלה, מציאות ה' ע"י סדרי מכות דצ"ך כמ"ש בזאת תדע כי אני ה', וההשגחה ע"י סדר עד"ש כמ"ש כי אני ה' בקרב הארץ, ושאין כמוהו נודע ע"י סדר באח"ב כמ"ש למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ כמ"ש בפירושי שם, ושהוצאתיך מבית עבדים וא"כ חובה עליהם לעבדו ולשמור מצותיו כמו שיחויב העבד לעבוד את אדונו: והרמב"ם בס' המצות ובחבורו (פ"א מה' יסה"ת) חשב מצוה זו למ"ע, והרב ר' חסדאי קרשקש בס' אור ה' אמר שהוא טעות כי לא יצויר מצוה בזולת מצוה ידוע, וא"כ כשתאמר שהוא מצוה להאמין במציאות ה' כבר הודעתי שיש מצוה שהוא ה', וא"כ הנחת אמונת מראות ה' קודם מה שתאמר שמצוה להאמין באמונה זו, ואין זה מן הקושי, כי יתכן שיקבל צווי ולא יאמין שהוא מחויב המציאות, כי גם עע"ז היו להה מצות כמ"ש כי הואיל הלך אחרי צו, הגם שהניחו שיש עליון עליהם דקרו לי' אלהא דאלהיא, ובאה המצוה שידע שהוא מחויב המציאות, והרמב"ם באר דבריו וז"ל שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות וכו', המצוי הזה הוא אלהי עולם וכו', וידיעת דבר זה מ"ע שנאמר אנכי ה' אלהיך, הרי שעקר המצוה לידע שיש מחויב המציאות, וזה כולל כל פרטי האמונות הנחלות בזה, לא זה לבד שיש מצוה, רק שהמצוה הזה הוא מחויב המציאות שכולל כל השלמיות, ובזה נכלל כל האמונות הנחלות שאלהות, ושן מה ששאלו איך יצדק מצוה על האמונה שאין לבחירה מבוא בה, הנה הרמב"ם דייק וכתב לידע שיש שם מצוי ראשון, וידיעת דבר זה מ"ע, ולא אמר להאמין שיש מצוי ראשון והאמנת ד"ז מ"ע, הרי באר שהמצוה הוא לידע זה בידיעת השכל, והוא כמ"ש במורה עמ"ש אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו שהיינו מפי גבורת המופת, ר"ל שכל המצות קבלו ממשה דרך אמונה כשידעו שהוא שליח ה' והאמינו בכל מה שצוה אותם בשם ה', אולם שתי המצות האלה שהם מציאות ה' ושאין זולתו, זה ישיג האדם בשכלו, וה' נטע בשכל האדם ידיעות נשתלו בו מלדה ומבטן ואשר [כפי דעת אפלטון] תביא הנפש אתה ממקור מחצבתה, שיש אלוה נמצא ושהוא אחד כמ"ש בפי' איוב במענה אליהו (סי' לו) ע"ש, עד שמי שיביט בעין השכל בבתי נפשו ימצא דעות אלה טבועות בנפש כל אדם, ומשורשות בנפשות כמו השכלות ראשונות, ולא היה צריך לקבלם ממשה בדרך אמונה, וע"כ באו הצווים האלה מאת ה' יוצר הנפשות, והמצוה הוא שישתדל לדעת זה בידיעה ברורה, כמ"ש מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת (איוב י״ב:ט׳), וכמ"ש בפי' בראשית שלכן לא אמר אלהים ברא בראשית:

כ דק"ל למה תלה אלהותו ביציאת מצרים ולא בבריאת שמים וארץ ולכתוב אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ:

ל פירוש לא מפני שאלהותו תלוי ביציאת מצרים תלה אלהותו בה מכל פעולותיו אלא מפני שכשנגלה על הים וכו' שנאמר ותחת רגליו וגו' רצונו להביא בזה שמשתנה לפי הענין ומה שכתוב בקרא יציאת מצרים ורש"י פירש לפי שנגלה בים וכו' משום שהוא תכלית יציאת מצרים:

מ הכי פירושו כשם שאתם מודים שהייתי יחיד בקריעת ים סוף כדכתיב זה אלי ואנוהו כך האמינו שאותו אלהים אני ולכך קאמר אני הוא שהוצאתיך מארץ מצרים. (מהרש"ל) פירש דק"ל לפי פירוש ראשון לא הוה ליה למימר אלא המוציאך מבית עבדים מארץ מצרים למה לי לכן פירש דבר אחר. ולפי שני פשטים האלו קשה שבתחלה אמר אנכי והדר אמר לא יהיה לך ואין זה כסדר שמתחלה היה לו לצוות שלא יהא שום אלהות והדר הל"ל אנכי ר"ל אני לבדי לפי שאין דרך לצוות תחלה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדה לכ"פ ד"א שהיו שומעין וכו' והיו סבורים מיד שהם הרבה לכך הוצרך להזהיר בתחלת הענין על זה (ר"ל) אנכי וגו'. ר"ל אלא אנכי:

אנכי ה' אלהיך וגומר עד וכל העם רואים את הקולות וראוי לשאול בדברות האלה שאלות:

השאלה הא' במספר הדברות אמרה תורה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים וגומר והנה לא ימלט אם שנאמר שהם עשרה כפי מנין המצות שיש בהם או כפי המאמרים הגוזרים הנמצאים בם או כפי מספר הדרושים שבהם ושקר שנאמר שהם עשרה כפי המצות כי הנה כפי דעת מוני המצות יש בדברות האלה י"ג מצות והוא מבואר בפסוקים. ושקר גם כן שהמאמרים הגוזרים אשר בהם עשרה כי הם באמת י"ח או יותר כמו שתראה מהם לא עשרה בלבד. ולא נוכל ג"כ לומר שיש בהם עשרה דרושים לפי שאנכי ולא יהיה לך עד אלף דור הוא דרוש אחד ומאמר מקושר יכלול שהוא ית' אלהינו שהוציאנו ממצרים ולכן לא יהיה לנו ולא נעבוד אלוה זולתו ואם היה כל זה דרוש אחד יהיו אם כן כל דרושי הדברות תשעה לא עשרה אם לא שנשים החמדה שני דבורים לא תחמוד אשת רעך אחד ולא תחמוד בית רעך אחד כמו שפירשו קצת מהמפרשים והוא דרך זר מאד אין ראוי לקבלו ואיך היו אם כן הדברות עשרה:

השאלה הב' באיכיותיהם רוצה לומר שיהיו הדבורים האלה כלם ממין אחד. אם כלם מצות עשה מחייבות או כלם מצות לא תעשה שוללות ולמה באו בערבוביא. הא' מחייב אנכי ה' אלהיך הב' שולל לא יהיה לך וגומר. ואחריו שולל אחר לא תשא. ואחריו שני מחייבים זכור וכבד. ואחריהם חמשה שוללים לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. כי בהיות שכלם נתנו מרועה אחד היה ראוי שיהיו כלם באופן אחד. ואין ספק שכל אחד מהדבורים נמצ' מעשה ולא תעשה. כי אם אמר בשלילה לא יהיה לך הנה נשאר היחוד בחיוב ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' אם בא בשלילה דבור לא תשא הנה נשאר בחיוב ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה. ואם בא השבת בלשון מחייב כבר מצינו השלילה לא תעשה כל מלאכה ואם בא כבוד ההורים בלשון מחייב הנה נשאר ומקלל אביו ואמו מות יומת שכחו כח השלילה ואם חמשת הדבורים אחרונים שבין אדם לחבירו באו בלשון שולל כבר אמרה תורה מאמר מחייב כולל אותם ואהבת לרעך כמוך ויקשה א"כ למה לא היו כלם ממין אחד מחייבים או שוללים ולמה הה' שהם בין אדם למקום מהם בחיוב ומהם בשלילה והה' שבין אדם לחבירו כלם בלשון שולל ולא אחד מהם מחייב:

השאלה הג' בעונשים למה לא היו הדבורים כלם שוים בענין להעונש והיה העובר על המצות לא יהיה לך ולא תשתחוה להם עונשם בכרת והעובר בלא תעשה לך פסל חייב מלקות שתים. והנשבע לשוא לוקה שתים. והמחלל השבת הוא בסקילה וכן המקלל אביו ואמו. והרוצח מיתתו בסייף. והנואף אשת איש מיתתו בחנק. וכן הגונב נפשות. והעונה ברעהו עד שקר אין לו עונש ידוע אלא ועשית לו כאשר זמם לעשות והעובר בלא תחמוד אין לו עונש כלל לפי שאין בו מעשה ויש א"כ בעשרת הדברות מצוה אחת בכרת ושתים בסקילה ואחת בסייף ושתים בחנק ושתים במלקות. ואחת שאין בה עונש ידוע ואחת שאין בה עונש כלל והוא חלוף גדול:

השאלה הד' בסדרם והוא כי הנה כמו שאחז"ל חמשה הדבורים הראשונים שהם בין אדם למקום היו בלוח אחד. אנכי ולא יהיה לך לא תשא זכור וכבד. והחמשה הנשארים שהם בין אדם לחבירו היה בלוח השני לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמוד. ולפי זה היה ראוי שהחמשה דברות הראשונים יהיה כלם באמונות השרשיות יסודי התורה וכמו שבדבור הראשון בא העקר הראשון ממציאות האל כדברי גדולי המחברים והמפרשים ובדבור השני בא היחוד הב' מאחדותו. כן היה ראוי שבשאר הדבורים ההם יזכור שאר העיקרים שהם יסודות התורה או יהיו בדברים מיוחסים כאלהותו יתב' כמו לאהבה את ה' ואהבת את ה' אלהיך ולהתפלל אליו כאמרו ועבדתם את ה' אלהיכם ולדבקה בו כמ"ש ובו תדבקון. ולהלוך בדרכיו כמ"ש והלכת בדרכיו. ולקדש שמו כמו שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל. וליראה ממנו כמו שכתוב את ה' אלהיך תירא וליראה מן המקדש כמו שכתב ומקדשי תיראו. ולמה לא הזהיר על ברית המילה שהוא האות אשר שם בבשרנו ואין ספק שהמצות האלו כלם ודומיהם הם יותר הכרחיות בהישרת העם בלמוד אלהי מדבור לא תשא. ולמה לא הזהיר עליהן:

השאלה הה' בחמשה דבורים שהיו בלוח השני מהדברים שבין אדם לחבירו. מה ראה יתברך להזהיר על חמשה אלה בלבד ולא במצות אחרות שהיו יותר ראויות והכרחיות בתקון המדיני מאלה. אם האהבה לרעים ואהבת לרעך כמוך והיא מצוה כוללת. ואם שלא לגזול ולא לעשוק ושלא יונה איש את אחיו ומצות ועשית הישר והטוב שהיא גם כן כוללת מצוות הרבה ולא תלך רכיל בעמך ולא תשנא את אחיך בלבבך ולא תקום ולא תטור את בני עמך וכן מצות רבות אחרות שבאו בתורה ולא נזכרו בדברות והם יותר הכרחיות מלא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד. ואם לאו לא תנאף באשת איש מדבר כדבריהם ז"ל יקשה למה לא הזהיר גם כן על שאר המצות ולמה הזהיר על החמדה שהיא דבר שבלב ואין בו מעשה ולא הזהיר על הגזל וגם לא על הגנבה אם היא שלא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר כדבריהם ז"ל:

השאלה הו' באזהרתם וזה כי הנה בדרוש הראשון שהוא מענין האלהות נתן טעם וסבה במצות באמרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ולכן לא יהיה לך. ונתן עונש לעובר עליה שנאמר פוקד עון אבות על בנים וגו'. ונתן שכר לשומר אותה באומרו ועושה חסד לאלפים והיה ראוי שיעשה כן בשאר הדבורים ואתה תמצא בדבור לא תשא שלא נתן טעם ולא שכר אבל בלבד זכר העונש שנ' כי לא ינקה ה' ובדבור השבת לא נתן שכר ולא עונש אבל נתן הטע' לבד שנ' כי ששת ימים וגו' ובדבור כבד לא נתן טעם ולא עונש אבל נתן שכר בלבד באמרו למען יאריכון ימיך. ובשאר הדבורים כלם לא נתן טעם ולא שכר ולא עונש. אבל אמר בקוצר מופלא לא תרצח ולא תנאף לא תגנוב וגו':

השאלה הז' בדבור אנכי בפרט כי אם היה שהזהירנו וצונו שנאמין במציאות הסבה ראשונה ית' כמו שהסכימו עליו הרב המורה והרמב"ן וזולתם כמו שיתבאר למה אם כן לא באה המצוה בלשון הנאות אליה והיה ראוי שיאמר האמן כי יש אלהים שופטים בארץ או שאני אני הוא ה' אלהיך או יאמר שמע ישראל אנכי ה' אלהיך כמ"ש באחדות והנה בשבת אמר זכור ובכבוד אב ואם אמר כבד שהם לשונות יורו על המצוה. אבל אנכי ה' אלהיך הוא דמות ספור מה שקרה ואינו מורה על המצוה. ויקשה גם כן למה לא אמר אשר בראתי שמים וארץ אלא אשר הוצאתיך. וכבר העיר עוד הר' חסדאי טענה להכריח שאין דבור אנכי מצוה להאמין שיש אלוה מצוי לפי שהמצוה תצטרף אל המצוה אותה ואם המאמר הזה מצוה היה מתחייב שיהיה שם מי שצוה אותה ותהיה אם כן מציאות האל קודמת בידיעה לאמונת מציאות האל והו' בתכלית הביטול והוכיח הרב הזה שכבר יראה מהוראת שם מצוה וגדרה שלא תפול אלא בדברים שיש לרצון ולבחירה מבוא בהם ולכן אם היו האמונות והדעות אין לרצון ולבחירה מבוא בהם יתחייב שלא תפול בהם שם מצוה. ואמנם שאין לרצון ולבחירה מבוא בהן הוכיחו במ"ב פ"ה מספרו בד' טענות עצמיות והוא ממה שיוכיח שאין הכוונה בדבור הזה להאמין במציאות האל ובפירוש הפסוקים ארחיב עוד הדבר הזה:

השאלה הח' למה בדבור הראשון זכר הכתוב שם יהו"ה ושם אלהיך ותואר אשר הוצאתיך ובדבור לא יהיה לך זכר השם המיוחד והאלהות באמרו כי אנכי ה' אלהיך ולא אמר אשר הוצאתיך ובדבור לא תשא זכר בלבד השם המיוחד ולא אמר אלהיך ולא אשר הוצאתיך כמו שאמר כי לא ינקה ה'. וכן בדבור זכור פעם יאמר שבת לה' אלהיך שני השמות ופעם שם ה' בלבד כי ששת ימים עשה ה' ולא אמר אלהיך ולא אשר הוצאתיך וכן בדבור כבד לא זכר כי אם שם ה' בלבד. האמנם בכל חמשת הדבורים האלה שבין אדם למקום תמצא השם המיוחד בכל אחד מהם. אבל בחמשת הדבורים האחרים שבין אדם לחבירו לא נזכר בשום אחד מהם לא שם ה' ולא שם אלהים ולא אשר הוצאתיך עם היות שכלם נתנו מרועה אחד:

השאלה הט' באמרו פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים כי איך יהיה מהיושר האלהי שהבן ימות בעון האב. ואם היה אוחז מעשה אבותיו בידיו הנה הוא בעונו ימות לא בעון אבותיו. וכן אמר הנביא בן לא ימות בעון האב ועכ"פ נאמר שבענין ע"א כשהבן אוחז למעשה אבותיו יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח למה יחס הכתוב זה לענין הע"א בפרט כי גם בכל שאר העונות כשהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם יפקוד ה' על הבן עון אביו וכן נאמר למשה נושא עון ופשע וחטאה וגו' ואמר פוקד עון אבות והו' המוכיח שעל כל העונות ידבר ולמה אם כן לא זכרו יתב' בכל הדבורים אלא בדבור הע"א בלבד. ובכלל זה הספק למה אמר כאן על בנים על שלשים ועל רבעים ובמעשה העגל נאמר על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים:

השאלה הי' בדבור לא תשא והיא כי אם היה אסור השבועה לשוא ולשקר בעצם וראשונה לעד שקר היה ראוי שיזהיר על עדות השקר ועל השבועה לשוא כאחד כיון ששניהם משתתפים בחטא וכמ"ש בפרשת משפטים לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ולא עשה כאן הכתוב ככה כי בדבורים הה' הראשונים שהיו בלוח אחד הזהיר על השבועה ובה' דבורים אחרונים שהיו בלוח האחרת הזהיר על העד שקר. ויש לשאול גם כן מה ענין אומרו כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא והיה ראוי שיאמר כי יכרית ה' או כי יאבד ה' וכדומה מלשונות העונש לא שיאמר כי לא ינקה כאלו היה ראוי שינקה אותו והודיע שלא ינקה:

השאלה הי"א בדבור זכור והיא למה לא הזהיר על מועדי ה' חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות וכ"ש ביום תרועה ויום הכפורים שהם ימים קדושים לה' והזהיר בלבד על השבת. והנה בפרשת אלה מועדי ה' נזכר ראשונה השבת אבל מיד נזכרו יחדיו אחריו כל שאר המועדים וכן בסוף פרשת משפטים ובסוף סדר כי תשא זכר השבת ומועדי ה' סמוכים אחריו:

השאלה הי"ב למה זה בחמשת דברות האחרונות שבין אדם לחבירו אמר לא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא אמר באחד מהם לשון רעך. אמנם בלא תענה ובלא תחמוד אמר מלת רעך לא תענה ברעך לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך. והנה כל העונות ההם הם רעות ומעשים מגונים מפאת עצמם ולא מפאת הרע המקבל אותם כל שכן שבכלם עם הרע ידבר ויקשה גם כן למה עשה בחמדה שני לאוים בית רעך ואשת רעך ולא כלל שניהם בלאו אחד:

השאלה הי"ג בעשרת הדברות בכלל וענינם כי הנה ההזמנות שהזמין הקב"ה לאותו מעמד הגדול והנורא והדברים ההם המבהילים בהרעשת שמים וארץ היה ראוי שיהיו כדי לבאר אל עמו ואל חסידיו דרושים עמוקים אלהיים אשר לאו שכלי בני אדם במחקרם ועיונם להשיגם על אמתתם כאלו תאמר איך יושפעו הדברים הרבים והמתחלפים מסבה אחת פשוטה בתכלית הפשיטות. ואיך נשפע מהנבדל הראשון הגלגל בהיותו גשם. ואם הגלגל הוא בעל נפש או לא ותכלית תנועות הגלגלים וסבותיהם ומספרם ויתר החקירות שנואלו יועצי חכמי היונים ושאר הפלוסופים בהשגתם. ואין כן עשרת הדברות שהראשון מהם שהוא יתברך נמצא והב' שהוא אחד ובלתי גשם מי לא ידע בכל אלה מפי המופת העיוני הברור וכן שיכבד אדם את אביו ואת אמו ולא ינאף ושלא ירצח ולא יגנוב ולא ירע את חבירו הם כלם דברים שהגס מבני אדם ידעם בשלמותם. כי הנה לא תמצא בדברות שום דבר מחודש ושהשכל האנושי לא יספיק לדעתו ויצטרך לנבואה להודיעו אלא מצות השבת וטעמה מחדוש העולם ובריאתו הראשונה. והיה ראוי שיהיו כל שאר הדברות באותו ערך ומדרגה אצל השכל לא דברי' ממעשי' נהוגי' שהקל שבקלי' מבני אדם יפול בהם בהבטה ראשונה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' עד לאוהבי ולשומרי מצותי ראיתי חכמינו הקדושים חדשים גם ישנים בלתי מסכימים בפירוש עשרת הדברות האלה. כי הנה במכילתא דרשו דבור אנכי כמו שכתב רש"י אני הוא שנגליתי על הים כגבור עושה מלחמה ואני הוא הנגלה בסיני כזקן מלא רחמים ודרשו לא יהיה לך על עבודת הפסילים שהיו כבר עשוים. ודרשו לא תשא אם שם ה' אלהיך לשוא בנשבע על מה שהוא ידוע בעצמו הנקרא אצלם שבועת שוא ודרשו זכור את יום השבת על שביתת היום השביעי לבד. ודבור כבד דרשו כפשוטו על כבוד ההורים ודרשו לא תרצח על השופך דם נקי ולא תנאף בניאוף אשת איש בלבד. ודרשו לא תגנוב בגונב נפשות כי הוא דבר הלמד מענינו. וכמו שלא תרצח לא תנאף הם במיתת ב"ד כך לא תגנוב הוא בדבר שחייבים עליו מיתת ב"ד. וכן פירש רש"י בפירושיו. וגם הרב הגדול המימוני זה דרכו בפירוש המצות האלה בחבורו הגדול אמנם הראב"ע פירש לא יהיה לך על מצות האמונות הפרטיות. ופירש לא תשא זכור כבד לא תרצח כדברי מכילתא אבל פירש לא תנאף כולל לכל מיני זנות ונאוף. ופירש לא תגנוב על גנבת הלב גם ממון ולא כלל בו גנבת נפשות. ופירש לא תחמוד על הגזל ועושק ומרמה להיותם מפני חמדת הלב ואמנם הרמב"ן פירש אנכי ולא יהיה לך במצות אמוניות פרטיות כמו שאבאר אחר זה ושאר הדבורים על דרך מכילתא ורש"י ובדבור לא תחמוד נטה לדעת הראב"ע. והרלב"ג פירש אנכי ולא יהיה לך במצות אמוניות פרטיות גם כן ופירש לא תשא על שבועת שוא ועל שבועת שקר. ופירש לא תנאף כולל לכל העריות. ופירש לא תגנוב בגונב נפשות כדברי רש"י ולא תחמוד בגזל ועושק כהראב"ע. הנך רואה חלופי דעותיהם בזה ומעתה בני שמע בקולי הביטה וראה שבעשרת הדברות האלה שישראל שמעו בסיני נמצאו שלש מעלות על כל שאר דברי התורה האלהית ומצותיה. המעלה האחת מצד המדבר והיא שהדבורים העשרה האלה לא שמעו אותם מפי נביא כשאר מצות התורה שמשה קבלם מפי הגבורה וישראל שמעו אותם מפיו. כי הנה הדברות העשרה האלה האלהית דבר ויקרא ארץ לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אמרם ואם אלהי השמים ואלהי הארץ עמדו רגליו ביום ההוא על הר סיני לדבר לעמו הדברים האלה דעו נא וראו כי נכבדות ידובר בם. והמעלה השנית היא שהתורה והמצוה ודברי הנביאים כלם נתנו מרועה אחד אבל לא לקבוץ אנשים רבים אלא לאיש אחד איש אחד אשר מלאו לבו להיותו שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה ועם היות שמשה נגש אל האלהים מכל ילוד אשה הנה אחד באחד יגשו קול לו קול אליו והאנשים אשר היו עמו לא ראו את המראה לא כאלה חלק יעקב בעשרת הדברות כי כל העם מקצה קטון וגדול שם הוא כלם יחד המה ראו מעשה ה' ויראו את אלהי ישראל מדבר מתוך האש. והיתה אם כן המעלה הראשונה מצד הנותן יתברך והב' מצד המקבל העם הרב ההוא. המעלה השלישית הוא שעשרת הדברות האלה בלבד מכל דברי התורה ומצותיה כתובים ע"י הקדוש ברוך הוא על שני לוחות אבנים כל כלי ברזל לא נשמע בהבנותם כי נגעה בם יד ה' ולכן החי יתן את לבו למה זה בחר ית' לכותבם בחרושת אבן למלאת והמכתב מכתב אלהים ולא צוה למשה מחוקק ספון שיכתבם על ספר ככל שאר דברי התורה אין זה אלא למעלת הדברים וליוקרם שהוא הגידם וכתבם כדי שלעד בצור יחצבון. על כן אמרתי שעשרת הדברות האלה הם מאמרים כוללים כל תרי"ג מצות שנתן הקדוש ברוך הוא לעמו ומפני זה רצה לאמרם בעצמו ולכל ישראל יחד ולכתבם על שני לוחות אבנים והיו אם כן עשרת הדברו' האלה כאן במדרגת ההתחלות ושרשי יסודי התורה. וכתבו המקובלים שלכן באו בהם תר"כ תיבות לפי שהם תרי"ג במספר המצות הנכללות בהם. והשבעה הנותרות הם כנגד השבעה קולות שזכר במזמור הבו לה' בני אלים כי בז' קולות נתנה התורה. והמה הנזכרים בפרשה וכמו שכתב הרמב"ן וכבר הציץ על זה הרלב"ג באומרו שהדברו' האלה הם כוללי' המצו' כלם. אבל כאשר ירד לפירוש' בפרט ביאר קצתם כוללים וקצתם פרטיים כמו שזכרתי. וגם אני שמעתי שהגאון רב סעדיה הסכים בזה אבל הראב"ע הלעיג ממנו כדרכו שישתה לעג כמים. אמנם לדעתי הוא דעת ישר ובריא אולם. ועל כן באו באלה הדברות מלות משותפות הרבה כדי שיכללו מובנים רבים ומצות מתחלפות ואין לתמוה איך יכלול מאמר אחד צווים ואזהרות רבות. כי הנה מצינו בדברים הטבעיים איכיות ראשונים שניים ושלישי' וסגולות ודברים נעלמים נמשכים אחרי צורותיהם לא ישיג האדם סבותיהם ואם בדברים שיפעל הטבע בחכמת בוראו הטביע בהם תועליות הרבה מתחלפים לא יכילם השכל האנושי כ"ש וכל שכן שיהיה בדברים המסודרים והנאמרים מהאלוה יתב' מעצמו וכבודו שאין ראוי שירוחק מהיותם כוללים פירושים והבנות מצות ואזהרות מתחלפות כי כמו שבתחלת הבריאה בדבר ה' שמים נעשו ובדבור אחד פשוט נבראו גלגלים הרבה וכוכבים רבים ומתחלפים ככה במתן תורה בכל דבור ודבור מעשרת הדברות יוכללו תעלומת חכמה ומצות הרבה ואני אעיר על דבר מזה בפירוש הדברות עם היות שלא אתעסק כאן להכניס כל תרי"ג המצות בהם מפני האריכות:

ואחרי הקדמתי זאת אומר ראשונה בדברו' שלא היה מספר' עשרה בערך המצו' שבהם ולא כפי הדרושים אלא כפי הדבורים ששמעו וההפסקות שהיו בין דבור לדבור. כי הם שמעו ראשונה דבור אנכי עד מבית עבדים ונפסק. ואח"כ שמעו דבור שני לא יהיה לך עד ולשומרי מצותי ונפסק. אח"כ שמעו דבור שלישי לא תשא עד את שמו לשוא ונפסק. אחר כך שמעו דבור רביעי זכור את יום השבת עד ויקדשהו ונפסק. אחר כך שמעו דבור חמישי כבד את אביך עד סופו ונפסק. אחר כך דבור ששי לא תרצח ונפסק. ולכן נמנה בדבור אחד עם היותו קצר המלות מפני ההפסק. וכן דבור שביעי לא תנאף ודבור שמיני לא תגנוב. ודבור תשיעי לא תענה כל אחד דבור בפני עצמו בערך ההפסקות. ודבור עשירי לא תחמוד ולפי שבא מדובק וסמוך עם לא תחמוד השני עד וכל אשר לרעך. לכן נמנה כלו בדבור עשירי. ואין להרחיק ענין ההפסקות מפני מה שכתוב קול גדול ולא יסף ותרגם אונקלוס לא פסק כי אין כוונתו שלא היה הפסק בין פסוק לפסוק ובין תיבה לתיבה שא"כ לא יכלו להבין דבר אלא שלא היה שם הפסק בדבור אחר כ"ש שהפסוק ההוא יש לו פירוש אחר כמו שהודעתיך למעלה ובמכילתא אמרו את הדברים האלה דבר ה' (רש"י שמות כ' ב') מלמד שאמר עשרת הדברות בדבור א' מה שא"א לבשר ודם לומר כן והקשו אם כן מה ת"ל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלא מלמד שאמרם בדבור אחד וחזר ופרט כל אחד ואחד דבור בפני עצמו עד כאן. הנך רואה שעם היות שאמרו שכל הדברות נאמרו כאחד מפני התקשרותם ואחדותם בענין השלמות הזה לא כחשו שנאמרו גם כן בהפסקות והבדלי המאמרים והוא האמת. והותרה בזה השאלה האחת:

ואמנם למה לא באו כל הדברות בלשון מחייב או כלם בלשון שולל הנה הוא לפי שבאו כפי מה שחייב חומר הדברים כי בתחלה אמראנכי ה' אלהיך כדי להודיעם מי היה המדבר אותם וזהו לא יהיה אלא בשמות חייוביים ה' ואלהים ואשר הוצאתיך. ואמנם הדבור השני שהיה להזהירם מהע"א היה ראוי שיהיה מלשון שולל להרחיקם מהטעות ההוא. והנה לא זכר כאן מצות היחוד לפי שהיו המצות האלה שזכר מעשיות ולא תפול המצוה באמונות גם שמציאות האל ואחדותו יושגו במופת ועיון שכלי ולא היה צריך יתברך לאמרם בעצמו ולכן הזהיר על הע"א שהיה רוב העולם נמשך אחריה גם שבסוף הדבור אמר לאוהבי ולשומרי מצותי שהוא מאמר כולל למצות המחייבות אשר בעניני האלהות ואמנם דבור לא תשא בא בלשון שולל ולא מחייב לפי שהאזהרה היא שלא ישבע לשקר ולא ישאהו על פיו לשוא כמו שיתבאר ועם היות שיוכל להשבע במשפט ובצדקה הנה המונע עצמו מהשבועה אינו חוטא ולכן הזהיר על החמור והכרחי והנזהר לא על הרשו' ואמנם בשבת בא מצות עשה בלשון מחייב זכור את יום השבת לקדשו ונזכר בו גם כן מצות לא תעשה בלשון שולל לא תעשה כל מלאכה לפי שיש חיוב בשבת לקדשו ושלילה מלחללו. ואמנם כבוד אב ואם בא בלשון מחייב ולפי שחייב אדם לא בלבד שלא יקלל את אביו ואת אמו אבל גם שיכבדם ויעבדם ויועילם ולא הוצרך להזהיר שלא יקללם לפי שאם יכבדם כ"ש שלא יקללם. וגם שבאמרו למען יאריכון ימיך מורה שאם לא יעשה כן יכרתו ימיו. ואמנם כל חמשת הדבורים האחרוני' באו בלשון שולל לפי שהם דברים יגזור השכל עליהם ורובם נצטוו לבני נח ועל האדם במה שהוא אדם חיוב לעשותם. ואמנם החיוב הוא שהוא הצדקה ואהבת הריעים כמותו. הנה הוא שלמות יותר גדול לאדם והספיק הקדוש ברוך הוא באזהרתו שלא יעשה הבלתי ראוי כ"ש שגם המצות ההמה יוכללו כאן כמו שיתבאר. ואולי שלזה באו חמשת הדברות הראשונות בלוח אחד להיותם מצות שצוה הקדוש ברוך הוא לישראל לא עשה כן לכל גוי והחמשה אחרונות בלוח שנית מפני שנצטוו כבר בהם או ברובם אדם ובני נח והותרה בזה השאלה הב':

ואמנם בעונשיהם אין ראוי שנבקש שווי והדומו' בעונשי העוברי' על עשרת הדברות לפי שלא נזכר בהם עונש כלל לעובר עליהם ולא נאמרו מפאת העונש המיועד בהם כמו שכתב הרמב"ן אלא להיותם מאמרים כוללים מצות הרבה כמו שזכרתי הלא תראה שלא אמר בעובד ע"א שיהיה בכרת ולא בנשבע לשקר שילקה ולא במחלל את השבת שיסקל וכן בשאר לפי שלא נאמרו הדבורים ההם אלא מפני היותם הכרחיים בקנין השלמות לא להפחידם בעונשים ומה שנאמר פוקד עון אבות הוא להגיד חומרת החטא ההוא שעד דור רביעי יבקשהו השם מהחוטא וכן בלא תשא אמר כי לא ינקה ה' לא להפחיד בעונש כי אם לדבר אחר כמו שיתבאר. ולכן אם היו עונשי העוברים על הדברות האלה בלתי שוים אינו מהבטל כ"ש שכבר ימצאו בעונשיהן כל מיני עונשי התורה מלקות כרת סקילה שרפה הרג וחנק ועונש בלתי ידוע ואזהרה בלי עונש שהיא החמדה והיה זה לתת לנו שורש אמתי שהזהיר התנא עליו באמרו הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. למדנו זה מאשר יתברך בעצמו צוה על המצוה שעובר עליה חייב מלקות כמו שצוה על המצוה שהעובר עליה חייב מיתה. והותרה בזה השאלה הג'. וכבר זכרתי שלא באו בדבורים האלה מצות אמוניות כי לא יפול על האמונה שם המצוה וגדרה אלא מצות מעשיות ומפני זה לא צוה ית' שיאמינו עיקר תורתו ויסודותיה עם היות שכל הי"ג עיקרי' שזכר הרב המורה בפירוש לפרק חלק כלם תלמדם מהדבורים האלה אם היסוד הראשון שהוא מציאות האל מפאת החומר והמצוה וזה כח הדבור הראשון אנכי ה' אלהיך. ואם היסוד השני מאחדותו מדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואם הג' שאינו גוף למדנו מאמרו לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואם הד' שהוא קדמון וכל מה שזולתו מחודש בא באמרו כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'. ואם הה' שראוי לעובדו בא באמרו לאוהבי ולשומרי מצותי. ואם הו' מנבואה בכלל. והז' מנבואת מרע"ה למדנו מענין המעמד. וכמ"ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ונאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ואם הח' מנצחיות התורה בא באמרו ועושה חסד לאלפים וגו'. ואם הט' שהוא תורה מן השמים הם היו העדים בדבר כי שמעו קול אלהים חיים מדבר ונאמר אתה ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ואם הי' שהוא ידיעת השי"ת וכן הי"א מהשגחתו בשכר ובעונש באו באומרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות וגו' ועושה חסד לאלפים. ואם הי"ב שהוא מביאת המשיח והי"ג מתחיית המתים בכללו גם כן באמרו ועושה חסד לאלפים כי הם החסדים אשר יעשה הקדוש ברוך הוא לקץ הימים אחרי אלפים מהדורות. הנה אם כן כל העיקרים שזכר הרב הגדול כולם יוכללו בעשרת הדברות. ומעניני נתינתם במעמד האלהי ההוא. ואמנם מצות האהבה לש"י ולהתפלל אליו ולקדש שמו ולהצדיק דינו והיראה מלפניו ויראת מקדשו ושאר המצות המיוחסות לעניני האלהות וכן מצות הפסח והמצה ואסור החמץ והישיבה בסכה ותפלין ומזוזה ושאר מצות התורה שהם כלם זכר ליציאת מצרים וכן דין הבכור והמעשר תרומה וחלה שהם כמו הבכור אין ספק שכלם יוכללו בדבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכן באמרו לאוהבי ולשומרי מצותי ולזה אמר בכנוי מצותי לרמוז על המצות האלהיות המתיחסות אליו יתברך ולפי שהיו רבות לא פירש אותם ונאמרו בדרך כלל בכללות הדברות האלה וכן דבור לא יהיה לך כולל המולך והאוב והידעוני ובכלל כל מעשי כשוף כי הם כולם מיני ע"א. ושלא להתנבאות בשם אלהים אחרים ושלא להסית ולהדיח ושלא להקים פסל ואשרה ובו נכללים כל דיני ע"א וכליה ותשמישיה ולאבד שמה וכל הנטפל אליה ומלזבוח אליה ומעשות כמעשי עובדיה. ואסור כתיבת קעקע וקרחה ושריטה ולבישת שעטנז וכלאים כי הם כולם מדרכי הע"א כמו שביאר הרב המורה. וככה בדבור לא תשא יוכללו כל דיני השבועות ונדרים וחרמות ודיני הקדשות ודיני נזיר ושלא לברך את ה'. וכן בדבור זכור יוכללו כל מועדי ה' וקרבנותיהם תמידין ומוספין כהלכתן וגם קרבן ראשי חדשים וקידש החדש המגביל עניני המועדים וסימניהם. ובדבור כבד תוכלל ההכאה והקללה והיראה מפניהם והאמונ' בקבלת הראשונים בפירוש התורה ומצותיה ובלא תרצח יוכללו כל המשפטים התלויים בדיני נפשות והכאות הגוף וזולתם ולא תנאף כולל כל משפטי העריות והביאות האסורות בהמה או זכור ושפחה חרופה ודומיהם שכולם בכלל ניאוף. ולא תגנוב כולל כל המשפטים התלויים בממון ומשפטי השומרים והשותפים והאריסים ועולת המדות והמשקולות והשכנים וחלוקת הקרקעות ודיני הונאה וגזל וריבית ושכר שכיר ודומיהם שכולם הם להוציא ממון חבירו בדרך בלתי ראוי ולא תענה כולל משפטי עדים שקרים וזוממים ומוצי' דבה ודיני העדים ואיכותם. ולא תחמוד כולל כל מדות טובות ובו נכלל ואהבת לרעך כמוך ובכלל אסור שנאת חנם ועזר הטעינה והשבת האבדה ושלא יחבול רחים ורכב ושלא לענות אלמנה ויתום ושלוח הקן ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ולא תחרוש בשור ובחמור יחדיו כלם נכללו בלא תחמוד שהיא אזהרה כוללת על המדות הרעות וגם יוכללו שם מיני מאכלות אסורות כי הם סבה במדות הרעות ההן וכן מצות אחרות שנאמר בדרך כלל בכללי הדברות האלה והותרה בזה השאלה הד':

ואמנם בחמשת הדבורים האחרונים שהיו בלוח השני אומר שנזכרו המה בלבד ולא זולתם. מפני שידיעת הדברים כשהיא על דרך הכללות מאד מבלי יחוד ופרטיות מה. אין השכל האנושי מסתפק בה. והנה מאמר ואהבת לרעך כמוך הוא סוג כולל מינים ופרטים הרבה. וראה ית' שהיה יותר טוב לזכור מיניו כי בזה תשלם הידיע' יותר. כי לא תשלם ידיעת מהות האדם באמרנו שהוא עצם או גשם שהוא סוגו הכולל. אלא באמרנו שהוא חי מדבר. והנה אם תהיה האהבה לרעים בשמירת החיות נכלל בלא תרצח. ואם תהיה בשמירת כבודו ואשתו נכלל בלא תנאף. ואם תהיה האהבה בשמירת ממונו שלא יונה ולא יגזול אותו נכללו בלא תגנוב להיותם דבורים כוללים. וכן מאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. וכן ג"כ ענין השנאה אם בגופו או באשתו או בממונו וכל דבר הנוגע בו. ומאמר ועשית הישר והטוב הוא גם כן מאמר כולל המינים הנזכרים ולכך הקדוש ברוך הוא לא רצה להזהירם על הסוג הכולל מינים רבים כי לא תשלם בזה האזהרה הצריכ' לשלמות אלא המינים האחרונים. והנה זכר חמשת האזהרו' האלה לפי שהאדם יחטא או יקנה שלמותו אם במעשה ואם בדבור ואם במחשבה וכמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו. ולהיות המעשה הוא החלק היותר עיקרי זכרו ראשונה. אם בגוף כמו שזכרתי לא תרצח. ואם בכבוד אשתו לא תנאף. ואם בענין ממונו לא תגנוב ושלשתם הם במעשה. אח"כ הזהיר שלא יחטא לחברו בדברי שפתיו ועל זה אמר לא תענה וגומר. ואח"כ הזהיר שלא יחטא לו אפי' בהרהור הלב ומחשבתו לחמוד דבר מכל אשר לו. הרי לך מבואר שבאו הדברות כלם בסדר ראוי והגון ובזה הותרה השאלה הה'. ואמנם בתשובת השאלה הו'. אומר שמאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. אינו טעם למצות לא יהיה לך. אבל הוא הקדמה לכל הדברות. להודיע מי הוא זה ואיזה הוא הדובר אליהם שמה. ואין כאן לפי זה טעם למצות לא יהיה לך. וגם אומר שלא זכרה התורה בדבור ההוא לא עונש ולא שכר אבל הגיד שהוא יתברך מקנא מאד בעובדי ע"א ותהיה כל כך קנאתו שיפקוד עונו על שלשים ועל רבעים. ואמר שלא יחשב בזה עול ועוות הדין כיון שגם בשכר המצו' הוא עושה חסד לאלפים. ואם כן אין כאן זכרון העונש המיוחד לעובדי ע"א כי לא נאמר בו מות יומת ולא יכרית ה' לאיש אשר יעשנה וכן בשכר לא אמר למען יאריכון ימיך שהוא הלשון המורה על השכר. אבל אמר שלא יתפלא אדם מהיותו יתברך בקנאתו פוקד עון אבות עד ג' או ד' דורות כי הנה בענין השכר ימשיך חוט החסד עד אלפים מהדורות הרי שאין בדבור הזה לא טעם ולא עונש ולא שכר. ואמנם בדבו' לא תשא אמר כי לא ינקה ה' לפי שלא יחשבו שלא יחשב להם לעון דברים שבעל פה כי מה יזיק אליו יתברך דברי פי אדם. ובשבת נתן טעם להיותו דבר יוצא מהמושכל רוצה לומר בריאת העולם וחדושו אבל בשאר הדבורים לא נתן הכתוב טעם ולא שכר ולא עונש. לפי שלא בא האלהים להפחיד' עם העונש ולא לפייסם עם יעודי השכר אלא להודיעם הטוב והישר לעשות והרע והמזיק להרחיק כי לזה צוה במצו' האלה להיותם חוקים ומשפטים צדיקים לא בבחינה אחרת והותרה בזה השאלה הו':

ואמנם בהיתר השאלה הז' שהיא המצוה שבאה בדבור אנכי. ראוי שתדע שדעת הרב המורה הוא שהיא מצוה שצוה הקדוש ברוך הוא שיאמינו באלהותו רוצה לומר שהוא שלם מחוייב המציאות. והדבור הב' הוא מצוה להאמין ביחודו כי הוא אזהרה מהאמין שיש אלוה אחר זולתו. אבל בעל ספר מצות הגדול ובעל ספר מצות קטן עם היות שיסכימו בששני הדבורים הראשונים הם מצות תלויות באמונות ושמצות לא יהיה לך היא שלא יאמין באלהות זולתו הנה במצוה הראשונה לא יסכימו עם הרב הגדול כי בעל ספר מצות הגדול כתב בו וז"ל מצות עשה להאמין שאותו שנתן לנו התורה ע"י מרע"ה הוא ה' אלהינו אשר הוציאנו ממצרים וזה הוא שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך עד כאן. הנה הניח המצוה הזאת כחה כח היסוד הח' מיסודות הדת והוא שתורתנו היא מן השמים. ואינו נכון כי איך יהיה הדבור הראשון ביסוד הח'. והדבור הב' הוא ביסוד הב' שהוא האחדות. והדבור הו' ביסוד הג' שאינו גוף. ואם הדבור הב' והג' הם מהיסודות הראשונים איך לא יהיה הדבור הראשון מהיסוד הראשון. ובעל ספר מצות הקטן כתב וז"ל א' לידע שאותו שברא השמים וארץ הוא לבדו מושל למעלה ולמטה ולד' רוחות העולם שנאמר אנכי ה' אלהיך. ואפילו באויר להוציא מהפלוסופי' האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות העולם וכו' וכתב עוד אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כלו ברוח פיו והוא הוציאנו ממצרים ואין אדם נוקף באצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מן השמים שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו עד כאן. הנה אם כן יהיה אצלו כח המצוה הזאת שנאמין בהשגחת הש"י והוא ה"א מיסודות התורה ועיקריה ואיך יצוה עליו בתחלת דברותיו קודם שיצוה על אמונת היחוד ושלילת הגשמיות ובכלל שהוא דרך זר מאד ופסוק אנכי לא יורה עליו כלל והראב"ע פירש אנכי ה' אלהיך שיאהבהו ויעבדהו בכל לבו וידבק בו תמיד ולא תסור יראתו מעל פניו ולפי זה יהיה כח הדבור הזה על אהבת השם ועבודתו והוא היסוד הה' מיסודי התורה ולמה יהיה נזכר ראשונה. והרמב"ן בפירושו לתורה ובספר ההשגות אשר עשה על ספר מנין המצות כתב באופן כולל הדעות כלם וז"ל יצוה אותם שידעו ויבינו כי יש ה' הוא האלהים הקדמון אשר מאתו היה הכל בחפץ והיכולת. והוא אלהים שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך וגו' כי הוצאתו אותם משם תורה על החפץ ועל המציאות כי בידיעה והשגחה ממנו יצאו וגם תורה על החדוש כי על דעת קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת. והיכולת יורה על היחוד וכו' הנה הרכיב בזה רובי יסודי התורה ופסוק אנכי לא יורה עליו כלל וקרוב לזה כתב הרלב"ג ורבינו נסים והחכם ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים נמשכו בזה אחרי בעלי הדין שזכרתי עם היות שלא אמרו דבר בשם אומרו ויחסו דעותיהם לעצמם כי הנה הר"ן פירשו כבעל ספר מצות הגדול להאמין תורה מן השמים. ובעל ספר העיקרים נמשך אחרי בעל ספר מצות הקטן שצוה על אמונת ההשגחה האלהית. הראיתיך בעיניך דעות החכמים האלה ראשי בני ישראל המה ואיך כל אחד לדרכו פנה בפי' הפסוק הזה עם היות הצד השוה שבהם ששתי הדברות הראשונות הם מצות אמוניות. וכבר זכרתי בשאלות מה שהוכיח הר' חסדאי שלא תפול שם מצוה וגדרה באמונות. וטענותיו חזקות המה. ולכן היותר ישר בעיני הם דברי בעל הלכות גדולות שלא מנה אנכי ה' אלהיך מצוה ודעתו הוא שתרי"ג מצות הן כולן גזרותיו של הקדוש ברוך הוא שגזר עלינו לעשותם או מנענו מהן. אבל האמונה במציאותו יתברך הודיעה אותנו באותות ומופתים וגלוי שכינה שעשה לעינינו והוא העיקר והשורש שממנו יולדו המצות אבל אינו נמנה בחשבונו. ומאמר מכילתא מסכים לזה שאמרו לא יהיה לך למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך (רש"י שמות י"ח ב') משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות אמר להם לא כשתקבלו את מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי איך תקיימו. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אנכי ה' אלהיך אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי כך קבלו גזרותי הוי לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' הנה עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו ושאינו מכלל המצות והגזרות שהם ענין אחר. ואמנם לא יהיה לך כתב בעל הלכות גדולות שהיא המניעה בצלמים לא האמנת האלהות לזולתו יתברך ויש סמך לדבריו במה שאמרו במכילתא גם כן לא יהיה לך למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל אין לי אלא שלא עשה העשוי כבר. מנין שלא יקום שנא' לא יהיה לך. הנה ביארו שדבור לא יהיה לך הוא אזהר' שלא יעבוד ע"א שהיתה כבר עשויה. ואינה אם כן מצו' אמוניית. והראב"ע כתב שדבור אנכי הוא השורש והוא כנגד העצם הנושא את תשעת המקרים וכדמות האחד במספר העשרה. ובפרשת ואתחנן כתב ז"ל והישר בעיני שדבור אנכי ה' אלהיך אינו מהעשר' כי הוא המצוה ולפי דבריו שם נראין נוטים לדעת בעל הלכות גדולות. אבל הרמב"ן בספר השגותיו הנזכר החזיק מאד בדעת הזה ר"ל היות אנכי ולא יהיה לך מצות אמוניות ונסתייע במה שאמרו במכילתא מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם המים עשה בעדם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן. כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן ר' אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כלם לפני הר סיני לקבל את התורה היו כלן לב אחד לקבל עול מלכות שמים בשמח' עד כאן. ומזה הוליד הרב שקבלת עול מלכות שמים שהוא דבור הוא מצוה ושלא יהיה לך היא מצות לא תעשה מהאמנת האלהות לזולתו על דרך והיה ה' לי לאלהים את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים. ראה גם ראה חולשת הראי' הזאת ואיך יוכל הרב לחייב ממנה שיהיה אנכי ה' אלהיך מצוה כי אף שנודה שהיה זה קבלת עול מלכות שמים לא ימשך מזה שהיא מצוה אף כי הם אומרים שקבלת מלכותו הוא ענין אחד וגזרותיו ומצותיו הם ענין אחר כמו שזכרתי. ואולם מה שהביא האנשים האלה שלמים הם אתנו לומר שאנכי ולא יהיה לך היו שתי מצות הוא מאמר ר' שמלאי שעם שתי המצות האלה נגמרו לדעתו תרי"ג מצות באמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. ואין בזה ראי' כי לא אמר שהיה אנכי מצוה. אבל אולי יאמר ר' שמלאי שהיה זה הקדמה לדבורים. ושתי המצות יהיו לדעתו בדבור לא יהיה לך ויחשוב שלא יהיה לך הוא סוג כולל שתי המצות. הא' לא תעשה לך פסל והב' לא תשתחוה להם ולא תעבד' כי ההשתחוי' בכלל העבוד' היא והיא מין ממיניה. או שלא תשתחוה להם ולא תעבדם הם מינים נכללים במצות לא יהיה לך ויהי' אומרו לא יהיה לך ולא תעשה לך פסל שתי המצו' ששמעו מפי הגבורה ויש בדבריהם ז"ל ראיה על שאין דבור אנכי מצוה ממה שאמרו במס' הוריו' (דף ח') וכי תשגו ולא תעשו מנא לן דבע"א משתעי קרא וכו' דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"א. ואלו היה אנכי מצוה לא היו אומרים שדבור ע"א שהוא לא יהיה לך נאמר בתחלה כי הנה דבור אנכי קודם אליו. וכבר דברתי בדרוש הזה בפי"ח ממאמר ראש אמנה אשר חברתי. אבל שם הלצתי בעד דעת המורה וכאן דברתי כאשר עם לבבי ואין בזה סתירה. ואל תחשוב שכל קדמונינו הקדושי' הסכימו בדע' אחת בדבור אנכי כי גם במכילתא דרשו כמו שזכרתי אנכי ה' אלהיך לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה שנאמר ה' איש מלחמה ונגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים שנאמר ויראו את אלהי ישראל וכשנגלה מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר ונאמר עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב אלא ליתן פתחון פה בזה לעובדי גילולים שלא יאמרו שתי רשויות הם אמר אנכי ה' אלהיך אנכי שבמצרים אני הוא שעל הים אני הוא בסיני אני הוא לשעבר אני הוא לעתיד לבוא אני הוא בעולם הזה ואני הוא לעולם הבא שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ע"כ. הנה ביארו שנאמר דבור אנכי להסיר מלבם הספק שאפשר שיפול מהתוארים המתחלפים שישיגו מפאת פעולותיו ובמדרש תנחומא דרשוהו שנאמר מפני האש והדברים המבהילים שראו בסיני שלא יחשבו שהם האלוה והודיע' שהם כולם פעולותיו והוא הפועל אותם וגם בזה גלוי שלא היה דעתם ז"ל שיהיה הדבור הזה מצוה. ואחרי אשר זקנינו וחכמינו כל אחד לדרכו פירש הדבור הזה לפי דעתו. גם אני לא אחשוך פי אבחר דרכי בפירושי ואומר כמו שפרשתי שדבור אנכי ה' אלהיך אינו מצוה. לא אמוניית ולא מעשית אבל היא הקדמ' למצות ולאזהרות שיאמר בשאר הדבורים. וענינו להודיעם מי הוא המדבר אתם ושאינו מלאך מליץ מדבר אליהם במצות הבורא ית' כענין בשאר הנביאים כלם אבל שהוא הסבה הראשונה מבלי אמצעי. והנה אמר ג' לשונות. הא' השם המיוחד יהו"ה. הב' אלהיך. הג' אשר הוצאתיך מארץ מצרים להודיעם שיש להם לשמוע מצותיו ולעשותם מג' בחינות. הראשונה להיות יהו"ה והוא השם המורה על עצמותו שבו ברא את העולם והוא נגזר מלשון הויה כלומר המהוה והבורא לכל כאלו אמר כיון שאני נתתי לכם מציאו' והויה ראוי שתשמרו מצותי. והבחינה הב' להיותי אלהיך רוצה לומר משגיח בך ומנהיג אותך כי אין עליך שר ומזל ממונה עליכם כי אני בלבד הוא אלהיך ומנהיג אותך ולכך אתם מחוייבים לשמור מצותי. והבחינה הג' לפי שאני הוצאתיך ממצרים שהיתה ארץ קשה ומלך קשה ולכך קרא' בית עבדים שהאסירי' בתוכה לא יוכלו לצאת משם ומפני החסד וההטבה הזאת שעשיתי לך בהוצאתי אותך משם ראוי שתעשון מצותי ותשמרו דרכי הנהגתי וכמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. הנה התבאר שאין דבור אנכי מצוה והותרה בזה השאלה הז'. ואמנם למה לא זכר אשר ברא שמים וארץ שהיא השאלה ששאל הר' יהודה הלוי להראב"ע כבר הביא אותה הוא עצמו בספ' הכוזר והשיב עליה שלא רצה יתברך להביא אליהם ראיה אלא ממה שראו בעיניהם מבלי ספק וערעור שהיתה היציאה ממצרים כשלשה חדשים לא מבריאת העולם שאולי יספקו בה והוא טעם נאות ואומר אני עוד שענין הבריאה כבר נכלל בשם יהו"ה כמו שביארתי רוצה לומר המהוה והבורא ולכן לא זכר אליהם אלא היציאה ממצרים שגם היא תורה בנפלאותי' על חדוש העולם ובריאתו מה' וי"מ מבית עבדים שהיו המצרים מכנען שהיה עבד עבדים לאחיו בקללת נח אביו ולכך קרא את המצריים עבדים: