שמות כ, י

אתה ובנך ובתך. אלו קטנים או אינו אלא גדולים, אמרת הרי כבר מזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזו ששנינו (שבת קכא א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך:

וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וּבְעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ:

וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבָּת וְנַיַּיח קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעְבְדוּן כָּל עִבִידְתָּא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהוֹתֵיכוֹן וְגִיּוֹרֵיכוֹן בְּקִירְוֵיכוֹן

ברך ה' את יום השבת ויקדשהו אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה ור"א אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים ודרך האמת כתבתיו (בבראשית ב ב) בפסוק ויכלו ומשם תשכיל ותבין כי ששת ימים עשה ה' לא יחסר בי"ת אבל כי ששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת וינפש (להלן לא יז)

שבת לה' אלהיך. כלו לה' ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתענג בו די העבודה לכבודו יתברך, כענין חמרא וריחני פקחוני (הוריות פרק כהן משיח):

אתה ובנך ובתך. הקטנים העושים לדעת אביהם:

שבת לה׳ אלהיך ולא לך, כלומר שב והבטל מכל מלאכה וטורח.

לא תעשה כל מלאכה שום מלאכה דוגמא וכל תמונה, כל אלמנה ויתום.

ועבדך ואמתך מה שלא פירש כאן מפני מה שובתין עבד ואמה חזר ופירשו במשנה תורה בעבור שתזכור שהיית עבד במצרים כמוהו ויפדך.

לא תעשה כל מלאכה וכו'. וגרך זה גר צדק שגר תושב אינו רק עושה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. וא"ת והלא ישראל גמור הוא שהרי קבל עליו כל המצות. וי"ל דס"ד אמינא הואיל ומצות שבת חביבה היא על הקב"ה שקראה אות שלא תהיה נוהגת אלא בישראל גמור שהורתו ולידתו בקדושה צריכא. ומה בין גר תושב לבן נח. י"ל גר תושב נקרא שקבל עליו בפני ב"ד שלא לעבוד ע"ז ועדיין אוכל נבלות ובן נח מצווה ועומד והקב"ה התיר להם כמו שדרשו רז"ל ראה ויתר גוים שלא יהיו מקבלים שכר כמצווה ועושה:

ובהמתך דרז"ל אזהרה למחמר אחר בהמתו בשבת שהרי במקום אחר צוה על בהמתו למען ינוח שורך וכו' אך מ"מ אין לוקה על מחמר שהרי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואעג"ב דמחמר בפיו ליכא מיתה ביותר מ"מ מצואת לאו דמחמר שמעינן אזהרה לעושה מלאכה בשבת וכן אסור להשאיל בהמתו בשבת ואם השאילה מלפני השבת צריך להפקירה בשבת וא"צ הפקר רק בינו לבין עצמו ושאר כלים אסור ביום שבת מפני שנראה כשלוחו אך אם השאילם לפני שבת מותר לפי שאינו מצווה על שביתת כליו בבית הגוי בשבת:

ויום הז' שבת לה' אלהיך. לכבוד ה' אלהיך:

ובהמתך. בדברות האחרונות נתן טעם למה צוה על שביתת הבהמה דכת' שם למען ינוח עבדך ואמתך כמוך שאם היתה הבהמה מותרת במלאכה בא העבד או האמה להנהיג את הבהמות ולעשות בהן מלאכה, וכן כתב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ובכך תעידו כי כן הוא וע"כ ברכו הק' וקדשו ובדברות האחרונות כתב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך וכשתנוח בשבת יזכר לך עבדות מצרים שלא היית יכול לנוח ועתה הנח בשבת ותדע שאתה בן חורין מן העבודה ותזכור החסד שעשה לך הק' ולכך בדברות הראשונות כתב זכור שנא' על מעשה בראשית שכן דרך לומר על דבר ישן זכור כמו (ישעיהו מ״ג:י״ח) אל תזכרו ראשונות, (תהילים ע״ט:ח׳) אל תזכור לנו עונות ראשונים ובדברות אחרונות שמדבר על יציאת מצרים שהיה מעשה חדש לא שייך לומר זכור אלא שמור ולכך הוקבע בקידוש של שבת לומר זכר למעשה בראשית כמו שאומר בדברות הראשונות וזכר ליציאת מצרים כמו שנ' בדברות אחרונות:

ויום השביעי וגו׳. פרוש, כי בעשותו שבת לה׳ בזה אתה עושה ה׳ כי הוא אלהיך, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה כה) כי שקול שבת ככל התורה כלה. ואולי כי רמוזה היא כל התורה בתבת שבת על זה הדרך: תרי״א הם מצוות שלא שמעום מפי הגבורה אלא מפי נביא, ושתי מצוות ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ שהם שתי מצוות שנצטוו מפי הגבורה, מצות ״אנכי״ היא מצות עשה ו״לא יהיה לך״ היא מצות לא תעשה. וכבר הודיעונו רבותינו זכרונם לברכה כי מצוות עשה יתכנו לשם הרחמים לפי שהם בבחינת קבלת שכר, ומצוות לא תעשה יתכנו לשם אדנ״י לפי שהם בבחינת הדין לעובר עליהם. והנה חשבון הוי״ה אדנ״י עולה צ״א ותרי״א הרי שבת.

עוד ירצה על דרך אמרם במסכת שבת (שבת קיח:) כל השומר שבת כהלכתו אפלו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, והוא אמרו ויום השביעי שבת לה׳ בזה נעשה הוא אלהיך ולא זולתו, הא למדת שנמחל לו מה שקבל לאלוה זולתו יתברך.

עוד ירצה באמרו שבת לה׳, כי לא תהיה המנוחה והשביתה למנוחתו ולמרגועו, אלא למצות ה׳ אלהיו.

עוד ירצה על זה הדרך: ששת ימים תעבד וגו׳, ויום השביעי גם כן יהיה לך מלאכה אחת, ומה היא? שאתה עושה שבת לה׳ אלהיך, ולא מיעטתי לך יום השביעי אלא ממלאכתך של עצמך.

שבת לה׳ אלהיך. ביאר המקרא אלהיך. שמשמעו משגיח עליך ועל צרכיך. ואין רצונו ית׳ שתשיג איזה פרנסה ע״י מעשה בש״ק. וא״כ אין לעשות בו שום דבר המביא לידי ריוח ופרנסה. ומובן דכמו כן אסור כל עסק כמו מו״מ וכדומה אלא שאין בזה אזהרה. והכי דעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל ודייקי מקראי אחריני. ועי׳ להלן כ״ג י״ב:

לא תעשה כל מלאכה. בין לריוח בין לתענוג. והיינו דמפרש אתה ובנך ובתך. וע״כ בקטנים מיירי כמש״כ הרמב״ן והם אינם בני עבודה כ״א מסייעים לצרכי הבית:

עבדך וגו׳. המה מסייעים לעבודה:

ד היינו אם עושה הקטן על דעת גדול אבל כשאינו עושה על דעת גדול אין אומרים לו כבה ולא אל תכבה רק הגדול מצווה שלא להחטיאו בידים הרא"ם. (נח"י) ולי נראה מדהביא הרב המשנה כצורתה משמע דמוזהרין אפילו לאפרושינהו והרב ביאר דין זה בפ' שמיני גבי שרצים ובפרשת אחרי גבי דם וריש פרשת אמור גבי טומאת כהנים: