שמות כ, יא

וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד המנו קל וחמר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת:

ברך ויקדשהו. ברכו במן לכפלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:

אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא יָת יַמָא וְיָת כָּל דִי בְהוֹן וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עַל כֵּן בָּרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְקַדְשֵׁהּ:

אֲרוּם בְּשִׁתָּא יוֹמִין בָּרָא יְיָ יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא יַת יַמָא וְיַת כָּל מַה דְּאִית בְּהוֹן וְנַח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה בְּגִין כֵּן בְּרִיךְ יְיָ יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְקַדִּישׁ יָתֵיהּ

כבד את אביך הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה כי השם אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טז) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך ולא פירש הכתוב הכבוד שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך שיודה בו שהוא אביו ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו ולא יעבדנו כבן לירושתו או לענין אחר שיצפה ממנו ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים כי בכל כבודו נצטווינו ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא) וכבר אמרו (שם ל) שהוקש כבודו לכבוד המקום וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו ועל דעת רבותינו (קידושין לט) ענין הכתוב למען יאריכון ימיך על האדמה יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים כי ימלא השם ימינו בעולם הזה ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך ותהיה ישיבתינו לעד על האדמה הטובה שיתן לנו ובמשנה תורה (דברים ה טז) פירש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה והנה הם שתי הבטחות

על כן ברך ה' את יום השבת - כמו שפירשתי בבראשית. כי על כן - אשר ברך ה' את יום השבת - שבהגיע את יום השבת כבר ברא הקב"ה כל צרכי הבריות ומזונותם ונמצא השבת מבורך מכל טוב. ולכך ויקדשהו - לשבות בו לעדות, כמו ששבת הקב"ה שברא תחלה הכל ואח"כ שבת.

כי ששת ימים עשה ה'. והמכוון מהם שידמה האדם לבוראו כפי האפשר, וזה בעיון ובתלמוד ובמעשה הבחיריי לרצון לפניו:

וינח ביום השביעי. שבו כבר נשלם כל הצריך להביא המכוון אל תכלית, ובשלמות תהיה המנוחה:

על כן ברך ה' את יום השבת. בנפש יתירה, והיא הכנה יתירה לעבודת האל יתברך:

ויקדשהו. שיהיה כלו לה':

כי ששת ימים עשה ה'. ע"ד הפשט שעורו בששת וכמוהו (בראשית י״ד:ד׳) ושלש עשרה שנה מרדו.

וע"ד השכל הששת ימים עשה ה' ובכלל החדוש הם וזה יורה כי הזמן נברא ואלו אמר בששת ימים היה מורה כי הזמן היה קדמון.

וע"ד הקבלה כי ששת ימים הוא זמן עמידת העולם בישובו והמשכת השמים והארץ העליונים מלמעלה והשפעתם אל השמים והארץ למטה, וזה מבואר.

כי ששת ימים עשה ששת פני אויר חללו של עולם נבראו בששת ימים כי ששת ימים עשה את השמים וגו׳ מה נותר לך הרי הכל בכלל. פסוק זה מעיד עליו וישבות ביום השביעי שלא עשה בו מלאכה.

וינח ביום השביעי. פי' הרמ"בן ז"ל ויספיק וחביריו ויבואו עבדי דוד וידברו אל נבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו שפי' ויספיקו:

כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ לא אמר בששת ימים עשה ה' לפי שהפילוסוף אומר שכל דבר שנעשה בזמן נעשה ואם העולם נברא בזמן נברא וא"כ הזמן קודם לבריאת העולם והעולם קדמון לזה אמר הששת ימים עצמם עשה ה' עם השמים ועם הארץ:

וינח ביום השביעי. כאן נתחכם ה׳ לאסור מלאכות אשר מנו חכמים ארבעים מלאכות [חסר אחת] שיש בהם מלאכה שאין בה שום טורח כלל בעשיתה, כמו שתאמר המוציא כלי מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך וכדומה לזה רבים, וחיבה התורה מיתה עליהם. ויאמר אדם: מה טורח יש בדבר זה להתחיב? לזה אמר הכתוב כי ששת ימים וגו׳ וינח וגו׳, פרוש, דוק והשכל בטעם ותדע כי אין הדבר לצד הטורח לבד, והרי מי שנאמר בו (ישעיהו מ:כח) ״לא ייעף ולא ייגע״ ובו לא יצדק לומר מנוחה, אלא הכונה היא לצד הפעלה היוצאת אנו דנים, הגם שלא תהיה בה יגיעה וטורח. ולזה כל ששם מלאכה עליה, הגם כי יעשנה אדם בלא הרגשת דבר, הרי זה חיב עליה.

עוד ירצה על זה הדרך, כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳, פרוש כי לא עשה בתכונת בריאתם שיעמדו אלא ששת ימים, ומעתה יצטרך ה׳ לחדש הבריאה בכל יום, ובאמצעות נפש העולם שהוא השבת שברא ה׳ נח מהתמדת המלאכה, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה י,ט) שהיה העולם רופף ורועד ובבא שבת עמד בקיומו, והוא אמרו וינח ביום השביעי, ויום זה מעמיד העולם עוד ששת ימים, ובכל יום ששי לערב שכלתה תכונת העולם יבא שבת ויקים העולם עוד ששת ימים אחרים וכן על זה הדרך, ועין פרשת בראשית (בראשית ב:ב).

ואת כל אשר בם. הוא טעם על המבואר בסוף המקרא על כן ברך ה׳ וגו׳ דמשום שכלה מלאכתו באותו יום ע״כ עשה אותו יום טובה וברכה כמו אדם שגומר ביתו עושה אותו יום. יום משתה וטובה:

וינח ביום השביעי. אפילו לא היה כלה מלאכתו רק בשביל שנח כ״י באותו יום. בשביל שני טעמים אלו. ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו. על קדושה לא קאי טעם הראשון דמש״ה קדשהו ממלאכה וריוח אלא משום טעם השני שהקב״ה נח בו. ובפ׳ ויכלו מבואר הענין יותר. ושם כתיב עוד טעם על הברכה משום ויכלו השמים וגו׳ וביארנו שהיה העולם בו ביום בתכלית ההידור שעלה ברצונו ית׳ וכמו שביארנו שם בפי׳ וכל צבאם. דפי׳ חז״ל צביונם. היינו שכל מין וכל בריה היה באופן היותר משובח במינו ובשביל זה ג״כ ברך ה׳ את יום השבת אבל בשעת מ״ת כבר נשתנה העולם וכל מין וכל בריה נתחלק לכמה פרטים גרועים משהיה בבריאה הראשונה. מש״ה לא היה העולם משוכלל עוד. ע״כ חסר זה הטעם כאן:

ה עיין בפרשת בראשית ובפרשת בשלח: