שמות כ, א

וידבר אלהים. אין אלהים אלא דין לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פרענות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין לפרע:

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופרש על כל דבור ודבור בפני עצמו:

לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו:

וּמַלִיל יְיָ יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְמֵימָר:

וּמַלֵּיל יְיָ יַת כָּל דִּבְּרַיָא הָאִילֵין לְמֵימָר

וּמַלֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ כָּל שְׁבַח דִּבְּרַיָא הָאִילֵין לְמֵימָר:

וידבר אלהים. יש שאלות קשות בפ' הזאת אמרו רבים כי השנים הדברים לבדם אמר השם. ועדותם שכתוב בדבור ראשון אנכי ה' אלהיך ובשניה כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. ובשלישי כתוב את שם ה' אלהיך. גם את אשר ישא את שמו לשוא. ולא אמר שמי. וברביעי כי ששת ימים עשה ה' וגו' על כן ברך ה'. ובחמישי אמר אשר ה' אלהיך נותן לך. ויש לשאול איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים כי הוא המצוה והנה איננו מצות עשה ולא מצות לא תעשה. ושאלות קשות מאלה והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פ' וישמע יתרו ראשונה ופ' ואתחנן שניה והנה ראינו כי מתחלת אנכי ועד סוף את אשר ישא את שמו לשוא. אין שנוי בין ב' הפרשיות ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים שנוי בכ"מ בראשונה זכור ובשנית שמור. גם שם באחרונה תוספת כאשר צוך ה' אלהיך. בראשונ' ובהמתך ובשניה תוספת ושורך וחמרך. והקשה מכל אלה כי בראשונה כתוב טעם שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ואמר עוד על כן ברך ה' את יום השבת ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית רק טעם אחר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ואמר באחרונה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם שהוא למען יאריכון ימיך וכן בשניה. רק הוסיף ולמען ייטב לך גם הוסיף בכבוד אב ואם. כאשר צוך ה' אלהיך. בראשונה כתוב לא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא תענה. בשניה כתוב לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה. בראשונה כתוב עד שקר. ובשנית עד שוא. בראשונה כתוב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ובשנית ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך. בראשונה אין כתוב שדהו ובשנית כתוב שדהו. בראשונה עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו. בראשונה כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וזה הדבר קשה מכל הקושיות שהיו לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס. והנה נודה כי גם כאן יש לשאול למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור וג"כ בשנית. והנה מה נעשה באותם הפסוקים אם נאמרו בבת אחת כמו זכור ושמור למה לא הזכירו זה חז"ל. כי יותר יש לתמוה איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה. כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם כאשר צוך ה' אלהיך. ועוד מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב ואם. והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך. אם כן אמר זה ולא אמר זה ואיך יאמר ולא תנאף בוי"ו וגם לא תחמוד בית רעך ובשנית לא תחמוד אשת רעך. ועוד איך יאמר עבדו ואמתו ואח"כ שורו וחמורו. ויאמר בבת אחת הפך הדבר. ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים והקשה מכל מה שהזכרתי כי כל פלא שנעשה על ידי משה יש למקצתו דמיון והמשכיל יבין. והנה זה הדבר הפלא ופלא שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם. כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה ואפילו מלה אחת. כמו זכור אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן. כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם רק העין ראתה מרחוק והאויר מביא הקול אל האזן. והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע והאותיות שהאדם מדבר בם דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות לא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם. והנה כל אות הזי"ן נכנס באוזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש. והנה אם נאמר פלא היה שנאמר זכור ושמור בבת אחת. איך תשמע האזן. ואם נאמר גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת שלא כמנהג לשמוע שתי אותיות. למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל שהוא כבד מן הדבור בבת אחת. ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור והכתוב בשנייה ולא בראשונה. גם איך נתקן לא תחמוד בית רעך עם ולא תחמוד אשת רעך. גם ההפוכים. ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד אפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי ויודע סודי כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל:

אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לה"ק פעם יבארו דבורם באר היטב. ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם. ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. ע"כ משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר ה' לקין ארור אתה מן האדמה. כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. והנה אמר אליעזר הגמיאיני נא. והוא אמר ואומר אליה השקיני נא. אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור וכתוב בכור השפחה אשר אחר הרחים. ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה ונבוכדנצר. ואחרים רבים תמצא מלות שונות. רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו. והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן. ומשה אמר תכלת וארגמן. אמר השם אבני שהם. ומשה אמר ואבני שהם. וכאלה רבים ושניהם נכונים. כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה ולא יזיק. גם הכתוב בוי"ו לא יזיק בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב ולמה נוסף. כי זה וזה נכון. והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם. א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו. כמו מלת לעולם למה נכתב מלא או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר. ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם. או שהמנהג היה לכתוב הכל על דרך א' הייתי מחריש. והנ' אתן לך משל אמר לי אדם א' כתוב לרעי וזה כתוב. אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו. אהבך גם כן בלא וי"ו. לעלם חסר. ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים אולי יבא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך רק המשכיל יבין ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות.

דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפ' הזאת השם אמרם כלם. כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית. את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואין הפסק ביניהם. ועוד כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים. כן אמרם השם כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדבור השלישי והרביעי והחמישי אינו על דרך המדבר. יש להשיב אחרי שקבלת זה השם להיות לך לאלהי' על כן אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא גם כי ששת ימים עשה ה'. ועוד כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה. כתוב לא ילין חלב חגי ואחריו כתוב תביא בית ה' אלהיך. ורבים כאלה. והאומרי' כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים בזה נחלקו. יש אומרים לא יהי' לך הוא הדבור הראשון. והשני לא תעשה לך פסל. וזה אינו נכון כי מענין אחד הוא זה וזה. בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב בין במעשה. והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו כי לא תחמוד בית רעך דבור תשיעי. והדבור עשירי לא תחמוד אשת רעך. וראייתם כי השם אמר פעמים לא תחמוד כי החמוד הוא על שני דברים. האחד יוצא למעשה כמו גזל. וכמוהו ולא יחמוד איש את ארצך. שאם זה החמוד בלב היה ארץ ישראל רעה. ולא תחמוד השני הוא בלב על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה גם זה דברי הבל כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו. והנה לא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלו לא דברו נכונה. הנה השם אמר לא תחמוד בית רעך. ומשה אמר לא תחמוד אשת רעך ולפי דעתם שלא תחמוד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב. והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך הדבר כי אמר עם ולא תתאוה בית רעך. ואמר עם לא תחמוד שהוא הגזל אשת רעך. והנה נשחת טעמם. והאמת כי דבור אנכי הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו.

ועתה אדבר על זכור ושמור. דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי. כמו בטרם אמות. א"כ מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה היא ידעה כי יצחק נביא לה' והברכה שיברך בדרך נבואה היא. על כן אמרה ליעקב לפני ה' והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה וככה עשה משה כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון כי זכור הוא בלוח הא' ושמור בלוח השני ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתיב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך ודע כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה. והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללות השמירה וטעם זכור שיזכור כל יום איזה יום הוא מהשבוע. וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור כאלו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה'. כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור עד ויקדשהו. ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה ולא פרש השם למה זה. פרש משה טעמו ואמר זה שצוך השם שישבות העבד בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים ויפדך השם. ודע כי השמנה דברים כולם מצות לא תעשה. ודבור כבד הוא מצות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם חייב כל אדם להטיב למי שיטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו חייב לכבדם כל ימיו כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה ע"י האבות שתקנו הגוף צוה שיכבד אבותיו כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם והנה משה פירש ואמר כבד את אביך ואת אמך ואמר כאשר צוך ה' אלהיך כי השכר הוא על מצות עשה והעונש על מצות לא תעשה כאשר אפרש בפסוק לא תאכלנו. והנה אמר משה אתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשקול הדעת. גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב והוא למען ייטב לך בעבור ששמעת בקול השם. והנם דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה. וכבר אמרתי כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא. גם לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר לא תחמוד בית רעך כי אנשי השכל יקנו בית ואחר כן אשה ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו וככה הם סדורים בפרשה הזאת ומשה סדרם על דרך אחרת כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואחר כך עבד ואמה. וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין על כן כתוב את הדברים ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.

וידבר אלהים. אחר העדת משה ואזהרתו דבר אלהים אליהם כל אלה הדברות, כאמרו את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר:

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדבור אחד מה שאין הפה יכולה לדבר א"כ מה ת"ל אנכי ולא יהיה לך מלמד שחזר משה את כל דבור ודבור בפני עצמו. הכי איתא בסיפרא. ותימה מאי קשיא ליה אם בדיבור אחד נאמרו מ"מ היה משה רבינו ע"ה צריך לומר כל אחד ואחד בפני עצמו וי"ל הכי קשיא ליה אם בדיבור אחד נאמר למה פסק משה רבינו את הטעמים היה לו לומר כולן פסוק אחד ומשני מלמד שחזר וכו' ורבי ברוך ז"ל פירש א"כ מה ת"ל אנכי ולא יהיה לך דמשמע אלו לבד אמרן שהרי בשניהם בנגון אחד כאלו שניהם דבור אחד וגם כתובים בלשון הקב"ה כאלו הוא מדבר בעצמו אנכי, הוצאתיך, על פני, לאוהבי, אבל שאר הדברות יש פסוק לכל אחד לבדו זולתי לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וגם יש פרש' בין זו לזו וכתובים בלשון משה ולא בלשון הקב"ה והיינו דאמר במסכת חגיגה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ופריך א"כ מה ת"ל אנכי ולא יהיה לך כלומר והלא לא נשתנו אלא משאר דברות שכלן בדבור אחד נאמרו ומשני שחזר על כל דבור ודבור בפני עצמו אך לא שמענו מפיו כי אם שנים:

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. בגי' בכל מה שבכתב וגם כל שבעל פה:

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. הוסיף לאמר להורות שכל הדברות האלה באמירה אחת נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע. וכן אמרו במדבר סיני רבה כתוב אחד אומר (תהילים קמ״ז:ד׳) מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא, וכתוב אחד אומר (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, כשהקב"ה קורא אותן הוא קורא שמות לכלן כאחד.

או יש לפרש לאמר על הנסתר כי כל דברי הש"י בהם נגלה ונסתר, ויבא הדבור על הנגלה והאמירה על הנסתר, וזה כטעם וידבר ה' אל משה לאמר ברוב מקומות שבתורה, כי הגיד למשה הנגלה והנסתר, וכבר הזכרתי זה בפרשת (שמות י״ג:ב׳) קדש לי, ולכן הגיד לישראל בכאן כי נביאים היו כלם, וזהו שכתוב (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.

ודע כי דעת הרמב"ם ז"ל במעמד הר סיני בפרק ל"ג מן החלק השני מספרו שהקול העצום ששמעו ישראל היה נברא ושמעוהו בלא הבדל אותיות ולא שמעוהו כי אם פעם אחת וזה בשתי דברות ראשונות ועל זה אמרה תורה (דברים ה׳:י״ט) קול גדול ולא יסף, וכתיב (שם) כשמעכם את הקול, וכתיב (שם ד) קול דברים אתם שומעים קול דברים ולא דברים, וזהו שכתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך, באורו ישמע העם הקול והדבור שיהיה עמך, וכן אמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וזהו ההבדל שבין משה לישראל ישראל שומעין קול דברים ומשה שומע הדברים, ועל כן היה משה משמיע להם בהבדל אותיות ממה שכתוב (שם ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כלומר שתי דברות ראשונות שהשגתם ממנו ולא שמעתם אותם בהבדל אותיות, ומטעם זה תרגם אונקלוס וידבר ה' אל משה לאמר וכן וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומליל ה' ותרגם בהשגתם של ישראל ואל ידבר עמנו אלהים ולא יתמלל עמנא מן קדם ה' ולא אמר ולא ימלל עמנא, כי לא היה הדבור עמהם בהבדל אותיות אלא שמיעת הקול בלבד ואחר ששמעו הקול בשתים ראשונות שם פרחה נשמתם כענין שכתוב (שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו והיו חושבים שיוסיפו עוד לשמוע הקול ופחדו מאד ואמרו למשה ועתה למה נמות וגו' קרב אתה ושמע וגו' דבר אתה עמנו ונשמעה וגו', ומשה היה שומע כל הדברות אחת אל אחת ומשמיע להם וזהו שכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול, נמצאת למד כי שתים ראשונות ישראל שמעו הקול כמשה אלא שישראל שמעוהו בלא הבדל אותיות ומשה בהבדל אותיות אמנם הדברות הנשארות לא שמעום כלל מפי ה' והיו להם מקובלות מצד נבואתו של משה כמו שאר המצות, וכן אמרו בתחלת שיר השירים רבה (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מצות כמנין תור"ה, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, שהרי בשמיעת קול אחד השיגו שתי הדברות וזהו שכתוב (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זו היא דעת הרב המורה ז"ל.

אבל דעת הרמב"ן ז"ל כי כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי ה' וזה טעם וידבר אלהים את כל הדברים ה׳:ה׳אלה וכן הזכיר משה במשנה תורה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים למדנו כי כאשר אמר אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות. ומה שאמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהמובן ממנו ששאר דברות לא שמעום מפי הגבורה, הוא כי מלת שמעום כוללת שמיעת אזן ממה שכתוב (משלי ט״ו:ל״א) אזן שומעת תוכחת חיים, וכוללת הבנת הלב ממה שכתוב (מלכים א ג׳:ט׳) לב שומע, ולא היתה לישראל שמיעה והבנה מפי הגבורה כי אם בשתים ראשונות והשאר שמעום מפי ה' אבל לא הבינו אותם ולכך הוצרך משה להבינם להם, הוא שאמר (דברים ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה', וזהו באור הכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול כלומר מה שהאלהים יעננו בקול משה ידבר לישראל, ולשון עניה זו התחלה כלשון (איוב ג׳:ב׳) ויען איוב, עניה שהקדים הדבור, כך כתב הוא ז"ל הדברים.

וע"ד הקבלה וידבר אלהים, זה פירושו וידבר ה' אבל הזכיר אלהים כלפי השגתן של ישראל והוא דבר הנביא ע"ה (חבקוק ג׳:י׳) נתן תהום קולו ועליו הזכיר למעלה ומשה עלה אל האלהים ומטעם זה אמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו אותם ועל כן תרגם אונקלוס בחכמתו הנפלאה בכל שם אלהים שבפרשה הזאת יקרא דה' או מימרא דה' לא לסתום רק לפרש כי אלהים הוא הכבוד עם השם המיוחד הוא מדבר בו, ובכל מקום שתזכיר בו הפרשה השם המיוחד לא יכנה אותו ולא יתרגם יקרא או מימרא כלל כמנהגו בשאר מקומות התורה, אבל תרגם וירד ה' על הר סיני ואתגלי ה' כי ביום השלישי ירד ה' יתגלי ה', יבואר מזה כי השם המיוחד נגלה על סיני בכבודו והוא מדבר עם משה, וכבוד הזה הוא אל שדי שהשם המיוחד נראה לאבות בו, אבל לא נודע להם השם המיוחד בנבואה והוא הנקרא אספקלריא שאינה מאירה שבו נסתכלו כל הנביאים כלם.

ויש לך להתבונן מעתה כי מאחר שהשם המיוחד הוא המדבר היה ראוי הכתוב לומר וידבר ה' את כל הדברים (ה׳:י״ט) אלה כענין שכתוב (דברים ה׳:כ״א) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, ועוד כתיב (שם ד) וידבר ה' אליכם מתוך האש, אבל מפני שהזכיר למעלה אשר ירד עליו ה' באש, ובאר כי שמו הגדול הוא השם המיוחד והוא מדת התפארת שוכן באש לכך הוצרך להזכיר וידבר אלהים כי וידבר אלהים הוא באור למתוך האש כי ישראל מתוך האש שמעו הקול וכן הכתוב אומר (שם ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש ועל כן כשהזכיר וידבר ה' אליכם הזכיר מיד מתוך האש וכן את כל הדברים האלה דבר ה' הזכיר מיד מתוך האש, כי לשון העברי הולך אחר השגת ישראל ולכך הזכיר וידבר אלהים ותרגום אונקלוס הלך אחר השגת משה ולכך תרגם וידבר אלהים ומליל ה' ולא תרגם ומליל יקרא דה' או אתמלל מן קדם ה' כמו שתרגם בהשגת ישראל בפסוק ואל ידבר עמנו אלהים ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' כי השגת משה לפנים מהשגת ישראל, וזהו שכתוב (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה', יבאר כי השם המיוחד שהוא צור עולמים ביה ובו ידבר ואומר אנכי ה' אלהיך והוא בקרבו שנאמר (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו וזהו סוד הכתוב (שם ח) אני ה' בקרב הארץ, על דרך הקבלה. ואמר אשר הוצאתיך כי ההוצאה בשם המיוחד היתה וזהו שכתוב (שם יג) כי בחזק יד הוציאנו ה' וכתיב עוד כי הוציא ה'. ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אבל פנים שלי יהיו אלהיך והוא כמו (בראשית ל״א:נ׳) ואם תקח נשים על בנותי אבל הבנות שלי יהיו נשיך, ומזה תבין (שמות ל״ג:י״א) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכתיב (דברים ל״ד:י׳) אשר ידעו ה' פנים אל פנים, וכשהזכיר בעם פנים בפנים דבר ה' עמכם על כן הוצרך לפרש מתוך האש כח השם לפנים מכח מראה בתוך מראה וזהו שכתוב (במדבר י״ד:י״ד) אשר עין בעין נראה אתה ה' וזהו סוד הכתוב (לקמן פסוק כג) לא תעשון אתי והוא כמו על פני וזהו שכתוב (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה', כי משה עלה אל האלהים והשם המיוחד היה מדבר בקרבו, וזהו שכתוב (דברים ה) ואת קולו שמענו מתוך האש כי הקול הוא קול ה' המיוחד כענין שכתוב (שם ה) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, וזהו סוד מה שאמרו רז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי זכור מדת רחמים ושמור מדת הדין והוא הקול בזכור ושמור מדת רחמים במדת הדין, ומטעם זה היו הלוחות שתים חמש כנגד חמש לוח אחד כנגד מדת רחמים ולוח שני שיש בו ה' דברות ג"כ בה' לאוין ומתחיל לא תרצח כנגד מדת הדין, ועל כן היו שנים ולא היה הכל בלוח אחד, ומשה רבינו ע"ה המשיג השם המיוחד הוא מדת התפארת היה שומע זכור וכל ישראל שמור וזהו שכתוב (לקמן פסוק כב) כי מן השמים דברתי עמכם שהכוונה בו מתוך השמים והוא כמו מתוך האש, ולא תמצא בשום מקום במתן תורה דבור השם המיוחד אלא אם כן יזכיר בו מתוך האש.

והנה השם המיוחד כל ישראל שמעו קולו מתוך האש אבל לא ראו אותו אפילו אצילי בני ישראל שהרי כתוב בו (שמות ל״ג:כ׳) כי לא יראני האדם וחי, ומה שכתוב (שם) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, הכוונה בזה כי בראות ישראל הכבוד הזה כאש אוכלת בראש ההר יתבוננו כל ישראל ויכירו כי בקרבו השם המיוחד שלא יראהו האדם כענין שכתוב כי לא יראני האדם וחי, אבל יראה הכבוד הנקרא אלהים כי כן ראוהו אצילי בני ישראל שנאמר (שם כד) ויראו את אלהי ישראל וכתיב ויחזו את האלהים, ואם כן ענין הירידה שבכתוב הנזכר בפרשה הזאת אין לך להאמין אותו כי אם לכבודו אבל ה' המיוחד בשמים ומשם בא הדבור אל הכבוד שירד בהר סיני שממנו היה נשמע לאזנינו, וכן כתוב (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו וגו', וכן בעזרא כתוב (נחמיה ט׳:י״ג) ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים.

ויש לך לדעת כי הוא האלהים הנקרא שם והוא יושב הכרובים כענין שכתוב (שמואל ב ו׳:ב׳) להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, והוא שהמלך שלמה ע"ה בנה לו בית המקדש ועל כן יזכיר בכל פעם ופעם לשמך (מלכים א ח׳:י״ט) והבית אשר בניתי לשמך, (שם) הוא יבנה הבית לשמי, ואליו עבודת הקרבנות, וכן צוה דוד לשלמה שנאמר (דברי הימים א כ״ח:ט׳) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, ותמצא כתוב בלוים (במדבר ט״ז:ט׳) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם.

וכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק (שמות לב) כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' העבודה לאלהי ישראל ושם תמצא בפירוש, ובענין הקרבנות נאמר בפירוש (דברי הימים ב כט) ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל למדך הכתוב הזה כי עבודת הקרבנות לאלהי ישראל, ועוד כתוב מפורש תמצא (ויקרא כא) כי את לחם אלהיך הוא מקריב, וכתיב (שם) לחם אלהיהם הם מקריבים, וכתיב (שם ג) לחם אשה והוא מלשון אש, וכן (שם א) עולה אשה ריח ניחוח, כמו עולת אש. ומה שלא אמר לחם אש והזכיר אשה מלשון אשה שהיא מקבלת, וזה באור גמור כי הקרבן למדת הדין ועל כן הזכיר לחם אשה והאמת כי הקרבנות לאלהים אבל הכוונה לשם המיוחד. ומענין כוונת התפלה הנה השם יתברך מרומם מכל תשבחות מתעלה על כל התהלות כענין שכתוב ומרומם על כל ברכה ותהלה, ובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא.

אבל דעת חכמי הקבלה כי באחד יקראוהו ואליו יסכימו כל המהללים, והכוונה על השם המיוחד כי הוא קרוב לכל קוראיו ואימתי כשיקראוהו באמת.

וכן הזכיר הרמב"ן ז"ל בפיוט שלו בשיר אקרא הלא תענה כי בושתי לשאול מן המלך.

ועל הענין הזה שהוא בין הפרטים עצמו מספר ורבו הכתובים בזה הוא שהזכיר דוד ע"ה (תהלים נה) אני אל אלהים אקרא וה' יושיענו, ובמזמור (שם ו) ה' אל באפך תוכיחני אמר שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח. ואם תסתכל בתפלת שלמה תמצא שהזכיר בלשון תפלתו ה' אלהי ישראל ולא הזכיר אלהי ישראל והוא שהתפלל ואמר (מלכים א ח) ה' אלהי ישראל אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ואמר עוד (שם) ה' אלהי ישראל שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו, ועתה ה' אלהי ישראל יאמן נא דברך, והודיענו בכל זה שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין. וכן הזכיר עוד והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך, כי כוונת התפלה לשם המיוחד ובנין הבית לכבודו הנקרא שמו והזכיר (שם) ואתה תשמע השמים והוא מדת רחמים מדת התפארת והזכיר בסוף תפלתו (שם) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלהינו.

ומעתה תוכל להבין על נקלה סוד הברכות בנוסח הלשון שתקנו ז"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו ולא אמרו קדשתנו במצותיך וצויתנו כי מלת ברוך אתה יחזור לתשובה שהוא מלך העולם והתפארת נקרא עולם והעולם הזה הוא אשר קדשנו וצונו במצותיו. וכן תמצא בספר הבהיר ומאי טעמא אשר קדשנו וצונו ולא אמרינן קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולין בו המצות כולן וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול, ע"כ לשון הבהיר. ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד אלא צורך גבוה, כי כיון שהשם המיוחד המפורסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקודש וזהו (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו ולכך יש להם כח לישראל להיות מחלישין או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם שכן כתוב (דברים לב) צור ילדך תשי, וכתיב (תהלים ס) באלהים נעשה חיל, והכבוד הזה הוא שהזכיר בכאן וידבר אלהים, והוא הכותב והנותן שכן כתוב (שמות לב) והמכתב מכתב אלהים הוא, וכתיב (שם לא) ויתן אל משה ככלותו, באורו ויתן אלהים שבסוף הכתוב, והוא שקראו משה רבינו ידיד ה' השוכן לבטח על בנימין שבית המקדש בחלקו ועמו יהיו ישראל לבטח מפחד אויב, והוא שנקרא פי ה' לפי שכבר הזכרתי למעלה שהשם המיוחד בו ידבר, והוא שחטאו בו משה ואהרן בענין הצור, ועל כן אמר (במדבר כ) לא האמנתם בי, אשר מריתם את פי, מעלתם בי, כלומר בשמי ושם אכתוב בע"ה, ומשם תבין סוד הענין מבואר. והוא הנקרא צור, (דברים לב) הצור תמים פעלו, (שם) צור ילדך תשי, (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור וכמו שארמוז שם בסדר חקת התורה בהגיעי שם בעה"י.

ויש לך להתבונן למה הוצרך לומר (שם) והכית בצור ולא אמר והכית בו. והכבוד הזה הוא שאמר ליעקב (בראשית לא) אנכי האל בית אל, כי הכבוד הזה הוא אלהי אביו שכן אמר לו (שמות ג) אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, ובאר לך הכתוב כי הכבוד הזה בית אל שם נמצא השם המיוחד ושם ידבר עמנו, והוא הטוב שכתוב בו (שם לג) אני אעביר כל טובי על פניך והוא העובר על פני משה שנאמר (שם לד) ויעבור ה' על פניו ושם אבאר בע"ה והוא שכתוב (שם) את פני האדון ה' אלהי ישראל.

ויש לך להתבונן במלת את פני האדון ואמר ה' אלהי ישראל שבקרבו ה' אלהי ישראל, ועל כן הזכיר את פני שהוא סוד על פני, וזהו (שם לב) ויחל משה את פני ה' אלהיו, כי יתחנן משה למדת הדין, או יהיה ויחל כמו שפי' הרמב"ן ז"ל מלשון תחלה, וכוון לומר כי המשיך משה כח מן התחלה אל הסוף הנקרא פנים, ועל כן התפלל בלשון למה ה' כלומר למה תתן רשות למדת הדין שתהיה שולטת בעמך, והכבוד הזה הוא שאליו התפלל משה בסיני הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלת אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה, והשם הזה כתוב באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו ועל כן יתחנן לפניו ויאמר אל תשחת, ובאור הכתוב אדון אשר בך הרחמים אל תשחת עמך. ועוד הזכיר [ואמר בסנה בי אדני], (ובסיני) ואמר (דברים ג) אדני יהוה אתה החלות שהכוונה בו אדון אשר בך הרחמים (אתה בסנה) וכן הזכירו עוד (שמות לד) ילך נא אדני בקרבנו, ועוד אמר (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח אדני וגו', והכבוד הזה הוא שאנו מברכים ברוך כבוד ה' ממקומו, ובאור ממקומו מן המקום שהוא מקבל ממנו הוא מדת הגבורה כי משם הוא מקבל ומשם הוא ראוי להתברך מאין סוף, ואחר קדוש אנו אומרים ברוך ואנו מחלקין בין לשון קדושה ללשון ברכה מפני שאין להשוות קדושת מעלה לקדושת מטה אע"פ שהברכה מן הקדושה הכל מיוחד. ובמדרש תהלים וכי מנין היה יודע משה בהר אימתי יום ואימתי לילה, בזמן שהמלאכים מקלסין להקב"ה בקדוש היה יודע שהוא יום וכשהיו מקלסין בברוך היה יודע שהוא לילה וזהו שכתוב (הושע ג) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם, ובאור זה התפארת והכבוד ואנו אומרים אחר כך ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון שחוזר ומחבר אותם כאחד, ימלוך ה' לעולם התפארת, אלהיך ציון הכבוד.

וכן מצינו באגדה כשתחזור שכינה לבית קדש הקדשים יהיו אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. ולשון הבהיר, מאי ברוך כבוד ה' ממקומו משל למלך שהיתה לו מטרוניתא בחדרו שכל חיילותיו משתעשעין בה והיו להם בנים ובאים כל היום לראות פני המלך ומברכים אותו אמרו לו אנה אמנו אמר להם לא תוכלו לראותה אמרו ברוכה תהא בכל מקום שהיא ע"כ. והכבוד הזה הוא הנקרא שכינה וכבר ידעת שהיא כלולה משש קצוות והנה היא שביעית משפעת כח לו' קצוות. וכן ישראל שמעו עשרת הדברות מפי השכינה מתוך האש, ומזה דרשו רבותינו ז"ל בשבעה קולות נתנה תורה והם נזכרים בפרשה הזאת ויהי קלת וברקים וענן, קלת כתיב, וקול שופר הרי ב', וכתיב ויהי קול השופר וכתיב יעננו בקול הרי ארבעה, וכל העם רואים את הקולת, קולת כתיב ואת קול השופר הרי ו', והזכיר תחלה וידבר אלהים הרי ז'. וכן בסדר ואתחנן אחר עשרת הדברות תמצא ז' קולות ג"כ שם אכתוב בעה"י, והנה משה ע"ה השיג במעמד הקדוש הזה ז' קולות שהן ז' ספירות ונקראים בלשון הקבלה שבע ספירות ובלשון רז"ל ז' קולות ובלשון הנביאים ז' עינים, והוא סוד הכתוב (זכריה ג) על אבן אחת שבעה עינים מלשון גוונים, ומשה לבדו הוא המתבונן בשם והמשיג אותם אבל ישראל שלא עלתה השגתם כל כך היו שומעים הדבור מפי האלהים בקול אחד בלבד זהו שכתוב (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כו' קול גדול ולא יסף, כי לא שמעו הקהל כל הדברים אלא קול א' בלבד לא השיגו מהם יותר, וכן תמצא בדוד ע"ה שהזכיר ז' קולות (תהלים כט) קול ה' על המים קול ה' בכח קול ה' בהדר הרי שלשה והם החסד והגבורה והתפארת, קול ה' שובר ארזים זה הנצח, קול ה' חוצב זה ההוד, קול ה' יחיל מדבר זה יסוד, קול ה' יחולל אילות זה מלכות, ואחר שהשיג משה שבע ספירות הללו חזר ובקש למעלה מהם והוא שאמר (שמות לג) הראני נא את כבודך, ושם אכתוב בעה"י.

וצריך אתה לדעת כי השכינה שהיא שביעית משפעת כח לשבעים שמות ושבעים שמות לשבעים אומות שהם ממונים עליהם וכשהיה הדבור יוצא מפי השכינה היה נחלק לז' קולות ומז' קולות לשבעים לשונות מזה שמעה כל אומה ואומה הדבור לפי שהיה מתחלק לשבעים לשונות.

וכן אמרו במדרש תהלים (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב היה הדבור יוצא ונחלק לשבעה קולות ומשבעה קולות לשבעים לשון כאדם המכה על הסדן וניצוצות יוצאין לכאן ולכאן, כך המבשרות צבא רב. ומכאן תבין סוד השבועה והנדר כי לשון שבועה נגזר מן שבע ושבע ספירות שהרי הנדר למעלה מהשבועה, ומפני שאין עסק התורה אלא בשבע הנזכרים והתורה יצאה משם לבד אין השבועה חלה לבטל המצוה שאי אפשר לשעור לעלות למעלה משעורו ואיך תתבטל המצוה מפני השבועה, ואין עקר המצוה אלא מעקר השבועה, אבל הנדר שהוא למעלה מן השבועה הרי הוא חל לבטל את המצוה מפני שעקרו של נדר עולה על עקר השבועה ועל כן יש לו כח לבטל המצוה שהיא מן השבועה שהוא למטה ממנו, ולשון נדר ושבועה שמם יוכיח עליהם ויורה על ענינם כי הנדר אין לו קצבה ולשונו הרי הוא עלי מורה דבר שאין לו קצבה וזכר לדבר (תהלים נו) עלי אלהים נדריך וכן (במדבר ל) ונדריה עליה, אבל השבועה יש לה קצבה שהרי חשבון ז' דבר קצוב הוא, ובדבור לא תשא אבאר סוד השבועה וטעם חומר האיסור שבה, ובפרשת ראשי המטות (במדבר ל) אבאר סוד הנדר בעה"י. הנה בארתי לך בפסוק זה מעקרי התורה לא אצטרך במקומות אחרים להאריך בהם כי מכאן תוכל להבינם.

וידבר אלהים את כל הדברים האלה כביכול כאדם המסדר בלבו דברים כדי לאמרם לאחרים כך וידבר בינו לבין עצמו ואח״כ לומר לישראל. אנכי ה׳ אלהיך זש״ה אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם וגו׳ למדתך תורה דרך ארץ אם תהיה בן תורה שלא תהא רוחך גסה עליך לומר דבר לפני הצבור עד שתפשוט אותו בינך לבין עצמך ב׳ או ג׳ פעמים. מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן בבית הכנסת לקרוא בתורה ולא רצה לעלות אמרו לו תלמידיו ר׳ לא כך למדתנו כי היא חייך ואורך ימיך, ולמה מנעת לעלות אמר להם העבודה לא נמנעתי לעלות אלא לפי שלא סדרתי הפרשה ביני לבין עצמי ב׳ או ג׳ פעמים שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הצבור עד שיפשוט אותה בינו לבין עצמו שתים או שלש פעמים.

את כל הדברים האלה פרש״י מלמד שאמר הקב״ה את כל הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לו לאדם לומר כן, אם כן מה ת״ל עוד אנכי ולא יהיה לך מלמד שחזר ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו. פי׳ א״כ שהקב״ה אמר כל עשרת הדברות - מה ת״ל עוד אנכי ולא יהיה לך - כלומר מפני מה נשנו, ומשני - מלמד שחזר ופי׳ על כל דבור וכו', - כלומר בתחלה אמרן הקב״ה בבת אחת ובדבור אחד ולא הבינום ישראל ומה שנשנו מלמד שחזר המפרש ופי׳ כל דבור ודבור בפני עצמו כדי שיבינום ישראל אנכי ולא יהיה לך חזר ופי׳ הקב״ה, ולא היה להם יכולת לסבול ולשמוע מפיו יותר, כד״א דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. וכן אמרו רבותינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום בא משה וחזר ופי׳ משם ואילך כל דבור ודבור בפני עצמו. ונראים הדברים שהרי מליצת דברות אנכי ולא יהיה לך משמע כאדם המדבר על עצמו, והשאר כאדם המדבר על אחרים. כדכתיב לא תשא את שם ה׳ אלקיך, ולא כתיב את שמי. כי ששת ימים עשה ה׳ ולא כתיב עשיתי וכן השאר. ומה שפרש״י מלמד שחזר ופי׳ קאי אהקב״ה וקאי אמשה פי׳ כל אחד ואחד חזר ופירש חלקו מהדברות כמו שפי'.

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. בזה הפסוק יש ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפ' א' של בראשית וכן במענה של קדיש (אמן) יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. אסמכתא למה שארז"ל כל העונה אמן בכל כחו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ובמתן תורה:

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקב"ה יו"ד דברים בדיבור א' שא"א לאדם לומר כן א"כ מה ת"ל אנכי ולא יהיה לך דמשמע דאלו שני דברים בלבד נאמרו מפי הגבורה ולא אחרים שהרי כלם לשון נוכח אנכי הוצאתיך על פני לאוהבי ולשומרי מצותי וכולם נאמרו בלשון נסתר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כבד את אביך ואת אמך וכן כולם מלמד שחזר ופירש על כל דבר ודבר לבדו לכך כדי לשכך את האזן כביכול דומיא דהרב עושה לתלמידיו ואז אחזתם רעדה וחלחלה לישראל ולא יכלו להתמהמה מלומר למשה דבר אתה עמנו ונשמעה. והרמ"בן ז"ל פי' שלפי' השני דברים ראשונים בלשון נוכח לפי שהם עיקר הראיה והכל תלוי בקבלת עול מלכות שזהו הדיבור הראשון וכן פי' אנכי ה' אני ה' חפץ שתקבלני עליך להיות אלהיך ועשיתי לך כך וכך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים והדיבור שני תועבת ע"ז ולכך היה נראה להם כאלו הדיבור עמהם פה אל פה אבל הדיבורים האחרים שלא היו כ"כ עיקר לא היה נראה להם כמו שהיה מדבר עמהם אלא כאדם השומע מפי הגבורה ולכך היה הדיבור בלשון נסתר:

וידבר וגו׳ את כל הדברים וגו׳. טעם זכרון שם אלהים בנתינת תורה, לומר כי התורה נתנה ממדת הדין וממדת הרחמים, מדת הדין וידבר אלהים, מדת רחמים אנכי ה׳, עוד הודיע סוד אמרו (מלכים א יח:לט) ״ה׳ הוא האלהים״, כי דבר אלהים אנכי ה׳, והוא מה שאנו מיחדים פעמים באהבה בפסוק ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״:

עוד יתבאר על דרך שאמר רב קטינא (מנחות מא,א) ״ענשיתו אעשה״ וכו׳, עד כאן, הרי שעל עשה לא יעניש הכתוב. לזה אמר ה׳ כי יביא ה׳ במשפט ענש על כל הדברים גם לעשין הרשומים בעשרת הדברות: אמונתו יתברך שהוא עקר הכל הרשומים בתחלת דבר ה׳ ״אנכי״ וגו׳, שבת, כבוד אב ואם. על אלו, הגם שהם עשה, יש אלהים שופטים בארץ, והוא אמרו וידבר אלהים שהוא בחינת הדין ״את כל הדברים״, בין עשה בין לא תעשה.

עוד ירצה באמרו את כל הדברים, לומר כי אין חפץ במקבל תורה אלא אם יקבל כל התורה, וכל המקבל עליו תורה חוץ ממצוה אחת אין לו תורה (בכורות ל:).

עוד ירצה על פי מה שהקדמתי בפרשת בראשית, כי כשידבר ה׳ בתגברת המכנית לשם אלהים, ידבר דברים מפלאים אשר אין הפה יכול לדבר, והוא שיאמר הדברים שלמים וכן רבים בדבור אחד כאשר עשה בבריאת עולם, כמו כן ביום מתן תורה דבר בתגברת את כל הדברים בדבור אחד.

ואמרו תיבת לאמר יתבאר בהעיר מה שיש להעיר בנסח עשרת הדברות, מדוע שנה הכתוב נסח דבור מדבור, כי בתחלה התחיל לדבר בסדר זה: אנכי ה׳ אלהיך, הוצאתיך, על פני, כי ה׳ הוא המדבר על עצמו יתברך שמו, ואחר כך יצא לדבר בדרך אחר: את שם ה׳ אלהיך, לא ינקה ה׳, שבת לה׳ אלהיך, כי ששת ימים עשה ה׳, שהיה לו לסים כדרך שהתחיל על זה הדרך: ״לא תשא את שמי, כי לא אנקה, כי ששת ימים עשיתי״ וגו׳.

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכות כד,א) ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ מפי הגבורה שמענום, פרוש, בתגבורת הדבור יובן כי כאשר דבר ה׳ עשרת הדברים בדבור אחד כמו שכתבנו בסמוך, אין האזן יכולה לשמוע כל הגבורות. וכשהשמיעם לישראל, השיגו הם שמוע שתי דברות מהם, שהם דבור ״אנכי״ וגו׳ ודבור ״לא יהיה לך״, ויצתה נשמתם, כאמרו (שיר השירים ה:ו) ״נפשי יצאה בדברו״, ולא יכלו הבין עוד. ושאר הדברות נחצבו להבות אש מקולו יתברך ועמדו סדורים על הר סיני, עד שחזרה נשמת ישראל בטל חיים. באו הדברות שהם קולות האדיר ברוך הוא והיו מדברות לכל אחד מישראל. ולזה תמצא ש״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ נחקקו בתורה כסדר שאמרם ה׳: ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך״, כי האלוה בכבודו מדבר נוכח לישראל בעד עצמו ברוך הוא, וכמו כן במצות ״לא יהיה לך״ גם כן ידבר כסדר זה. אבל משם ואילך ידבר קולו יתברך בעד מלאכו, כאמרו ״שבת לה׳ אלהיך״, ״כי ששת ימים עשה ה׳״, ״על כן ברך ה׳״ וגו׳, וכן כלם, כי אינו יכול הקול לומר ״שבת לי״ וגו׳, ״עשיתי את השמים״ וגו׳ ״ונתתי״ וגו׳, כי אינו אלא מלאכו יתברך, והבן ויערב לחכך.

והגם שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג:) כי משה אמרם לישראל, אפשר כי משה היה בו כח ושמע כלם, וכשבאו הקולות לדבר לישראל היה קולו של משה גם כן מדבר. ואולי כי לזה רמז הכתוב באמרו (שמות יט:יט) ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:ב) שכל דבור ודבור היה עומד על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו ״תקבלני עליך״ והוא אומר לו ״הן״ ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו. ולפי זה יתישב אמרו לאמר על זה הדרך וידבר אלהים את כל וגו׳, פרוש בתגברת האלהים ודבר כלם בדבור אחד, גם עשה כח בדברות שהם בעצמם יאמרו לישראל כשיצטרכו, כמו שכן היה, כי כשלא יכלו ישראל לשמע כלם מהגבורה דברו הם אליהם כמו שכתבנו.

עוד יכון באמרו לאמר, כי יש בסדר זה שנדברו בו הדברים מעלה ורוממות לישראל, על דרך אמרו (דברים כו:יח) ״וה׳ האמירך״ וגו׳, כי הרבה תועליות נמשכו מזה שפסקה זוהמתן, וזה יסוד קנית הקדשה בהם לעולם.

עוד יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא תולדות) שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הנבראים בחיים חיותם, משום (איוב טו:טו) ״הן בקדושיו לא יאמין״, ולזה לא יחד שמו על אברהם לומר עליו ״אלהיך״ אלא אחר מותו. והוא אמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה, פרוש בתגברת הדבור כמו שפרש דברים שאין האזן יכולה לשמע, והטעם הוא לאמר להם ״אנכי ה׳ אלהיך״, פרוש ליחד שמו על כל אחד ואחד מהם לומר לו ״אלהיך״, אשר על כן השמיעם את קולו ליסרם להפריד מהם הזוהמא, ובזה יהיו ראויים לומר להם כן.

ולדברי רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח:) שאמרו שפרחה נשמתם, נמצאת אומר כי כשיחד שמו עליהם היה זמן יציאת נשמה, אז אמר לכל אחד מהם ״אלהיך״, והגם שהיו בחיים ושמעו גם כן ״לא יהיה לך״ וגו׳, לא יתיחס לה אחור, כי הכל אמר ה׳ בדבור אחד ולא קדמה אפלו אות לחברתה.

עוד אמרו לאמר יכון אמרם ז״ל (זהר ח״ב צג:) שכל התורה כלה רמוזה בעשרת הדברות, והוא אמרו לאמר פרוש דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות. וראיתי לתת טעם טוב בהשמעת ה׳ לישראל שתי דברות ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, כי הם שני שרשים לשני כללות המצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנכי היא עקר ושרש כל מצוות עשה, לא יהיה לך וגו׳ היא עקר ושרש כל מצוות לא תעשה, לזה נטע ה׳ בהם מפי אל עליון שרשי שני עקרי המצוות שבזה לא תמוט תורה מזרענו לעולם ועד.

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. הזכיר דבור ואמירה אחד קשה ואחד רך דהיינו כמ"ש כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה ותגיד לבני ישראל לזכרים דברים קשים כגידין, כי מטעם זה נקראו אלו י' הדברות וכל בריאת העולם נקראו י' מאמרות לפי שכל מעשה בראשית נבראו בצביונם דהיינו באותן צורות שבחרו להם דהיינו אמירה רכה בלא גזירה, אבל מצות ה' כולם גזירת מלך הם כי לא יאמר האדם אי אפשי לאכול חזיר ונפשי קצה בו אלא אפשי והקב"ה גזר עלי דהיינו דבור קשה, אבל מ"מ לנשים חלושי השכל צריך להסביר בלשון רכה להודיעם תועלת המצות כי כל בעל שכל מקבל עליו גזירות הקב"ה וחלושי השכל צריכין הסברה כדי שיהיו בצביונם ואפילו בבריאת שמים וארץ כתיב (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וגו'. לפי שהם בעלי שכל ע"כ היו מקבלים עליהם גזירת הש"י אפילו שלא בצביונם, אבל בתחתונים נאמר (שם ח–ט) יראו מה' כל הארץ, כי הוא אמר ויהי. ר"ל הרי אמר להם אמירה רכה ובצביונם נבראו, אך בעליונים מצינו גערה שנאמר (בראשית א ו) יהי רקיע כי תחת גערה במבין, וכן משה אמר (דברים לב א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ואתי שפיר לשון דבור ואמירה הן אם בסתם שמים וארץ הוא מדבר הן אם מדבר כלפי האנשים אשר גובה וגובה להם כגבוה שמים וכלפי עמי הארץ.

והיו דברות אלו עשרה, להורות כי עליהם העולם עומד שנברא בעשרה מאמרות כדי לגלות הוויות עשר ספירות בלי מה, ועוד כדי להפרע מן הרשעים כו' כי אומרים לרשע רע, היה לך ליתן לב שלא בחנם נברא העולם בעשרה מאמרות, אלא לפי שקיומו תלוי בי' הדברות הכוללים כל התורה כמו שפירש"י סוף פרשת משפטים (כד יב) ואם כן בעברך עליהם אתה מאבד עולם מלא ובסבה זו ראוי להפרע מהם כו'.

לאמר. עי׳ מש״כ ריש ס׳ ויקרא עפ״י הירושלמי סנהדרין פ״ו משמעות תיבה זו:

ז והא דקאמר בראשית ברא אלהים וגבי נח וידבר אלהים אל נח ובסנה וירא אלהים מתוך הסנה עיין הכל בהרא"ם בפ' וארא:

ח פירוש דהיינו שלא בעידן ריתחא אבל בעידן ריתחא אין שום מצוה שאין מענישין עליה וראיה מפרק התכלת ע"ש:

ט כלומר הואיל וכולן בדבור אחד נאמרו למה כתיב במקום אחר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו דמשמע דוקא אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו ומתרץ שחזר ופירש וכו' כלומר דודאי כולן בדבור אחד נאמרו כו' ובפריש' שפי' לנו הקב"ה לא שמענו מפי הקב"ה כי אם שתים והשאר משה פירשן:

י דק"ל שכתוב וידבר הוא הכלל לאמר הוא הפרט והכא הפרט כתוב בהדיא את כל הדברים האלה אם כן למה חזר וכתב לאמר שמורה על דבר פרטי אלא לדרוש (הרא"ם):

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ראוי לבאר במקום הזה הדרוש השלישי אשר זכרתי והוא מה היתה ההשגה והשפע שהשיגו ישראל במעמד הר סיני כששמעו עשרת הדברות. ואיך השיגוה ואומר שישראל כלם בהתיצבם בתחתית ההר השיגו ענינים אלהיים אבל בהשגה חושיית אם בחוש הראות שהיו רואים הכבוד האלהי בראש ההר כאש בוערת ושלש מחיצות היו מקיפות בו והם חשך ענן וערפל שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל. ואם בחוש השמע ששמעו קול עצום מאד נברא לשעתו בחלק האויר מגיע לאזניהם. ולפי שקודם הדברות בהיות משה בהר כבר שמעו ישראל שהיה משה מדבר והאלהים יעננו בקול לכן עתה בשמיעת הדברות הכירו וידעו שאותו הקול שהיה מדבר ועולה למשה בענין שליחותו ושהיה קורא אליו שיעלה אל ההר הוא עצמו היה המדבר אליהם הדברות ההמה ולהיות הקול ההוא מגיע לאזניהם מבלי אמצעות משה ולא אמצעי אחר שכלי נאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם. וכבר ביארתי במאמר להקת הנביאים מיני הנבואה ומדרגותיה ויש ממנה נבואה מוחשת מגעת לחלושי הכח וקצרי ההכנה. וממנה היתה מדרגת ישראל בפעם הזאת. ומכאן יתבאר לך שהמעמד ההוא מגלוי הכבוד הנברא על הר סיני והקול הנשמע שמה לא היה להוסיף למרע"ה דבר על שלמותו כי הוא ע"ה לא נשתלם בפעם ההיא בשמיעת הדברות יותר ממה שהיה קודם לזה. אבל היה המעמד ההוא כדי שידעו ויאמינו ישראל בשלמות שמשה היה שליח נאמן לאלהים במדרגת הנבואה ושהיה השם מדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו והם עומדים מרחוק מזדעזעים. ומזה האמינו במציאות הנבואה שהוא דבר שכלי ומראה רוחני לפי שעם החושים השיגו כל זה כל שכן שיסיג השכל הדבור הרוחני ומראה הנבואה. ובענין הראיה הזאת והשמיעה המוחשת כלם היו שווים במדרגה אחת כי הקול היה אחד נשמע אליהם. ומה שאמרו במדרש תנחומא ובאלה שמות רבה שבסיני קבל כל אחד כפי כחו והביאו דמיון מהמן שכל אחד היה טועה בו כפי כחו הילדים כטעם חלב וזה הוא לשד השמן הזקנים כצפיחית בדבש. והבחורים יעשו אותו עוגות. וכן אמרו שעל זה נאמר ירעם אל בקולו נפלאות וכן לעשות לרוח משקל כל זה היה אחרי הדברות כשנאמר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא וגומר וכמו שהוכחתי בשאלות. ולהיות השגת ישראל מוחשת והשגת שאר הנביאים מדומה ומושכלת אחז"ל שראו באותו מעמד מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן לפי שמראת יחזקאל במרכבה שראה כבוד ה' ושמע קול מדבר היה בנבואה רוחנית. והשגת ישר' בכבוד ובקול הנברא היתה מוחשת. וכבר יראה מדברי הרב המורה בפל"ז ח"א בשתוף פנים שהיה דעתו זה רוצה לומר שהקול ששמעו ישראל בסיני היה מוחש לא מדומה האמנם בפל"ג ח"ב שזכרתי למעלה התעצם מאד הרב לקיים שלא שמעו מהקול האלהי אלא קול אחד בלבד ושגם בשמיעת הקול ההוא לא היתה מדרגת משה רבינו כמדרגתם ודקדק זה מתרגום אונקלוס שתרגם בכל מקום וידבר ה' ומלל ה' וכן וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומליל ה'. אמנם מאמר ישראל ואל ידבר עמנו אלהים תרגם ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' ועשה הרב מזה סוד גדול ועמוק. ומי יתן ידעתי למה זה ברח הרב מהיות הקול האלהי הנשמע באותו מעמד פעמים רבות במספר הדברות. ולמה השתדל כל כך להוכיח שלא היה אלא קול אחד כי הנה בהיות הקול נברא האפשריות שימצא בפעם אחת ימצא במאה פעמים. ואם היה קול נברא ומוחש מגיע לאזניהם למה לא תהיה בו מדרגת משה שווה למדרגתם כי הבנת הקול הוא זולת שמיעתו שההבנה תיוחס אל השכל והשמיעה אל החוש. ולמה לא יהיו בו שוים כלם כל שכן שכבר תרגם אונקלוס במשה גם כן קדם ה' ובישראל תרגם מליל ה' כמו שכתב הרמב"ן. ע"כ אמרתי שהיה דעת הרב המורה שהיתה השגת משה רבינו בזה הנבואיית והשגת ישראל חושיית ושמפני שהם לדעתו לא הבינו הדברות לא היו צריכים לקולות הרבה כי אם לקול א' למופת ולאות כי ידבר אלהים את האדם וחי אבל אנחנו קהל התורניים דרך המלך נלך שכלם שמעו בשוה הקול האלהי מוחש מגיע לאזניה' ושהיו קולות רבים כפי הדבורים עם היותם סמוכים זה לזה מבלי הפסק. ומה שאמר הכתוב קול גדול ולא יסף ענינו שלא פסק כתרגום אונקלום או שלא יסף עוד הקב"ה לדבר בקול ההוא ולהשמיעו בעולמו. ואמנם מה הוא אשר השיגו באותו מעמד כבר הודעתיך דעת הרב המורה שישראל שמעו משני הדברות הראשונים קול פשוט מבלי הבנה ומשאר הדברות לא הבינו דבר וגם קול לא שמעו. ודעת הרמב"ן הוא ששמעו קול השני הדברו' הראשונו' והבינוהו ומשאר הדברו' השמונ' שמעו הקול ולא הבינו ומשאר המצות לא שמעו קול לא עם הבנה ולא בלתה כי בתחלה היה כחם רב ושמעו הקול והבינוהו בשני הדברות הראשונים וכאשר נחלש כחם בשמיע' הקול ההוא פחד קראם ורעדה ומפני התבהלות' שמעו השמונה הדברות הנשארים ולא הבינו אותם וכאשר נחלשו עוד ולא יכלו לסבלו חדלו מהבינו משמוע הקול המבהיל ההוא. וכבר הראיתיך בשאלה הי"ד שדעות שני הרבנים האלה לא יתכנו ולכן טוב משניהם הוא דעת הראב"ע שקבל הדבר כפשוטו וכתב שכל עשרת הדברות שמעו והבינו כאחד ולכן אחרי כלם נאמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגומר ושאחרי כן אמרו קרב אתה ושמע והדעת נותן שכן היה הענין כי איך יתכן שבהיות השם יתברך מדבר אליהם והם שומעים כאלו העולם מתהפך יהיו הם מדברים למשה את דבריהם וכתב עוד שהנה לא אמר את כל הדברים האלה דבר ה' מפני קצת שנויים שהיו בדברות האחרונות. הנה התבאר שכל עשרת הדברות שמעו ישראל בקול נברא מוחש בחתוך אותיות והבנה שלמה. אמנם שאר המצות שהן אחרי הדברות ופרשת המשפטים עד ואל משה אמר עלה אל ה' נאמרו למשה בהר כאשר נגש אל הערפל בדבור נבואה רוחני עד פרש' ויקרא ומאות' פרשה ואילך נעתק הדבור ודבקו' הנבואה שהיה למשה בהר אל בין הכרובי' כמ"ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים עד סוף התורה ונשאר א"כ להשיב על שני ראיות שנסתייעו הרבנים הנזכרים מהן לחלק בין הדברות. האחת היא שבדברות הראשונות באו הדברים בלשון מדבר בעדו ושמונה דברות האחרונים באו בלשון שלישי המדבר הנסתר והוא המורה שלא היו כל עשרת הדברות ממין אחד ושהיה חלוק מהשנים הראשונים לשמונה האחרונים כפי כל אחד מהדעו'. והראיה השנית מאותו המאמר של ר' שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שעשה חלוק ביניהם ואני משיב על הא' שכן דרך הכתוב לדבר בפסוק אחד קצתו בלשון מדבר בעדו וקצתו בלשון נסתר. נאמר באברהם המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' בלשון מדבר בעדו ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם והוא בלשון נסתר וכן במשה כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וזה בלשון מדבר בעדו תעבדון את האלהים על ההר הזה הרי הוא בלשון נסתר וכן לישראל עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי בלשון מדבר בעדו ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם הרי דבור בלשון נסתר וכן בסוף סדר והיה כי תבוא בפרשת ויקרא משה אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' אלהיכם וגו' ולא נתן ה' לכם וגו' כלו בלשון נסתר ואולך אתכם במדבר מ' שנה למען תדעון כי אני ה' אלהיכם בלשון מדבר בעדו. ומי המונע שיהיה כן בדברות האלה כיון שפנים בפנים דבר ה' את הדברות האלה כלם מבלי אמצעות משה. ואמנם לטענה הב' מדבר רבי שמלאי אם היה אנכי ולא יהיה לך כולל הדבור כלו עד לאוהבי ולשמרי מצותי שבאו הדברים בלשון מדבר בעדו. הנה היו באותם שני הדברות הראשונות חמש מצות כאחת. הא' אנכי. הב' לא יהיה לך. הג' לא תעשה לך פסל. הד' לא תשתחוה להם. הה' ולא תעבדם. כי כן מנאום כל מוני המצות וגם הרב המורה בספר מנין המצות אשר לו ויתחייב מזה שיהיו שאר המצות אשר שם משה לפני בני ישראל תר"ח מצות לא תרי"א ואיך א"כ יאמר רבי שמלאי שמפי משה שמעו תרי"א. ומפני זה תצטרך לומר בהכרח שכאשר אמר רבי שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום לא כיון אלא על שני הפסוקים הראשונים שהם אנכי ה' אלהיך וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא יותר מזה. כי שני הפסוקים האלה לדעתו שמעו מפי הגבורה להיותם יסודות ופנות גדולות באמונות ממציאות האל ואחדותו והם שתי מצות בלבד. ואמנם שאר הפסוקים לא תעשה לך פסל לא תשתחוה להם וגו' היה דעתו ששמעו אותם ישראל מפי משה כשאר הדברות עם היותם בלשון המדבר בעדו וזה כלו ממה שיוכיח שלא חשש רבי שמלאי להיות הדבור בלשון מדבר בעדו ובפירוש דבור אנכי אדבר עוד בזה וכן תמצא במדרש חזית (ד' ג') ר' יהושע בן לוי אומר שני דברות שמעו ישראל מפי הב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו מנשיקות ולא כל הנשיקות ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקדוש ב"ה רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי טעמן דרבנן אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מאן עביד ליה רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה. או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או ג' דברות רבי עזריה ורבי יהודה ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי תפש שטתיה אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה תרי"ג מצות הוי תורה בגימטרי' עולה תרי"א דבר משה עמנו ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמענום מפי משה אלא מפי הקב"ה הוי אומר ישקני מנשיקות פיהו הנה למדנו מזה שרבים מחכמי ישראל היו מזה הדעת עצמו ושדעת רבנן שהלכה כמותן אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעום מפי הקדוש ב"ה כפשוטן של כתובים ולא הוקשה אצלם היות קצת הדברות בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון משה השלישי המדבר בלשון נסתר והביאו ראיה לדעתם ממה שבא דבר אתה עמנו ונשמעה אחרי הדברות כלם והיא באמת ראיה יותר עצמית מראית ישקני מנשיקות פיהו האמנם מה היתה הכוונה במאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום אינה מה שהוציאו ממנו הרבנים האלה אבל פירושו הוא כפי מה שאומר. עשרת הדברות כלם שמעו ישראל בסיני בקול האלהי ההוא ואעפ"כ מרע"ה בכלל המצות שלמד אח"כ את העם לא נמנע מללמד אותם רוב המצות שבאו ושמעו בעשרת הדברו' כי הנה לא תעשה לך פסל אמר הוא ע"ה ואלהי מסכה לא תעשו לכם ואמר בדברות לא תשתחוה להם ולא תעבדם ובדברי משה לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ונאמר כי לא תשתחוה לאל אחר ונאמר בדברות לא תשא ובדברי משה לא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר. בא בדברות שמור את יום השבת ובדברי משה את שבתותי תשמורו וכן כבוד אב ואם איש אמו ואביו תיראו. וככה כל שאר המצות שבין אדם לחבירו. אמנם שני הדבורים הראשונים אנכי ולא יהיה לך אלה בלבד מאותם ששמעו בסיני לא חזר משה לצוותם בכל המצו' כי עם היות שאמר פעמים רבות אני ה' אלהיכם להגיד שהיה נאמן לשלם גמולם כמו שפרש"י מדבריהם ז"ל. הנה לא נזכר באותו לשון עצמו שאמר כאן אנכי ה' אלהיך לפי שמלת אנכי מורה על עצמות המדבר כמ"ש אנכי מגן לך וליצחק אנכי אלהי אברהם אביך וליעקב אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ולמשה אלהי אביך אלהי אברהם וזה לך האות כי אנכי שלחתיך הלא אני ה' ואנכי אהי' עם פיך. כי הנה תמיד שם אנכי הנזכר בו יתברך מורה הוראה מיוחדת על מציאותו המחוייב ואין כן מלת אני. וכן אומר שעם היות שהזהיר פעמים רבות על ע"א לא תמצא בשום מקום שיזהיר מעבודת השכלים הנבדלים אלא במקום הזה. באמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שלזה נתכוון כמו שבארתי ולכן לא תמצא זה הלשון בשום אזהרה לפי ששני הדבורים הראשונים האלה כפי הדרך הזה היו מורים על היותו יתברך מחוייב המציאות וא' באלהותו ולכן שמעו אותם ישראל מפי הגבורה באותו פומבי גדול מתוך האש כפי הדעת הזה ועליהם אמר (דברים ד' ה') אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו שהנה באומרו כי ה' הוא האלהים רמז לדבור הראשון וכאמר אין עוד מלבדו רמז לדבור לא יהיה לך ולמעלת שני הדברות האלה גזרה חכמתו יתברך שלא ישמעו אותם אחר כך מפי משה באותם הדברות ובאותו הלשון עצמו ומפני זה אמר רבי שמלאי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום ר"ל שני הפסוקים האלה בלבד כי השאר כלם נכללו בתרי"א מצות ששמעו מפי משה לפי שעם היות שאלו ואלו נתנו בסיני לא נמנע משה מלומרם עוד אליהם בכלל מצותיו זולת השנים הראשונים ההם למעלתם. הנה התבאר שכל עשרת הדברות שמעו ישראל בסיני מקול הנברא המוחש והבינו אותם בשלמות והותרה בזה השאלה הי"ד: