שמות כ, ח

זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא יד) מחלליה מות יומת, (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים, וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, (שם יב) גדילים תעשה לך, וכן (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך, (דברים כה ה) יבמה יבא עליה, הוא שנאמר (תהלים סב יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג) אכול ושתו, (שמואל ב ג טז) הלוך ובכה, וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת:

הֲוֵי דְכִיר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ:

עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל הֲווֹן דְּכִירִין יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא לְמַקְדְּשָׁא יָתֵיהּ

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ענין עבודה היא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש וכיוצא בה, כענין שנאמר ובכל עבודה בשדה (שמות א יד), כי תעבוד את האדמה (בראשית ד יב), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וכאשר אפרש עוד בע"ה (רמב"ן על ויקרא כג ז). ולכך אמר "ששת ימים תעבוד" את האדמה, "ועשית כל מלאכתך", אשר היא לצורך גופך ולהנאתך, כענין את אשר תאפו אפו (שמות טז כג), ובשבת לא תעשה שום מלאכה.

זכור. טעם לקדשו הוא הכתוב ששת ימים תעבוד וככה פי' ויקדשהו. שהשם שבת בו מכל מלאכתו. וטעם להיותו דבק עם ברך ה'. כאשר הוא כתוב בפרשת ויכלו כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים. על כן כתוב ברך ה'. וכבר פירשתי זה במזמור שיר ליום השבת. ראינו כי שנת השמטה דומה לשבת כי גם היא שביעית בשניה. וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף ואמר הטעם למען ישמעו ולמען ילמדו ושמרו. והנה השבת נתנה להבין מעשה השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב כי שמחתני ה' בפעליך. כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו. והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם. ולא יתעסק לשוח אפי' בצרכיו שעברו או מה יועץ לעשות. וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר. ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים. כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת. וכבר הזכרתי כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחיש במעשה בראשית. רק איננו מכחיש השם הנכבד. והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה. על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו וככה ועבדך ואמתך. שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבדו לאחר ואם לאו אתה עובר על מצות לא תעשה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. כאשר פיר' משה אדונינו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים. על כן נכתב בשנייה הגר וככה בעריות ועל זה התנאי ידור שישמור העריות וככה באכילת הדם. וראינו בירמיה שהחמיר במצות שבת. ואמר מפורש אע"פ שנגזרה גזירה על ירושלים שתחרב אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו לא יגלו ממקומם ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד:

זכור את יום השבת - כל זכירה הכונה על ימים שעברו, כמו: זכור ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים. זכור את היום הזה. לעולם כי לשעבר ביום הזה יצאתם ממצרים. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. אף כאן זכור את יום השבת - של ששת ימי בראשית, כמו שמפרש והולך כי ששת ימים עשה ה' וגו' - כמ"ש כאן. ולפיכך נכתב כאן זכור, כדי לקדשו להיות שובת ממלאכה.

זכור את יום השבת. היה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה, כמו זכור את אשר עשה לך עמלק, שמור את חדש האביב:

לקדשו. וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו. הזהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה, באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת:

זכור זה הפסוק הוא פסוק ז' ומתחיל בז' בשביל שהשבת הוא שביעית וז' מוזכרים בפסוק אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך וכנגדם תקנו ז' מנוחות באתה אחד. וה' תיבות בפסוק זכור לו' לך כל המקיים את השבת כאלו קיים ה' חומשי תורה:

זכור את יום השבת לקדשו. אחר שצוה להאמין אמונת הלב בשם המיוחד ושלא נחליפנו באחר וצוה לכבד זכר שמו צוה ג"כ שנעשה בזה אות וזכר בימים לקדש היום השביעי והוא השבת להודיע שהוא יתעלה חדש את העולם וברא הכל יש מאין.

וע"ד הפשט זכור את יום השבת שנזכור תמיד בכל יום השבת שלא נשכחהו ושלא יתחלף לנו בשאר ימים, כי כשנזכור אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת וזה פנה גדולה באמונה, כי מתוך החדוש יתבאר ענין ההשגחה והנבואה ואמתת העונש והשכר. ואמר לקדשו שנזכיר קדושתו שיהיה בעינינו קדוש ושנפנה מחשבותינו בו מעסקי הגוף ושנתעסק בו בדרכי הש"י שהוא עסקי הנפש כי נתחייבנו ללכת בו אל הנביאים ואל החכמים שבכל דור ודור לבקש תורה מפיהם לשמוע דברי הש"י וכענין שאמרו רז"ל (מלכים ב ד׳:כ״ג) מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וכן אמר דוד (תהילים קי״ט:צ״ז) כל היום היא שיחתי היה לו לומר בכל יום אלא שרומז על היום המיוחד הוא השבת שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום. ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא עונג שנאמר (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג כלומר עונג הנפש כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש ונפשם השכלית תתעדן עדון שכלי וחשקה בהשגת השי"ת חשק הצמא למים, כענין שכתוב (תהילים מ״ב:ג׳) צמאה נפשי לאלהים לאל חי.

וע"ד המדרש כל המשמר את השבת מוחלין לו כל עוונותיו אפילו עובד ע"ג כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נ״ו:ב׳) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו, מעשה בטורנוסרופוס הרשע שפגע את ר"ע בשבת ואמר לו מה היום מיומים אמר לו רבי עקיבא ומה גבר בגוברין אמר לו דמריה צבי אמר לו ר"ע שבת נמי דמריה צבי, כמו שרצה לכבדך כך רצה מלך מלכי המלכים שנכבד את השבת, אמר לו א"כ אלהיכם למה הוא עושה מלאכה בשבת אמר לו ומה מלאכה הוא עושה אמר לו כדרך שהוא עושה בחול הוא עושה בשבת משיב הרוח ומוריד הגשם מעלה עננים מזריח חמה ולבנה מדשן פירות אמר לו ר"ע יודע אני שאתה בקי בתורתן של עבריים שנים שדרין בחצר אחת זה נותן עירוב לזה וזה נותן עירוב לזה ומותרין הם לטלטל בשבת אבל יחיד הדר בחצר אחת גדולה אפילו כאנטוכיא הוא מטלטל בחצרו לפי שאין רשות אחר עמו, והקב"ה השמים כסאו והארץ הדום רגליו מלא כל הארץ כבודו אין לאחר שום רשות עמו לטלטל בעולמו, ולא עוד אלא אוכלי המן מעידין עליו שכל ימי השבוע היה יורד ובשבת לא היה יורד, ולא עוד אלא נהר סמבטיון יוכיח כל ו' ימים רץ ובשבת לא רץ, אמר לו הנח המן שלא היה בימינו ומנהר סמבטיון איני מאמינך אמר לו לך אצל אוב וידעוני שכל ימי השבוע עולה בידם ובשבת אינו עולה, לך ובדוק בקבר אביך ותראה כל ו' ימים עשן עולה מקברו ובשבת אינו עולה והמתים יודעים שהוא שבת והחיים לא ישמרוהו, הלך ובדק בקבר אביו וראה כי בשבת לא היה עשן עולה אמר שמא נגמר דינו אמר לו למחר תראה, באחד בשבת ראה העשן עולה חזר ועשה כשפים והעלהו מקברו אמר לו בחייך לא שמרת את השבת במיתתך אתה משמר מן אימת אתעבדת יהודאי אמר לו בני כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם כתקנה בא לכאן ומשמרו על כרחו, אמר לו ומה מלאכה אצלכם בימות החול אמר לו כל ימות החול אנו נדונין ובשבת אנו נחין ובערב השבת בת קול מכרזת ואומרת הנח להם לרשעים וינוחו ומלאך ששמו דומה ממונה עלינו ודן אותנו כל הימים ובמוצאי השבת כשהסדרים נשלמים צועק אותו מלאך ואומר חזרו רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם, ע"כ במדרש. וזהו שנהגו כל ישראל שאין ממהרין בויהי נועם ובסדר קדושה אלא מחשיכין הרבה, ואומרים אותו בנחת. ומן הטעם הזה אמרו רז"ל לאסור לשתות מים ערב שבת בין השמשות הוא שנמצא במדרש שכל השותה מים בערב שבת בין השמשות הרי זה גוזל את המתים, וכוונו בזה לקבוע בנפש אמונה שיש לרשעי ישראל מנוחה בשבת בגיהנם וכשהם יוצאין בערב שבת הם שותים ורוחצים ומצטננים במים עד שהשותה מים באותו שעה הוצרכו לומר שהוא גוזל אותן מהם ועשו את השותה גזלן ומחוסר אמונה. ומטעם זה אין אנו אומרים בערבית של שבת והוא רחום מפני ששלשה מלאכים והם משחית אף וחמה שהם ממונים על הרשעים ביסורי גיהנם אין להם רשות בשבת וכדי לקבוע בלב שהרשעים יש להם מנוחה בשבת ואין אותם ממונים שולטים עליהם בשבת ושלשתם רשומים בפסוק והוא רחום. ומדרש זה לא ידעתי היכן הוא אבל שמעתי כי נמצא לרז"ל בספר הנקרא מסכת גן עדן או פרקי גן עדן כעין פרקי היכלות ופרקי מרכבות ופרקי דרך ארץ, וכן כתוב שם בנוסח אחר כל השותה מים בשבת בין מנחה לערבית תוך שנה שמת לו מת הרי זה גוזל את מתו, ושם מפרש הטעם באותם פרקים לפי שהמתים יוצאים בשבת ושותים מים מן הנהר היוצא מעדן ולכך אין ראוי לו לגזול את מתו אבל לאחר שנה קבל את דינו כבר.

וע"ד השכל במצות השבת, ידוע כי העולם הגופני הזה מתנהג באור ובחשך יום ולילה שלא להטריח את הבריות בעמל תמיד ועל כן נתן היום למלאכת הבריות כי בו יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב והלילה למנוחה ושינה כי יצטרכו הבריות לנוח מטרחתם ומעצבם במלאכות ויצטרכו ג"כ לשינה שהוא ענין טבעי באדם שאין לך כל חי גופני בעולם שלא יישן אפילו היתוש כי לא יוכל להתקיים מבלעדי השינה, ואלו היה העולם מתנהג באור בלבד יהיה עמל הבריות תמידי בהמשכת זמן שאינו פוסק ולא היה העולם יכול להתקיים, כן מצות השבת שלא להטריח את הבריות בעמל תדירי בכל הימים אלא שיהיה להם יום מנוחה בשבוע שינוחו בו מן המלאכות ומטורח הגופות ומזה יהיה שביעית חייו של אדם במנוחה והשקט. ומה שיהיה יום ז' ולא יום חמישי או ששי מפני שהשבעה הוא הקף אמצעי מן ההקפים ומצות רבות בתורה סובבות על אופן המספר הזה, ואע"פ שהשבת מקובלת ושרשי התורה והאמונה בנויים עליה הנה זה מדרך השכל אפשר להאמר בו.

וע"ד הקבלה זכור את יום השבת דע כי השבת היא הספירה האחרונה כי כן יום השבת אחרון תשלום כל מלאכת בראשית ונקראת כנסת ישראל, ועל דרך זה רמזו רז"ל ואמרו כנסת ישראל בת זוגו של שבת ומזה קראו ליום השבת מטרונא הוא שדרשו בענין קרבן בהמה עד שתראה פני מטרונא תחלה, ונקראת השבת ברית כשם שהזכיר באות המילה (בראשית י״ז:י׳) זאת בריתי, וכן באות הקשת (שם ט) זאת אות הברית. ומה שהזכיר הכתוב בכאן זכור הכונה על השבת הגדול הוא מדת יסוד שמשם נמשכים רמ"ח מצות רמז בו זכו"ר י"ה והוא יום השבת, וכשהזכיר במשנה תורה שמור על הכונה בשבת הנקראת מקדש והוא הכבוד שמשם נמשכים שס"ה מצות לא תעשה שהנשים חייבות בכולם וזהו סוד (ויקרא כ״ו:ב׳) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ומזה תמצא בירמיה (ירמיהו י״ז:כ״ד) לבלתי עשות בו כל מלאכה בה כתיב בו קרי, ומה שאמר ויום השביעי שבת לה' אלהיך באורו כי השבת ביום השביעי כי יום הז' הוא יסוד עולם שהיא הספירה השביעית והשבת בו כי הכל בכל וכן מצינו בפרשת כי תשא (שמות ל״א:ט״ו) וביום השביעי שבת שבתון קודש לה', וכתוב אחר כן לעשות את יום השבת ברית עולם, קרא ליום הז' שהוא יסוד עולם שבת שבתון קדש לה', וקרא אל השבת המקבלת ממנו ברית. ואחר שתבין כל זה אין לך לתמוה מדוע קראו חכמים ז"ל לקדוש היום קדושא רבא משא"כ בלילה כי היום כנגד זכור והלילה כנגד שמור וזה מבואר. ועל הכונה הזאת הוצרך הנביא לקרוא אל השבת עונג כענין שכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג, כי הוא תענוג הנפשות, ועז"א דוד המלך ע"ה (תהילים מ״ב:ג׳) צמאה נפשי לאלהים לאל חי כי כל דבר צמא לשרשו שהוא עתיד לשוב אליו והוא הנהר המשקה את הגן הוא יסוד השבת ועקרו, וזהו מלת ענ"ג עדן נהר גן, ממה שכתוב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ולכך נקראת השבת עונג כי היא תענוג העליונים והתחתונים.

זכור את יום השבת כיון שנותן טעם לזכירתו של שבת יותר משאר דברות כדכתיב כי ששת ימים וגו׳ לפי שכל הדברות חייב אדם לשמרם משקול הדעת לבד משבת, נופל בו דבור שאין לשון זכירה משמש להבא אלא לשעבר. ובמשנה תורה שנותן טעם לשמירת שבת למען ינוח וגו׳ נופל בו לשון שמירה. ד״א זכור את יום השבת שנתתי לך במרה לפיכך נופל בו לשון זכירה ד״א זכור את יום השבת בכל יום זכרהו אי זה יום הוא מהשבוע שנצטוית לקדשו וכל זה בשביל שתשמור את יום השביעי, ולשון הזכירה כולל גם השמירה שהרי כשנאמר זכור הבינו כל השומעים כי פירושו כמו שמור וכאילו נאמרו בבת אחת. כאן פירש״י זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכו'. וא״ת היכי דמי זכור ושמור למחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים. אלא י״ל זכור היינו מצות עשה ושמור היינו מצות לא תעשה כמו ששנו רבותינו בכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובא לומר שנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שכל שישנו בשמור ישנו בזכור.

זכור את יום השבת. הוו זהירים לזכור את יום השבת שתשמרו למנות את ימי השבוע שלא תחליפו שבת ביום אחר ואע"פ שעכשיו אין אתם צריכין שהמן מודיעכם את יום השבת כשתהיו בארץ הוו זהירין בו שלא יודיעכם המן ולפי שאמר לא יכבד אדם אלא הק' אבל שבת תכבדו שזהו כבודי שבזאת אתם מעידים שבראתי העולם ונחתי בשבת כדפי' ואזיל:

זכור את יום השבת וגו׳. פרוש שיזכרהו מיום ראשון, ולזה הקדים המאחר, כי מן הראוי היה להקדים לומר ״ששת ימים״ וגו׳ ואחר כך יאמר ״זכור״, אלא נתכון לומר שהזכירה תהיה מיום ראשון, על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא) שכל יום יאמר ״היום יום א׳ בשבת״ וכו׳, פרוש ובזה יקדשו ולא יטעה בו.

גם ירצה לקדשו לשון הזמנה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ביצה טז,א) מחד בשבא לשבא.

גם ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים צב) כי יום ששי שבו נברא אדם הראשון וחטא ויצא חיב בדינו, בא יום שבת ונעשה סנגור לאדם לפני ה׳ ואמר: ״רבון העולם, לא נהרג אדם מעולם וכי אני מתחיל״ וכו׳, ונצול אדם. וכשראה אדם כחה של שבת התחיל לשורר ״מזמור שיר ליום השבת״. לזה אמר ה׳ זכור, פרוש, שיזכור את יום השבת אשר באמצעותו נתקים אדם ויוצאי חלציו, וראוי להחשיבו כי הוא דבר המעמיד לכל איש ישראל ויקדשו. ותמצא כי מי שנעשה לו נס ביום אחד יהיה היום ההוא מכבד וחשוב בעיניו תמיד מדי שנה בשנה, וזה יותר על בחינה זו שהשבת עצמו הוא המציל, ולזה אמר זכור להיות הדבר רחוק מששת ימי בראשית.

עוד ירצה על זה הדרך זכור את יום השבת, פרוש הזכיר שמו של שבת, והטעם לקדשו, כי כשאתה מזכיר שמו של שבת ביום זה בזה אתה מקדשו. וזה הוא שעור הכתוב זכור את יום, ומה יזכור? שבת. וטעם לקדשו, כי שמו של הקדוש ברוך הוא שבת כמאמר רשב״י (זהר ח״ב פח:), ואחר כך באר הכתוב מה יום מימים ואמר ששת ימים וגו׳ כי ששת ימים וגו׳, הא למדת כי על יום ז׳ של ששת ימי בראשית הוא אומר.

זכור את יום השבת לקדשו. לפי שהזהיר על קבלת עול מלכותו ית' שלא יהיה לו אלהים אחרים וסמך לו ענין איסור השבועה כי כל זה מענין קדושת שמו ית', סמך להם זכירת יום השבת שבכל ימות השבוע יזכור את יום השבת כי מטעם זה אמרו במכילתא שלא תהיה מונה כדרך ששאר האומות מונין אלא תהא מונה לשם שבת ראשון בשבת, שני בשבת, ועי"ז תזכור את יום השבת, וזכירה זו מועלת לקדש את השי"ת וז"ש לקדשו כי לא אמר קדש את יום השבת כי כבר הוא מקודש ועומד אלא לקדשו שב אל השי"ת שהזכיר למעלה בלא תשא. כי ע"י השבועה הוא מחלל את השם כמ"ש (ויקרא יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ה' אלהיך. ולעומת זה זכירת יום השבת מועלת לך לקדש את השי"ת ע"י שתזכור כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ בשמו ית' כמ"ש (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמים. וע"י זכירה זו תדע לנהוג קדושה בשמו ית', בזכרך כי בשמו ית' נבראו כל העולמות וא"כ ודאי כולם תלוין בשמו ית'.

ותדע ותשכיל מה שכתבו המקובלים, ששבועה נגזר מן לשון שבעה כמ"ש רבינו בחיי פר' זו ובפר' וירא בפסוק ע"כ קרא למקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם (כא לא) וזה כי הש"י ברא כל הנמצאים והגבילם בו' קצוות והשם הגדול ית' הוא השביעי הרוכב על כלם והנשבע הוא נוגע בשביעי דהיינו בשמו ית' והשבת מקדש שביעי ע"כ ראוי שיתקדש הש"י השביעי מן יום השביעי והמשכילים יבינו ענין זה כי ברור הוא, וכשם שאין משתמשים בשם מן השמות הקדושים הרמוזים במספר שביעי כך אין להשתמש במלאכה ביום השביעי ע"כ כל שביעי קודש לה' הן בימים הן בשמיטה הן ביובל.

זכור את יום השבת לקדשו. לפי הפשט משמעות לקדשו הוא איסור מלאכה שהוא כמו הקדש שאסור ליהנות ממנו. וכמש״כ בספר בראשית עה״פ ויקדש אותו. אבל א״כ אינו מובן לשון זכור את יום השבת לקדשו. מה זו זכירה לכאן. והכי מיבעי קדש את יום השבת. וממילא ביום השביעי היה החיוב לזכור את יום השבת. ומכאן הוציאו חז״ל דרשות. בתלמודין דרשו מזה מ״ע של עונג שבת וקידוש היום. ולדעת המכילתא נ״ל קידוש היום מלקדשו. ודרשו מדכתיב זכור מלפני שבת כדתניא במכילתא זכרהו עד שלא יבא. ועיין מש״כ בס׳ דברים בפ׳ שמור. אמנם לפי הפשט יש להסביר על מלאכה ממש. ובאשר איסור הנאה יש בדברים שאין בהם קדושה ג״כ כמו בב״ח וכלה״כ וכדומה. אבל בשבת איסור מלאכה בו הוא מטעם קדושה וע״כ יש לנהוג בו מורא וכבוד הקדש. ובאשר שזה הענין אינו בפעולה אלא במחשבה מש״ה שייך לשון זכור. שיעלה על זכרונו הענין. כמו משמעות זכרון תרועה כמש״כ במקומו. דמשמעו שיזכור ענין מצוה זו של תרועה. ה״נ משמעו שיעלה במחשבתו קדושת שבת על מה הוא קדוש. ומי קדשו וכדומה שיבא מזה לנהוג אותו היום במעלה:

זכור את יום השבת לקדשו. פה באר הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו' וינח ביום השביעי ששבת מורה על החדוש, ובדברות של פרשת ואתחנן אמר הטעם ששבת מורה על יצ"מ. והנה מה ששבת מורה על החדוש יפלא מאד, ממ"נ למי שמאמין בדברי התורה לא צריך ראיה על החדוש ממה שנח ביום השביעי. שהלא בכל פ' בראשית העיד על החדוש והגיד שברא העולם בששה ימים והודיע מעשה כל יום, ועדות של החדוש עצמו מה שחדש בכל יום במעשה בראשית הלא חזק יותר ממה שיעיד ע"ז השביתה מן הפעולה, ולמי שאינו מאמין בעדות התורה במעשה בראשית לא יאמין ג"כ שנח ביום השביעי, ולדעתי עקר העדות על החדוש הוא ממה שאנו רואים שזה כמה אלפי שנים לא נתוסף בריאה חדשה ומין חדש בעולם, ולדברי האומרים שהעולם קדמון הלא יחויב שבכל עת ועת יתוספו ברואים חדשים, כמו שהתחדש כן בזמן קדמון, ומזה ראיה שהעולם מחודש ברצון פועל שיצר וברא ברואים חדשים בששה ימים, ואז בכל יום ויום נתחדשו יצורי בראשית עד יום השבת שאז שבת ממלאכה זו, ומאז עד כל ימי עולם לא יתוסף עוד מין חדש ובריה חדשה, רק המינים שברא בששת ימי המעשה מתקיימים כל ימי עולם ע"י המשך המין מאבות לבנים וע"י תולדות, ואם לא היה נח ממעשים אלה ביום השביעי והיו מתחדשים ברואים חדשים גם אחרי זה היו אומרים שהעולם קדמון ושכן נעשה תמיד מבלי פעולת פועל ברצון, וע"כ הענין שנעשה ביום השבת מורה על החדוש יותר ממה שיורה הענין שנעשה בששת הימים, כי גם בלא עדות התורה השביתה ממלאכת ברואים חדשים מכריח שהעולם מחודש ממחדש ברצון. והנה השבת מורה על שני ענינים: א] שבו נח מהעסק שעסק בששת ימי המעשה לברוא ברואים חדשים, ב] שבו תקן הנהגה אחרת משונה מן ההנהגה שקבע בששת ימי המעשה שבהם קבע חוקי הטבע וגבל גבולים לכל כחותיה ומשטריה לפי סדר הטבעי, ובשבת הנהיג הנהגה שבה ישבית חוקי הטבע וינהג הנהגה אחרת מסודרת לפי ההשגחה שינהיג לפי מעשה בני אדם ולפי חוקי השכר והעונש, שהנהגה זו חדש ביום השבת שבו השבית חוקי הטבע וקבע ההנהגה הנסיית, וכמ"ש בפי' פרשה ויכולו, שמצד זה אמר ששבת ביום השביעי, כי מלאכה זו להשבית חוקי הטבע נקבעה בשבת, וזה ההבדל בין פעל שבת ובין פעל נח שנזכר אצל שבת שמ"ש וינח ביום השביעי מציין שנח מהעסק שעסק לברוא ברואים חדשים, ומ"ש וישבות ביום השביעי, מציין שהשבית מלאכת הטבע וסדורה ותקן הנהגה אחרת נסיית שזה גדר פעל שבת כמ"ש באילת השחר (כלל תסא), ונגד שני ענינים אלה שהשבת מורה עליהם אמר: על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, שמצד שנח ביום השביעי ולא עשה בו מלאכה קדש אותו, שזה מורה שהוא יום קדוש ואין לעשות בו מלאכה, ומצד שבו קבע הנהגה השגחיית נסיית שבה ישפיע שפע ברכה ממקור הברכה העליונה נעלה מן הטבע ברך אותו, כי בהנהגה הטבעיית אין בו ברכה כי הוא נמדד ונשקל ונגבל בגבול ובקצב ואין ברכה שורה בדבר המנוי ונגבל, ובאשר ההנהגה הנחיית נקבעה בעת יצ"מ, שמאז הפליא פלאות נגד חוקי הטבע והמערכה, ע"כ בא הטעם השני שהשבת מורה על יצ"מ, כמ"ש כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה (דברים ה׳:ט״ו), ר"ל שמצד סדר הטבע היית מיכן להיות עבד ופדה אותך ביד חזקה, שמציץ היד הגוברת על הטבע שנסדר ביד כהה, ובאשר הנהגה הנסיית תהיה תמיד לפי המעשים ואז לא היו ראוים לזה עפ"י מעשיהם, מציץ זה בזרוע נטויה, שהתברר אצלי בפי' התנ"ך בכ"מ שזרוע ה' מציין המעשים המופלאים שיעשה מעצמו שלא ע"י אתערותא דלתתא וזכות התחתונים: והנה מה שהקדים בראשונה הטעם של חדוש העולם, והטעם של יצ"מ כתב בדברות השניות, י"ל בזה שני טעמים, אם מפני שא"א להיות כל ענין יצ"מ והפלאות שנעשו בו, אם לא נאמין תחלה שהעולה מחודש, שלהאומרים שהעולם קדמון, א"א שישונה דבר מטבע העולם שהכל נעשה בחיוב לא ברצון, והם מכחישים אפשריות הנסים ושנוי הטבע, וע"כ הקדים שהעולם מחודש ברצון רוצה, שמזה יצויר אפשריות הטעם השני שהוא ההנהגה הנסיית שנעשה בעת יצ"מ, וזאת שנית, כי בעת שנאמרו הדברות הראשונות היה ראוי שיחיו לעולם, כמ"ש חרות על הליחות חירות ממלאך המות, והיה תקון העולם שלא היו מתנהגים כלל לפי חוקי הטבע שבהם ימצאו גם רעות וצרות מות ויסורין, כי היתה כלל ההנהגה לפי ההנהגה הנסיית, ואז לא היה מן הצורך לעשות זכר להנהגה הנסיית שהיתה בעת יצ"מ, כי הנהגה זו היתה קבועה תמיד, ונגד זה היה צריך לעשות זכר לחדוש העולם, שאם לא היה מלאך המות שולט בעולם והיו האישים קיימים לנצח, בקל יותר לטעות שהעולם קדמון ושכולם קיימים מראשית קדומים, לכן תפס עיקר הטעם ששבת מעיד על חדוש העולם, משא"כ דברות השרות שנכתבו אחר החטא, אז א"צ ראיה על חדוש העולם, כי האישים נפסדים ובלתי קיימים וכל שיש לו תכלה יש לו תחלה, אבל צריך זכר ליצ"מ, כי מאז עולם כמנהגו נוהג וצריך עדות שיש גבוה מעל גבוה הנהגה נסיית השגחיית שנשתכללה בשבת ונתגלתה בעת יצ"מ, ובדברות הראשונות כתיב זכור ובשניות כתיב שמור את יום השבת, זכור הוא שיזכור מ"ע הנמצא בשבת שיקרא לשבת עונג ושיזכרהו ע"י קדוש, ושמור הוא שישמור מצות ל"ת שבו שלא יעשה בו מלאכה, כי השמירה בא לרוב על מל"ת, לכן אמר בדברות השניות כאשר צוך ה' אלהיך שפי' כאשר צוך במרה כמו שפי' חז"ל, ולמה לא אמר זה בדברות הראשונות, מפני שבמרה לא נצטוו רק על הל"ת של שבת, שגם בעת צווי המן לא הזכיר רק שלא יאפו בשבת ושאל יצא איש ממקומו, וע"כ אמר זה רק על שמור שהוא מל"ת, ואמרו חז"ל שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה מוכרח, כי הטעם שכתב בדברות הראשונית שה' נח ביום השביעי ממלאכה יצדק על שמור שהוא השמירה שלא יעשה מלאכה, והטעם שנזכר בדברות אחרונות זכר ליצ"מ יצדק על זכור שמטעם זה המ"ע לענגו ולכבדו ולקדש בו לסימן שאנו מתנהגים למעלה מן הטבע שאין בה עונג ושמחה והרחבה, כי רק ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, וא"כ היה ראוי שיכתב בראשונות שמור ובשניות זכור לפי הטעמים שנתן בכ"א, וע"כ מבואר שבעת שאמר זכור אמר ג"כ שמור בדבור אחד וכן בהפך, ובא טעם הראשונות על שמור והשניות על זכור כי נאמרו בדבור אחד:

א וא"ת הני פסוקים לא דומין לזו דכל הני סותרין זה לזה אבל הכא לא סותר כלום. וי"ל דגם הכא סותרין זאת את זה דזכור היינו עשה ושמור היינו לא תעשה כדאמרינן כל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא לא תעשה רמב"ן. ועוד יש לומר דזכור משמע ואל תעשה מלאכה כי מלת זכור הוא לשון עשה משמע שהוא מקפיד על העבד שישבות אבל אינו מקפיד אם נעשית המלאכה ושמור משמע שישמור שלא תעשה מלאכה זו ר"ל שלא יהא מלאכה נעשית אלא על כרחך בדבור אחד נאמרו:

ב כלומר שתהא תמיד בך הזכירה לא כפירוש זכור ברית אברהם שפירושו זכור עתה אלא שתהא הזכירה של שבת מתמדת והולכת תמיד ומלת זכור לא מקור ולא ציווי שאם היה מקור לא היה מורה על הפעולה כי אם על המחשבה ואם היה ציווי לא היה הזיי"ן בקמץ. אלא הוא ממוצע בין המחשבה והפועל והוא הפעולה התמידית ל"פ תנו לב וכו':

ג הקשה הרמב"ן שזהו נגד הלכה שהרי הלכה כב"ה וז"ל הגמרא (ביצה דף טו) שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה כו' היה מניחה לשבת מצא נאה הימנ' היה אוכל את הראשונה ומניח את האחרונה ליום השבת אבל הלל מדה אחרת היתה בו שנאמר ברוך ה' יום יום עכ"ל. ותירץ הרא"ם דלא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא לענין מאכלות ובזה הלכה כבית הלל אבל בחפץ מודה הלל וכאן קאי על החפץ עכ"ל. ולי נראה שאין צריך לכל זה דבכל מקום הלכה כב"ה חוץ מזו שהלל הזקן שהיה אומר זה הדין לא פליג עם שמאי הזקן על זה וכן מוכח שלא היה פליג שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו משמע דלא סבירא ליה שהדין כך אלא שהיה לו מדה אחרת מהרש"ל:

זכור את יום השבת לקדשו וגומר עד כבד את אביך ואת אמך. אחרי שהזהיר יחברך שלא יחטא האדם באפיקורסות והכפירה הקנינית ואח"כ בכפירה ההעדרית בדברים שידבר וישא על פיו הזהיר גם כן שלא יחטא בכפירה העדרית במעשיו והוא בחללו שבתות ה' ומועדיו כי בזה יורה שאינו מאמין בניסיו ונפלאותיו שהעידה התורה עליהם ולזה סמך דבור זכור לדבור לא תשא מפני ששניהם מסוג הסכלות והכפירה ההעדרית אם לא שהאחד תלוי בפה והאחד במעשה וכאלו לא די שלא תעבוד אלהים אחרים כי הנה אם לא תאמין ותקבל האלהות מזולתי ולא גם כן ממני תשאר גם כן נעדר השלמות לגמרי ולזה צוה שיזכרו את יום השבת רוצה לומר שבמנותם ימי השבוע יזכרו תמיד שהיום הז' קודש לה'. ונכלל בזה עוד שלא יקראו לימי השבוע שמות השבע' כוכבי לכת אבל יאמרו תמיד באחד בשבת בשני בשבת וכן בשאר הימים כלם יזכרו את יום השבת וזה הוא שאמרו במכילת' לא תהי' מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מינה לשם שבת. ולפי דעת חז"ל (סנהדרין נ"ו) ששבת ודינין במרה איפקוד אפשר לפרש זכור את יום השבת. זכור מה שצויתיך במרה ומענין המן על מצות השבת. ואמר לקדשו שבבואו יקדשהו וכמ"ש חז"ל (פסחים ק"י) קדשהו בכניסתו. ומאשר לא אמר זכור את יום הז' ואמר את יום השבת למדנו שלא לבד על שביתת היום הז' הזהיר בדבור הזה כי אם גם כן על כל מועדי ה' שיש בהם שבות ואסור מלאכ' שכלם נכללו בשם שבת ע"ד מלבד שבתות ה'. ואמר אח"ז ביחוד על שביתת היום הז' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום הז' שבת לה' אלהיך. ופירשו המפרשים ששת ימים תעבוד שהוא רשות רוצה לומר ו' ימים תוכל לעבוד כמו שתרצה. ואפשר לפרש גם כן שהזהיר בזה שלא יהיו מעוננים ומעיינים בימים ובשעות הטובים הם אם רעים לעשות עבודתם כפי ההוראות השמימיות שלא יחושו לזה אבל ו' ימים יעבדו ויעשו כל מלאכתם כי הנה ברצות ה' דרכי איש כל הימים יצליחו במעשיהם ויום הז' בלבד הוא אשר אין ראוי לפעול בו כלל לא מפני עוננות או ממשלת שבתאי כדברי התוכנים. אלא לפי שהוא יום שבת לה' אלהיך רומז לשבת בראשית שבו שבת ה' מכל מלאכתו. ולכן כמו שהו' אלהיך בכל ו' הימים פעל ועשה במעשה בראשית ובשביעי שבת וינפש כן תעשה גם אתה והלכת בדרכיו ו' ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום הז' תשבות כדי שעם המלאכ' בששת הימים והשביתה בשביעי תתפרסם פנת חדוש העולם ובריאתו. ובעבור זה ברך השם את יום השבת ויקדשהו. וכבר ביארתי בפרשת ויכולו מה היא הברכה ומה היא הקדושה הזאת והרמב"ן כתב ו' ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך נאמר על העבודות אשר לאדם בבית ובשדה שהם יקראו עבודה. אבל הדברים הצריכים לאדם לעמידת גופו כאוכל נפש קראו הכתוב מלאכתך ביחוד. ואינו נכון כי שם עבודה ושם מלאכה הם נרדפים ולכן בשבת לא אמר אלא כל מלאכה ולא זכר עבודה וכבר ביארו בקבלה האמתית כמה הן המלאכות האסורות בשבת. ואמנם השנויי' שבאו בדבור הזה ממה שנאמר כאן למה שנאמר בפרשה ואתחנן ומה ענין מאמר חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. יתבאר בע"ה באותה פרש' בביאור עשרת הדברות אשר שם. וכבר הקשו אנשים איך יהי' השבת מורה על חדוש העולם כיון שהחדוש הוא מעשה ופעל ואמנם השביתה היא העדר הפעולה וביטול המעשה ויותר היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שימנו סבוב ו' ימי המעשה לעולם וכן הקשה הרמב"ן על הרב המורה שכתב שהיה השבת גם כן לזכור יציאת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית וגו' ואמר שבהיותנו שובתים ולא עושים מלאכה ביום הז' אין בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים מהמלאכה ידיעה בזה. אבל תשובת ב' הספקות האלה מבוארת אם הראשון לפי שהשביתה תורה על החדוש מהאפס המוחלט כי היא תעיד שהקב"ה עשה מלאכ' בתחילת הבריאה כבר שבת ממנה מהיום הז' והלאה ואיזו היא המלאכה ששבתה אז ולא עשה אותה עוד זו באמת מלאכת החדוש יש מאין כי הנה להמציא מצוים יש מיש לא שבת לעולם כמו שאמר אשר ברא אלהים לעשות. ובזה האופן השביתה תורה על החדוש ששבת. ואמנם יציאת מצרים תורה עליו השבת לפי שיש בו נופש ומנוחה ובטול מלאכה. ובהיותנו שובתים ביום הז' בשמחה ובטוב לבב מורה שאנו בני חורין ולא עבדים לפרעה למצרים כי שם היינו עובדים תמיד מנוחה ולא שביתה והזכירה הזאת אינה כי אם לעצמנו ולא לזרים שיראו אותנו שובתים ומפני זה אמר מרע"ה וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים וגו' ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת רוצה לומר שיעשה אותו יום משתה ושמחה ובטול מלאכ' לא ע"י עבדו ואמתו ובניו וגם בהמתו תנוח כדי שתתפרסם המנוח' מאוד. והרב המורה זכר עוד תכלית אחר למנוחת יום המקודש הזה והוא כדי שיהיה לישראל שביעית הימים במנותה ועונג מעולמם ויותר ראוי לומר כדי שיהיה להם שביעית הימים פנוי ללמוד התורה האלהית פרושיה ודקדוקיה לשמור מאוד וכן אמרו חז"ל (ביצה ט"ז) לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה ומפני זה אמרו ששקולה שבת כנגד כל המצות. ולפי שמצות השבת מורה על החדוש והוא דעת אמת ראוי שיהיה מקובל אצלנו מקדמונינו ואבותינו לכן בא אחר זה הדבור כבד את אביך וגו' והותרה השאלה הי"א: