אור החיים על דברים פרק יג

כי יקום בקרבך נביא. אמרו נביא, פרוש, אפלו הוא מחזק לנביא, הגם שיהיה נאמן אצלך אם אמר לך לעבר על איזו מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל (מלכים א יח), וכו׳, אף על פי כן אם יאמר לך שתעבד עבודה זרה חיב מיתה.

ונתן אליך אות וגו׳. צריך לדעת למה לא הזכיר בתחלה מאמר הנביא דבר שעליו נתן האות וגו׳. עוד צריך לדעת כונת אמרו ובא האות וגו׳ לאמר וגו׳, וכי האות הוא האומר? הלא הנביא הוא האומר לעבד עבודה זרה שעל זה הוא שמתחיב מיתה?

ונראה שנתכון הכתוב לדבר כנגד נביא שבא ודבר בסדר זה: ה׳ אמר אליו שאם יתן מופת זה או אות זה, כונת האות הוא לומר שנעבד עבודה זרה, ואם יהיה האות והמופת בסדר זה אין הכונה כן אלא אדרבא לתעבה ולשרפה כמשפטה הראשון. ובא האות והמופת – פרוש, הגם שהוא לא אמר אלא או זה או זה, ובאו שניהם האות והמופת, והיו בסדר אשר אמר שיגידו על כונת ה׳ שרצונו שיעבדו עבודה זרה, לא תשמע וגו׳, וחיב מיתה הנביא וגו׳, הגם שלא החליט בדבריו שיעבדו עד בא האות והמופת והם האומרים לעבד, ועוד שהוא לא אמר אלא או אות או מופת והיו שניהם, אף על פי כן לא תשמע וגו׳.

כי מנסה וגו׳. ואם תאמר מעתה כי לנסותינו בא ה׳ נביא זה, למה יומת אם דבר ה׳ בפיהו לנסות? ונראה כי מאמר כי מנסה לא בא לומר כי ה׳ אמר לנביא לומר כדברים האלה, אלא בא לתת טעם למופתים שנתן ה׳, ואמר כי מנסה וגו׳, וכפי זה ה׳ נתן מופת זה לנסות.

או אפשר כי לעולם מופת ואות זה לא עשאו ה׳ לנסות, אלא לאשר יגידו אותות השמים נפלאים מעשה ה׳, ונתן טעם ״כי מנסה״ תשובה למה שיאמרו ישראל: למה ה׳ לא הסיר המופת והאות לבל יטעו ישראל מאחרי ה׳? לזה אמר כי מנסה וגו׳, לזה הניח העולם כמנהגו, אבל זולת טעם זה ה׳ יעשה לבל תחזקנה ידי רשעים ולא יהיה לא אות ולא מופת.

אחרי ה׳ וגו׳. קשה למה הפסיק בפסוק זה באמצע משפט נביא שקר, שהרי אחריו הוא אומר ״והנביא ההוא וגו׳ יומת״, שהיה לו לאמרו אחר פסוק ״והנביא״ וגו׳. עוד צריך לדעת למה האריך כל אלה הדברים תלכו, תיראו, תשמרו, תשמעו, תעבדו, תדבקון?

ונראה שבא להעיר הדברים הכללים שישנם בעבודת ה׳, כדי שתדע מהם לחיב הנביא והחולם כשיאמר לעשות אחת מהנה לעבודה זרה. והתחיל לומר ״אחרי ה׳ אלהיכם תלכו״ – זו מצות קבלת על מלכות שמים, ללכת אחרי ה׳ ולא אחרי זולתו. הא למדת שאם אמר הנביא לקבל עליהם עבודה זרה ללכת אחריה – חיב. ודקדק לומר ״תלכו״ לשון עתיד, להעירך בשעור חיוב הנביא שמתחיב עליו, שהגם שלא אמר ״קום עבוד״ עתה, אלא תקבלו עבודה זרה עליכם לאלוה למחר – יתחיב מיתה מעת שאמר להם הדברים, הגם שדבריו לעתיד.

ואמרו ואתו תיראו – פרוש, דוקא אותו תיראו ולא לעבודה זרה. הכונה, שאם בא לומר יראו מעבודה זרה פלונית, הגם שלא אמר לעשות לה דבר ולא לעבדה אלא ליראה שמא תרע לו, ואין זה ממעט יראתו יתברך, אף על פי כן חיב מיתה, כי אותו לבד יראו.

ואמרו ואת מצותיו תשמרו מצותיו ולא מצות עבודה זרה, הכונה בזה שאם תצוה עבודה זרה לעשות דבר שיש בו הנאה, כגון שתאמר עבודה זרה: ״מי שירצה להרויח יעשה דבר זה וירויח״ וכדומה לזה, ואין במעשה זה דבר שנוגע לעבודה זרה, ויש מקום לומר כיון שאין בדבר זה מין עבודה אין בכך כלום, תלמוד לומר מצותיו יתברך תשמרו, ואם בא הנביא לומר שה׳ צוה לו שיעשו דברי עבודה זרה בזה ויצליחו – יומת.

ואמרו ובקלו תשמעו, פרוש, דוקא בקולו יתברך הוא שיש לכם לשמע, ללמד וללמד אמרותיו הטהורות, ולא בקולה של עבודה זרה, שאם עבודה זרה אמרה איזו אמרים אסור לשמעם. ואם בא הנביא ואמר שצוה ה׳ לילך לעבודה זרה לשמע דבריה, הגם שאין בהם לא מעשה ולא ליראה ממנה, אף על פי כן יומת.

ואמרו ואתו תעבדו, פרוש, לה׳ ולא לזולתו, והכונה בזה על דרך אמרם זכרונם לברכה (גיטין נז.) שאמר קיסר לבן קטן של חנה שיערים להשליך טבעתו מעל ידו לפני עבודה זרה וילך ויביאנה ויראה לרואים שעבד, הגם שאין בלבו לעבדה ולא רצה וכו׳, על כן בא הכתוב כאן לומר שאם בא נביא לומר על פי ה׳ כי ה׳ מרשהו לעשות כן יומת הנביא:

ואמרו ובו תדבקון יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (כתובות קיא:) וכי אפשר לידבק בשכינה? אלא שידבק בלומדי תורה שהם מרכבה לשכינה וכאלו נדבק בו יתברך. וכאן צוה ה׳ שלא ידבק אלא בקרובי ה׳ וקדושיו, ולשלל בא שלא ידבק בקרובי עבודה זרה, ואם בא נביא ואמר במאמר ה׳ לעשות כן – יומת הנביא ההוא. ואולי כי לזה נתכון באמרו ובא האות והמופת לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ולא אמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים, לומר שחיבין גם אם לא יאמרו לעבד, והגם שגמר אומר ונעבדם, הכונה בזה שסופו לומר ונעבדם, ולעולם שיתחיב על כל פרטים שרשם ה׳ בפסוק ״אחרי ה׳״ וגו׳, ולזה גמר אומר והנביא ההוא וגו׳ פרוש שרצה לנגד האמור יומת. וטעם המיתה אמר הכתוב כי דבר סרה על ה׳, והגם שלא הסית בפרוש לעבד עבודה זרה אף על פי כן מחיבו הכתוב על ששקר על ה׳ שנבא דברים רעים כאלה, ומודיע ה׳ שנבואה כזו לא ינבא נביאו, והגם שינבאו לומר לישראל לבטל איזו מצוה הוראת שעה, דוקא בשאר מצוות, אבל בעבודה זרה כל שהוא באסור, בין דבר שחיב עליו מיתה ובין דבר שאינו חיב עליו מיתה לא יסכים ה׳ עליו לעשותו אפלו לפי שעה. ואם אמר כן נביא שקר ענה בה׳, וכן אמרו בספרי וזה לשונם: ״כי דבר סרה״ – שבא לזיף דבריו של הקדוש ברוך הוא, עד כאן, ועל זיופו הוא מת.

וחוץ מדרכנו יתבאר הכתוב שבא להזהיר על כללות התורה שכלל בששה סדרי משנה על זה הדרך, אחרי ה׳ וגו׳ תלכו זה סדר זרעים, ולפי שיש בהם דין לקט שכחה ופאה ומתנות עניים וכלן ממדותיו יתברך, גם לענין מעשר שני שצריך להוליכו למקום אשר יבחר ה׳, גם בענין מעשר לוי, פרוש על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה לא) מעשה באדם אחד שהיה נותן מעשרותיו והיתה לו שדהו מוציאה לו אלף וכו׳, לאחר זמן מת האיש ההוא ועמד בנו שנה ראשונה רעה עינו במעשרו ופיחת משיעור הצריך, לשנה הבאה הוציאה לו השדה כשיעור מה שפרע עליו אשתקד, לשנה אחרת פחת עוד, הוציאה לו שדהו כשיעור מה שפרע שנה שעברה, וכן על זה הדרך, עד כאן, הדברים מוכיחים כי לשיעור מה שהיה נותן היתה שדהו מוציאה לו. לזה בא מאמרו יתברך כאן וצוה עליו שילך הוא אחר מעשיו יתברך לתת כפי מה שיתן לו, ולא יסובב שה׳ ילך אחריו כפי מה שיתן הוא מעשרותיו על אופן שכתבנו.

עוד נתכון הכתוב לומר לשון זה כנגד סדר זרעים, לפי שבו מחית האדם ומזונותיו, וכתב רמב״ם בהלכות דעות (פ״ג ה״ב) שצריך שיכון אדם במאכלו ובמשתהו להברות גופו לעבודת ה׳ וכו׳, דכתיב (משלי ג:ו) ״בכל דרכיך דעהו״ וגו׳, והוא מאמר אחרי ה׳ אלהיכם תלכו בדרכיכם.

ואתו תיראו – זה סדר מועד, ורמזם בתיבת אותו, כי שבת נקרא אות, דכתיב (שמות לא:יז) ״אות היא״, גם ימים טובים נקראים אותות, ויחס להם המורא על דרך אמרם זכרונם לברכה בספר תקוני הזהר (תיקון ט) ירא שבת, שצריך לירא מענשם.

ואת מצותיו תשמרו – זה סדר נשים, שצריך לשמר הרבה מצות שבהלכות נשים ואסורי ביאה וזיקות.

ובקלו תשמעו – זה סדר נזיקין, ורמז במאמר ובקלו תשמעו שצריך להטות אזן לאשר ישפטו השופטים לחיב החיב ולזכות הזכאי, ולא יסור מכל אשר יורוהו, וכמו שאמר הכתוב (דברים יז:יב) ״והאיש וגו׳ לבלתי שמע אל הכהן וגו׳ או אל השופט״ וגו׳.

ואתו תעבדו – זה סדר קדשים, שכלו משפטי עבודת בית אלהינו.

ובו תדבקון – זה סדר טהרות שכלו משפטי הטהרות, ורמזו במאמר ובו תדבקון כי באמצעות הטהרה יהיו ראויים לדבק בשכינה.

והנביא ההוא או חולם וגו׳. הצרך הכתוב לומר נביא וחולם, שאם לא היה אומר אלא נביא הייתי אומר שלא חיב הכתוב מיתה אלא לזה שאמר שדבר ה׳ אליו בנבואה, שמצוים ישראל לשמע לנביא, דכתיב (דברים יח:טו) ״אליו תשמעון״, מה שאין כן הבא בדברי חלומות, שאין חיוב על ישראל לשמע דברי חלומות ויש מקום לומר עליהם ״חלומות שוא ידברו״ – אינו חיב, תלמוד לומר ״או חולם״. ואם היה אומר ״חולם״ וגו׳ ולא נביא, הייתי אומר שאין חיב מיתה אלא החולם, אבל הנביא, ומה גם נביא שהוא מחזק לנביא אמת כמו שפרשתי בפסוק שלפני זה, יאמנו דבריו כדרך שיאמנו דבריו, כשיאמר לעבר על שאר מצוות לפי שעה, תלמוד לומר ״והנביא״ וגו׳:

החלום ההוא יומת כי דבר וגו׳. כונת הכתוב היא לפי שיאמר האומר: בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה אלא אשר בדא מלבו, מה שאין כן החולם, להיות שבחלום יבואו להאדם דברים מפלאים וכוזבים, יכול להיות שזה האיש חלום הזה חלם ולא שקר. והן אמת אם היה חיוב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה, זה יתחיב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על ספור החלום לבד, וכמו שפרשתי שאפלו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבד, אם כן למה ימות החולם על חלומו? לזה אמר כי דבר סרה, פרוש, הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו, והוא מה שהעיר בתבת ״החלום״, פרוש, לו יהי שהאמת היותו חלום כדבריו, אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל, כיון שהוא דבר סרה על ה׳, ועל זה לבד יומת.

וגמר אומר המוציא אתכם מארץ מצרים – בא הכתוב לשפוט בצדק חיוב מיתת החולם במאמר זה, על זה הדרך: כיון שה׳ אלהיכם הוציא אתכם מארץ מצרים, הרי הראה ה׳ בעין פתוחה בהקיץ אמונת ה׳ והכחשת זולתו, וכמו שפרשתי בפרשת יתרו בפסוק ״אנכי ה׳ וגו׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (שמות כ:ב), וכיון שכן החולם הזה היה לו לבטל את אשר יגיד לו בעל החלומות בדמיונות הכוזבות מפני מה שראה בהקיץ ולא בחלום, וכיון שלא עשה כן ובא לספרו – זה יגיד שצדקו הדברים אצלו וחפץ שישמעו אליו בית ישראל, לזה יומת על חלומותיו ועל דבריו.

מן הדרך אשר צוך ה׳. בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה, שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, הא למדת שאם בא על אחת מכל מצוות ה׳, בין חולם בין נביא, לא יומתו, ודין הקבלה מהם – בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא אם הוא ידוע לנביא אמת נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל:

ובערת הרע מקרבך. אולי שירמוז לאותו שקראו הקדוש ברוך הוא בשם זה, דכתיב (בראשית ח:כא) ״יצר לב האדם רע״, ולזה אמר הרע הידוע. והכונה בזה כי כשיעשו משפט בכיוצא בזה מתבער הרע ונתש כחו ולא יתעצם בלבות בני אדם, כאמרו ״מקרבך״.

כי יסיתך אחיך וגו׳. בפרשה זו רמז ה׳ הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם מעצמו להטותו מדרך הטוב והישר. דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, וכאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צא:) בפסוק (בראשית ד:ז) ״לפתח חטאת רבץ״ והוא מסית להאדם להרע.

עוד יולד באדם כח מסית שני, באמצעות העברה. אם עבר על מצוה אחת, תולד בו כח החפץ רשע, סוד מאמר (אבות פ״ד מ״ב) עברה גוררת עברה, והאריכו בזה אנשי אמת לומר כי על ידי עברה אחת קונה קטיגור אחד ונוסף גם הוא על כח הרע הראשון להחטיאו, וכן שנים וכן שלשה כי ירבה לחטא יגדל בו ההסתה. ולטעם זה אמרו (ברכות לד:): מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד.

עוד באמצעות נטות האדם לדרך לא טוב, יסובבנו קנות כח שלישי, שהוא נפש רעה, כדרך שיזכה האדם בתוספת נשמה יתרה בהתעצמותו בדרכי ה׳, כמו כן באמצעות דרכים הרעים יקנה תוספת נפש רעה להחטיאו.

עוד יוסיף מזה גדר רביעי, והוא להכנס נפשו בגדר אחרת שאין למעלה ממנה, והיא שנפשו תתחבר ותשתתף עם חלק הרע ותשוה לו בטבעה, וזה הוא גמר החלט נפש אדם לכפור בעקר ולעבוד עבודה זרה.

והוא מה שרמז באמרו ״כי יסיתך אחיך״, הוא חלק הרע שהוא מתאחה עם האדם מתחלתו קודם בואו בעולם. ואמרו בן אמך נתכון להודיע מנין בא אח לצרה, ואמר בן אמך שהיא אם כל חי, שהיא חוה שגרמה תערובת הרע במקור הקדשה בחטא הראשון. וכנגד גדר שני שהוא מסית הנולד מחטא האדם כנזכר אמר או בנך או בתך, הם תולדות מעשים רעים שגם הם נקראים בנים זרים. ואמר או בתך כי יש עברות שיולידו קטיגור במדרגת זכר ויש במדרגת נקבה, כפי כח החטא, כשיהיה גדול יוליד כח הזכר ולפי חלישותו יתיחס אליו כנוי הבת.

וכנגד גדר שלישי שהוא קנין נפש רעה שתתלוה עם החוטא, אמר או אשת חיקך, ששוכנת בתוכו נפש רעה ותגביר בו ההסתה להפעיל הרע.

וכנגד גדר רביעי שהוא נטות הנפש וכלותה לחלק הרע שיהיה בנפשו, אמר רעך אשר כנפשך, שאין גדר בין שניהם אלא חלק הרע ונפשו בחינה אחת. ואחר הדרגות אלו יהיה כח במסית לדבר אליו כדברים האלה ״נלכה ונעבדה״ וגו׳.

ודקדק לומר בסתר, להעיר כי המסית הוא מסתיר עצמו כי הוא המסית, ומדבר כמדבר דברי אהבה ורעות, ומראה טלפים כי לא להרע הוא מתכון.

ואמרו לאמר נלכה, פרוש לא שאומר בפרוש ״נלכה נעבדה״, אלא אומר דברים מסתרים, ותכלית דבריו הוא לומר נלכה נעבדה וגו׳. גם יערים במאמרו לומר ״נלכה נעבדה״ שכולל עצמו עמו, ומתחכם בזה לומר שגם הוא עד עתה לא היה מסכים לעבודה זרה אלא מכאן ולהבא הוא רוצה לעבד, ובזה יחשב האדם כי נפשו היא המדברת ולא זולתה שהוא יצר הרע.

ואמרו אשר לא ידעת. פרוש, בא בטענה נגד מה שנתחיב האדם בקבלת התורה שלא לעבד אלהים אחרים, ואומר לו כי אין עליו החיוב אלא דוקא בעבודה זרה שידע וקבל שלא לעבדה, אבל עבודה זרה אלהים לא ידעום בעולם אין עליו טענת מה שקבל שלא לעבד, כי לא עלה זה על דעת אז כשקבל, והוא אמרו אשר לא ידעת אתה, ולא אתה לבד אלא ואבותיך גם הם כשקבלו עליהם אסור עבודה זרה לא ידעו זו.

מאלהי העמים, פרוש, כי יבא בטענה להוכיח ממה שלפניו מאלהי העמים אשר סביבותיכם, כי יראו העמים שסביב ישראל יחנו בשלוה ובהצלחה מרבה ויאמרו אליו להדמות למה שלפניו, או יבא בטענה להוכיח הוכחה גדולה והוא כשתהיה עבודה זרה שנתפשטה בעולם שכל העולם או רבו עובדים אותה כמו שארע בזמנים אלו, שמלכות אדום כלם עובדים וכו׳, והיא פנה גדולה, ולדברי רבותינו זכרונם לברכה (יומא י.) שאמרו עתידה מלכות הרשעה שתתפשט בכל העולם, הנה עבודה זרה אחת בכל העולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ, והסתה זו עמה טענה להוכיח כי יש בה ממש חס ושלום, אף על פי כן אמר ״לא תאבה לו״ וגו׳, פרוש, נותנת התורה עצה לאדם שימלט בה ממנו, אחד ״לא תאבה לו״, פרוש על דרך אמרו (משלי א:י) ״בני אם יפתוך חטאים אל תבא״, פרוש, לא תכנס עמו בטענות אלא שלילת הרצון בלא טענה. ועין מה שפרשתי בפסוק ״ולא אבה״ (דברים ב:ל), וישלל שמוע דבריו עוד בזה, והטעם שאם יכנס עמו בטענות, התמדת החושב תוליד תכונת הרע באדם.

ואמרו לא תחוס וגו׳, פרוש שצריך להרחיק ממנו כל אשר תאוה נפשו, אפלו דברים שאין בהם אסור, כדי לענות אדם נפשו, ולא יחוס ולא יחמל עליו לומר למה יענה נפשו ללא דבר וה׳ הרשהו לתאבון זה. והנה הגם שענוי זה הוא לנפש, עקרו היא לאותו המתלוה לה שהם כחות המסיתים שזכרנו, והוא סוד התענית שיתענה האדם לאבד כח הרע הדבוק בו שהוא כח המסית האמור.

ואמרו ולא תכסה, פרוש, על דרך מעשה של רב עמרם חסידא (קידושין פא.) שצעק ״נורא בי עמרם!״, ואספו יחד גם בני אדם גם בני איש, ובזה גרש ממנו מסית. והוא אמרו לא תכסה עליו – הכרז עליו וגלהו לעיני הכל, ובזה תהיה נמלט ממנו, כי בזה אתה הורגו, והוא אמרו כי הרג תהרגנו.

ואמרו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו׳, פרוש שלא הרשה אותך הכתוב לגלות מעשיו ולקרא כהחסיד ״נורא בי עמרם״ (קידושין פא.) אלא כשלא תשיג ידך, אבל כשתשיג להתעצם כנגדו ולדחותו אין לך להכלם בדרך זה, אלא ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, על דרך אמרו (תהלים קט:כב) ״ולבי חלל בקרבי״, ואם לא תשיג ידך – יד כל העם באחרונה, לקרא ״נורא בי עמרם״ לבא אליו העם להרגו בכחם, שאבוד תאותו היא הריגתו.

וסקלתו באבנים ומת. על דרך אמרם זכרונם לברכה בזוהר (חלק ג רעב.) בסוד ״שמע ישראל״ שיש בו חמש אבנים שבו סוקלין ס״מ בקירטא ומת.

ואמרו וכל ישראל ישמעו ויראון, כי כשיראו ישראל קריאתם וטעם קריאתם, ישמעו ויוסיפו ליראה את ה׳, כאמרם זכרונם לברכה שם באותו מעשה של החסיד (קידושין פא.).

לשבת שם לאמר. אמרו לאמר, נתכון למה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קי.) שיש מצוה לשבת בארץ כנען, והוא אמרו לשבת שם לאמר כאלו אמר לאמר לשבת שם.

עוד יתבאר בדקדוק אמרו יצאו אנשים בני בליעל, למה אמר ״אנשים״ שהיה מספיק לומר ״בני בליעל״ ואני יודע שהם אנשים, ואם לומר אנשים ולא קטנים – זה אינו צריך קרא למעטם שכל שלא הגיע לכלל ענשין אין צריך למעטו. אכן נתכון הכתוב לומר שהגם שאמרו ״יצאו אנשים״, פרוש שהם צדיקים, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה טז) ״אנשים״ שבמקרא צדיקים, והוא אמרו לאמר יצאו אנשים, מודיעך הכתוב שתחזיק אותם בבני בליעל ותסיר מהם חזקת כשרות.

עוד ירצה, שהגם שלא שמעת הדברים ברורים שיצאו המדיחים, אלא אמירה שנשמע ממנה דבר זה שיצאו וגו׳, ודרשת וגו׳ – פרוש יעשה דרישה וחקירה לדעת אם יש ממש בקול הנשמע, והוא אמרו ודרשת וחקרת ושאלת, ומן הראוי היה לו להקדים ״ושאלת״ שהיא השאלה ואחר כך הדרישה והחקירה, אלא נתכון לומר שידרש בשמיעה הראשונה ששמע אם יש עדים בדבר ואחר כך ישאל פי העדים לדון על פי עדותם.

ונתן לך רחמים ורחמך. כונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפלו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שרש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה׳ רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה.

ואמרו ורחמך, העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה׳ עמו, שאין השם יתברך מרחם אלא לרחמן.

ואמרו והרבך נתכון לנחם העם בראותם כי נפרצו פרץ באבדן אנשי עיר אחת יחד, לזה הבטיחם כי לא ירע לבבם כי הוא ירבה וימלא החסרון בתוספת מרבה. ואמרו כי תשמע נתן טעם להבטחתו כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר, מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אמרו כי תשמע בקול ה׳ לשמר את כל מצותיו, כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קימו כל מצות ה׳ כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קיא:).