דברים יג, ב

ונתן אליך אות. בשמים, כענין שנאמר בגדעון (שופטים ו, יז) ועשית לי אות, ואומר (שם ו, לט) יהי נא חרב אל הגזה וגו':

או מופת. בארץ [ ס"א אות. בשמים, דכתיב (בראשית א, יד) והיו לאתת ולמועדים או מופת. בארץ. דכתיב (שופטים שם) אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב ] אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקדוש ברוך הוא ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם:

אֲרֵי יְקוּם בֵּינָךְ נְבִיָא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא וְיִתֶּן לָךְ אָת אוֹ מוֹפְתָא

אֲרֵי יְקוּם בֵּינֵיכוֹן נְבִי שִׁקְרָא אוֹ מָרֵי חֲלִים חֶלְמָא דְזֵדָנוּתָא וְיִתֵּן לְכוֹן אָת אוֹ תִמְהָא

כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום יקראנו הכתוב נביא על פי עצמו, שיאמר הוא "השם דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן". וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא נביא כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך.

ונתן אליך אות או מופת ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): "איש על דגלו באותות", כי כשיבא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): "לכן יתן אדני הוא לכם אות", שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): "אתה". והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", (יואל ג ג): "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש". והיא מלה מקוצרת מן "מופלאת", כמו (דברי הימים א יב לח): "שרית ישראל". וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): "והיה יחזקאל לכם למופת", ואמר (יחזקאל כד כז): "ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת", כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א ט): "ותרד פלאים". וכן (דניאל ג לב): "אתיא ותמהיא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין", האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד. והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח יט): "למחר יהיה האות הזה", והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו. וכן (ישעיה לח כב): "מה אות כי אעלה בית ה'", שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד יז): אות כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד כא): מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש. וכן (ישעיה כ ג): "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן, ונתן אליך אות או מופת פירושו, שיאמר "אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין. ובספרי אמר: "אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות". אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם. והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר "צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך", והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים יח כ): "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת", כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר "השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו". והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו "עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד", הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא. והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לה' הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים יג ו): "אשר צוך ה' אלהיך". והנה, "דבר סרה על ה'", שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.

כי יקום בקרבך נביא. טעם בקרבך כי אין נביא כי אם מישראל וזאת הפרשה דבקה בעבור עכו״ם כי שרפת הבנים ע״ג. נביא שיאמר כי בהקיץ דבר השם או שלוחו עמו או בחלום ויש אומרים כי יתכן להיות הנביא ממגנבי דבר השם ופי' שאמר נביא האמת שיהי' אות כך להצדיקו ושמע השומע והגידו להיות אות לנפשו ויש אומרים כי אפילו בא האות והמופת אין להאמין בו כי הוא דבר הפך שקול הדעת ולפי דעתי שיש אות גם מופת כמו סימן והעד דברי ישעיה שאמר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים ואות הנביא כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף ואותות בניו שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם והם עמנואל מהר שלל חש בז ושאר ישוב ובמכות והיו לך לאות ולמופת וכן רבי':

כי יקום בקרבך נביא. שיאמר שהוא נביא ושהקב"ה דבר אליו בהקיץ או בחלום. ונתן אליך אות, בשמים, כענין שכתוב בגדעון (שופטים ו) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. או מופת, בארץ, אעפ"כ לא תשמע לו, כן פירש רש"י. ואם תאמר למה נתן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם.

והרמב"ן ז"ל פירש אות או מופת, אות סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שכתוב (במדבר ב׳:ב׳) איש על דגלו באותות, כי כשיאמר הנביא דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה אחריו כך יקרא אות כמו שנאמר (ישעיהו ז׳:י״ד) לכן יתן ה' הוא לכם אות, והמלה נגזרת מן אתה, ומופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב ל״ב:ל״א) לדרוש המופת אשר היה בארץ, (יואל ג׳:ג׳) ונתתי מופתים בשמים ובארץ וגו', והיא מלה מוקצרת, מופת מופלאת, והיו במצרים אותות ומופתים, הוא שכתוב (דברים ד׳:ל״ד) במסות באותות ובמופתים, אותות הם שיקדים משה להודיעם טרם היותם, מופתים הם הנעשים לשעתם בדרך הפלא ושנוי הטבע, כענין המטה שקראו אות שהודיעו בתחלה וקראו מופת כשנעשה נחש לפני פרעה ולפני עבדיו, עד כאן.

ודבר ידוע שאין מחזיקין את האיש בנביא עד שיתן אות ובא האות כדבריו, וצריך שיתקיימו כל דבריו לא יחסר מהם, שאם יחסר מהם אפילו נקודה אין זה נביא. וכאשר הוחזק בנביא אצל בני האדם מצד האותות שנתן להם בעתיד ונתקיימו כלן, אם הוא מתנבא על הרעה ולא תבא אין מחזיקין אותו בשקרן, שאין הנביא נבחן בנבואתו אם אמת הוא אם לא אלא בענין הטובה שהתנבא עליה בין ליחיד בין לרבים ולא יפול מכל דברו הטוב אשר ידבר, וכן אמר ירמיה לחנניה בן עזור הנביא (ירמיהו כ״ח:ט׳) אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת, אבל בענין הרעה אם לא נתקיימו דבריו אין מהרהרין אחריו כי אולי עשו תשובה, והקב"ה חוזר ומתנחם על הרעה ואינו חוזר ומתנחם על הטובה. ואעידה לי עדים נאמנים, יונה וישעיה, שהרי יונה בן אמתי כשהתנבא ואמר (יונה ג׳:ד׳) עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, מתוך שעשו תשובה נחם הקב"ה על הרעה ורחם עליהם, וכן ישעיה כשאמר לחזקיה (מלכים ב כ) מות תמות, ואין ספק שנגזרה עליו מיתה מאת השי"ת, מתוך שעשה תשובה האריך לו ט"ו שנה, והרי דברי הנביאים שהיו מאת הקב"ה בטלים בענין הרעה לפי שהוא יתעלה ברא התשובה קודם שברא העולם, והיא עולה על הכל.

כי יקום בקרבך נביא נסמכה כאן בשביל עבודת כוכבים שדבר בה בסמוך.

כי יקום בקרבך נביא. אמרו נביא, פרוש, אפלו הוא מחזק לנביא, הגם שיהיה נאמן אצלך אם אמר לך לעבר על איזו מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל (מלכים א יח), וכו׳, אף על פי כן אם יאמר לך שתעבד עבודה זרה חיב מיתה.

ונתן אליך אות וגו׳. צריך לדעת למה לא הזכיר בתחלה מאמר הנביא דבר שעליו נתן האות וגו׳. עוד צריך לדעת כונת אמרו ובא האות וגו׳ לאמר וגו׳, וכי האות הוא האומר? הלא הנביא הוא האומר לעבד עבודה זרה שעל זה הוא שמתחיב מיתה?

ונראה שנתכון הכתוב לדבר כנגד נביא שבא ודבר בסדר זה: ה׳ אמר אליו שאם יתן מופת זה או אות זה, כונת האות הוא לומר שנעבד עבודה זרה, ואם יהיה האות והמופת בסדר זה אין הכונה כן אלא אדרבא לתעבה ולשרפה כמשפטה הראשון. ובא האות והמופת – פרוש, הגם שהוא לא אמר אלא או זה או זה, ובאו שניהם האות והמופת, והיו בסדר אשר אמר שיגידו על כונת ה׳ שרצונו שיעבדו עבודה זרה, לא תשמע וגו׳, וחיב מיתה הנביא וגו׳, הגם שלא החליט בדבריו שיעבדו עד בא האות והמופת והם האומרים לעבד, ועוד שהוא לא אמר אלא או אות או מופת והיו שניהם, אף על פי כן לא תשמע וגו׳.

כי יקום בקרבך וגו׳. ענין פ׳ זו בדרך כלל יש להבין לר״ע דמפרש בסנהדרין ד״צ דמיירי בנביא אמת מתחלה ואח״כ שקר. והאות ומופת היה בעת שהיה נביא אמת וא״כ האיך יפרש כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם וגו׳ איזה נסיון עשה הקב״ה. וגם עיקר הפ׳ היאך יצויר שיבא נביא לומר שרצון הקב״ה בכך מה שהזהיר בפירוש בעשרת הדברות ע״ז. וגם מקרא אחרי ה׳ אלהיכם וגו׳ אינו ענין לכאן. וכל המקרא כבר נאמר ונשנה. אלא הענין דמיירי בעת מקרה איזה חולי או שאר פגע רע בעיר ובא הנביא להגיד דסגולת עבודת כוכבי׳ פלונית להיות ניצל ממקרה זו. ובזה יבואר הפ׳ ע״נ:

נביא. שהיה נביא בהקיץ:

או חולם חלום. זה נבואה פחותה כידוע. ויש לבאר למאי פירש הכתוב או חולם חלום. אם לענין שלא נשמע אליו הרי ק״ו הוא מנביא בהקיץ. ונראה שהוא לענין עונשו במיתה דהא דכתיב בפ׳ הסמוכה במסית דבסקילה אינו אלא מסית אחד או יחידים אבל לא עיר והמסית את העיר אינו במיתה אלא א״כ הודחו רוב העיר ע״פ שנים כדין עיר הנדחת. אבל כ״ז שלא היה כדין עה״נ אינו במיתה אלא א״כ היה נביא. והכי מבואר ברמב״ם הל׳ ע״ג פ״ה ה״ב המסית את רוב אנשי העיר ה״ז מדיח ואינו נקרא מסית היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה כו׳. פי׳ דוקא נביא ולא הדיוט כמש״כ הלח״מ ולא כדמשמע מהכ״מ ואשמעינן קרא דה״ה חולם חלום בכלל נביא:

ונתן אליך אות או מופת. מכבר נתאמת לך שהוא נביא אמת ע״פ האות והמופת. וההבדל בין אות למופת נתבאר בפ׳ שמות:

[נו] כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, למה מזכיר חולם חלום אם אין לשמוע לנביא כ"ש לחולם חלום, ופי' שלפי שכתוב נביא מקרבך כמוני, ופי' שידמה בעניני נבואתו כמשה, א) שלא יקבל נבואתו מהשפעת כוכב או גלגל או מלאך רק מה' לבדו שעז"א כה אמר ה' וכן אמרו הנביאים, ב) שמשה קיים מקצת דברי נביאים הקודמים, שהחזיר להם כל הנבואות שנבאו האבות ומה שדבר ה' עם אדם ונח, והוסיף מקצת נבואות שנבא להם על העתיד בדורות העתידים, כן הנביאים קיימו נבואות נביאים הקודמים והוסיפו נבואות חדשות, ג) שמשה אמר כלל ופרט היינו נבואות שהם לצורך הכלל ונבואות לאנשים פרטים וכן היה ביתר נביאים שנבאו על עניני הכלל ועל עניני אנשים יחידים, ושלא תאמר שצריך שישוה גם בזה למשה שיהיה זקן בן שמונים ונביא בן נביא כמשה, שעז"א כי יקום נביא שמשמע אף שאינו בן נביא שיורש סגולה זו מאבותיו רק שקם מעצמו, וכן לבל תאמר שידמה בנבואתו למשה שהיתה נבואתו פה אל פה, ר"ל שהיה ער ועומד על רגליו, לזה הוסיף או חולם חלום, כי מדרגת יתר הנביאים היתה בשוה אל המשיגים נבואתם בחלום דרך כח המדמה כי כולם בטלו הרגשת גופם ונפלו על פניהם:

[נז] ונתן אליך אות או מופת, כבר בארתי בפי' ישעיה (סי' ח) ובהתו"ה וארא (ז ג) שאות אינו מציין דבר היוצא חוץ מטבע, רק מציין שנותן סימן על דבר כמו קריאת שם הילד עמנואל, והמופת הוא דבר מפליא עיני רואים, ויצויר שני הלשונות על דבר אחד, למשל מה שנתהפך המטה לנחש קוראהו אצל ישראל בשם אות ואצל פרעה בשם מופת, כי ישראל האמינו בה' ולא היה זה אצלם מופת רק אות שה' שלחו, ופרעה שלא האמין שיש יכולת ביד ה' לשנות טבעי הדברים קוראהו מופת, ולא היה אצלו אות כי לא קבל הדברים, וכן בהחזרת השמש אצל חזקיה אמר מה אות כי אעלה בית ה', ובד"ה אומר ששרי מלך בבל שאלו לדעת המופת אשר היה בארץ, ועתה ראיתי שכבר קדמני הרמב"ן פה בחלוק זה, וע"כ אמר בספרי נשא (סי' פו) אות הוא מופת ומופת הוא אות ר"ל שיצויר שיפול על דבר אחד בין לשון אות בין לשון מופת כפי כונת המדבר, אולם מ"ש פה שאות הוא בשמים ומופת הוא בארץ, מפני שזה רחוק שנביא השקר יחדש מופת בשמים, רק יצויר שיתן אות למשל שיאמר שלמחר יהיה גשם או לקוי איזה כוכב, שהוא ענין טבעי, והאות הוא מה שיאמר אותו קודם בואו, ולא יצויר שיעשה מופת רק בארץ כמו שהחרטומים הפכו גם הם מים לדם ומטה לתנין בלהטיהם [והגי' הנוספת בפנים הוא עפ"י הילקוט וכ"ה בס"א ברש"י, ויש עוד גרסות קשות להבין], ולפ"ז משמע שמפ' שהוא נביא שקר כריה"ג בסי' שאח"ז וס"ל כסברת ר"ע שא"א שיתן מופת בשמים רק שיצויר שיתן אות, וזה כמ"ש הרמב"ן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות קצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות לא ידע האיש מאין יבא לו אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעת"ל בדבר פלוני ויקראו לו הפילוסופים כהין ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו, והאיש הזה יקרא נביא כי מתנבא הוא וע"כ יבא האות והמופת אשר יאמר עכ"ד וכבר נזכר כן בתשובות הרשב"א (סי' תקמח) על דברי נביא אוילא והאריך בכמה מעשיות מן הצופים הנקראים כהים שיראו חזיונות אמתיים, וגם בזמנינו תחדשו ענינים כאלה אם ע"י מלאכת המאגנעטיזמוס שקראום אותם רואה מלב וכן תעשה הטבע לפעמים בנפשות המוכנות לכך כנודע ממעשים רבים, ואכ"מ לבאר זה:

ד פירוש דקשה לרש"י דהא כל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה והכא מאי נתינת טעם הוא לכן פירש ואם תאמר וכו' והוי שפיר נתינת טעם:

כי יקום בקרבך נביא או חולם וגו' עד כי יסיתך. לפי שהזהירם על עבודת בית הבחירה וצוה אותם שלא יוסיפו על הדבר מעבודות הגוים לאלהיהם. הזהירם בפרשה הזאת שלא יתפתה לבבם בשום דבר מעניני ע"ג. וגם כי יצוה בזה נביא או חולם חלום ויתן להם עליו אותות ומופתים. והנה הביא שלש פרשיות סמוכות זו לזו. והם כי יקום בקרבך נביא. כי יסיתך אחיך וגומר. כי תשמע באחד שעריך וגומר. וענין הפרשיות האלה הוא. כי האדם פעמים שיתפתה לחטא אם בלמדו מנביא או חכם שיראוהו חוטא ויתלה עצמו באילן גדול. ופעמי' יתפתה מאחיו ורעיו וקרוביו שימשך אחרי דבריהם ויעשה כמעשיהם ופעמי' שיתפתה לא לעליונים בחכמה ממנו. ולא לקרוביו. כי אם מפני הכלל. שאם יראה אותם חוטאים בכלל. יאמר לו לבו אל תפרוש עצמך מן הצבור. ויהיה אחרי רבים להטות מדרך הישר. וכנגד שלשה מיני הפתויים הללו באו שלשת הפרשיות הללו:

הנה בפי' מהפרשה הראשונה הזאת מהנביא יתחלפו המפרשי' והם הולכים על שלשה דרכים. הדרך הא'. הוא דרך הרב המורה בפרק כ"ד חלק שלישי והוא גם כן דעת הראב"ע והרב רלב"ג הולכים לשטת רבי יוסי הגלילי בספרי שהנביא הזה הוא נביא השקר המתפאר בנבואה שאינה בו. ושהמופתים שהביא היו מושגים אליו בקסם או בכשוף. או ששמע האות מנביא אמת ותלה אותה בעצמו כדברי הראב"ע ויתנבא בשם ע"ג. וכבר יקשה אל הדעת הזה אמרו כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגומר. ומה שהשיב לזה הראב"ע שעזבו ולא המיתו הוא טענה בטלה. ועוד כי אם היה נביא שקר איך בא האות והמופת שייעד. ואם היה בכשוף איך קראו אות או מופת:

והדרך הב'. הוא מה שאמר ר' עקיבא שמדבר בנביא אמת שחזר להיות נביא שקר. ויהיה לדעתו ונתן אליך אות או מופת בלתי נקשר עם נלכה נעבדה וגו' אבל יאמר שכבר נתן אליך אות או מופת שכבר נתאמתה נבואתו ואחרי ימים חזר להיות נביא שקר. וגם לפי' הזה יקשה אמרו כי יקום בקרבך נביא שהוא הלשון המורה על הנביא שיקום מעצמו כמו (שמואל א כ״ב:ח׳) כי הקים בני את עבדי. ועוד כי משפט הכתוב יראה שהאות או המופת נתן על העכו"ם ולא על אמות נבואתו כמו שאמר ובא האות והמופת לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים. ומלת לאמר נקשר עם הקודם:

והדרך השלישי הוא מאשר פירשו שהנביא הזה היה נביא אמת ומופתיו אמתיים. אבל היה לנסיון מהש"י. והנה יקשה לדרך הזה קושיא יותר חזקה. והיא איך אמר עליו כי דבר סרה על ה' ואיך צוה להמיתו. ודעתי בפירוש הפרשה כך הוא. שאמר שאם יקום בקרבך נביא והוא יאמר שהשם יתעלה דבר עמו או חולם חלום צודק ושלא הגיע אל מדרגת הנבואה הגמורה. ונתן אליהם אות או מופת ואין הכונה בזה שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ כנגד טבעו של עולם. כי הנה הש"י לא יחזיק ביד מרעים לשנות הטבע ולעשות נפלאות על דבר שקר חלילה לו מרשע. אבל היה המופת בדברים עתידים להיות שיגיד אותם לאות ולמופת על נבואתו. כי הראיות החלושות יקראו אות והיותר חזקות יקראו מופת. וזה אולי היה יודע אותו מדרך חכמת הככבים או מצד הכשוף והנחוש. ולכן אמרו ונתן אליך אות או מופת. לפי שהוא לא היה בידו דבר זולת מנהג העולם והנה הדברים אשר יעשו הנביאים בזולת המנהג הטבעי. לא יאמר עליהם לשון נתינה כי אם לשון עשייה. כמו שאמר ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה. ויעש האותות לעיני העם. לעושה נפלאות גדולות לבדו. ועם היות שאמר פרעה תנו לכם מופת. היה לפי שהוא לא היה רוצה שיעש' מכה ודבר בפעל כי אם שיגיד העתיד או דבר נעלם לאמת את נבואתו וכל זה ממה שיורה שאמרו ונתן אליך אות או מופת אינו כי אם שיגיד העתיד לבא בחשבו שיאמינו בדבריו כאשר יצדק בהם שיגיד וזהו אמרו ובא האות והמופת רוצה לומר שהגיע ויצא כמו שיעד עליו. והיה מאמרו נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם. ואמרו אשר לא ידעתם הוא מאמר משה לגנות את דבריו או שהנביא עצמו אמר להם כן. לפי שטבע האדם נוטה תמיד להתאוו' לראות מה שלא ראה עדין ולדעת מה שלא ידע עדיין ולכן היה מפתה אותם שידעו אלהים חדשים אחרים מקרוב באו שלא שערו אותם עדנה. ואין הפרש בין שיאמר שהוא נביא לאותם האלהים ושהם שלחוהו לאמר להם שיעבדוהו. ובין שיאמר שהוא נביא מהשם יתעלה ושהוא שלחו לאמר אליהם שיעבדו את האלוה ההוא. להיותו שותפו בהנהגת העולם או שהוא גדול מכל האלהים לפניו. אין ההפרש בין זה המאמר לזולתו. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא רוצ' לומר לא די שלא תעש' מצותיו אבל גם אל השמיע' והטיית האזן אין ראוי שתטה ותשמע אליו. ואל תתמהו אם כן איך צדקו מאמריו במה שייעד והוא ראוי שהשם יתעלה יבטל הסימן והאות ההוא אשר ייעד לבא כדי שלפני עור לא תתן מכשול כי הנה עשה זה והניח הדבר לטבעו של עולם לפי שמנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים אותו בכל לבבכם ובכל נפשכם וכבר ידעת שהנסיון הוא לאחד משלש תכליות:

אם לתועלת המנסה כדי שידע מה שהיה אצלו בספק וזה לא יאות בהש"י כי הוא חוקר לב ובוחן כליות:

ואם לתועלת המנוסה אם היה לבבו טוב וישר יביאהו הש"י לנסיון. כדי שתצא מחשבתו הטובה מן הכח אל הפעל ותצטרף עם מעשיו ויתוסף זכות על זכותו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בב"ר פרשת ל"ד שאמרו ה' צדיק יבחן היוצר הזה אינו בודק אלא הקנקנים השלמים. ואם לתועלת הרואים שיראו ויקחו מוסר מהמנוסה בראותו נסיונו ושעמד בו והנה אמר בענין הזה נסיון אם מהמין השלישי לתועלת הרואים ואם מן המין השני לתועלת המנוסה. וזהו שאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת. ואין פירושו כדי שהוא יודע. כי אם בעבור שהוא יודע כמו שפרשתי (פ' עקב) בלדעת את אשר בלבבך רוצה לומ' לתועלתכם יהי' הנסיון ההוא בעבור שהוא יתעלה יודע שאתם אוהבים אותו בכל לבבכם ובכל נפשכם כלומר מבלי ספק ופקפוק ורצה שאהבתכם אותו תצא לפעל לזכותם. וה"א הישכם אינה ה"א השאלה והספק כי אם ה"א הידיעה כאילו אמר לדעתו שאתם אוהבים את ה' כי האוהב האמתי לא יפחד מאוהבו ולא יעזבהו ולא יבחר אוהב אחר תחתיו. ולכן הזהירם אחרי ה' אלהיכם תלכו רוצה לומר מה לכם עם דבר הנביאים או החולמים בהיותם בהפך מה שראיתם בעיניכם במעמד הר סיני שאתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו ולכן לכו אחר מה ששמעתם שמה באזניכם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא אחר דברי נביאי השקר והחלומות אשר שוא ידברו. והנה אמר בזה ששה לשונות. אחד. אחרי ה' אלהיכם תלכו. והשני ואותו תיראו. ג' ואת מצותיו תשמורו. ד' ובקולו תשמעו. ה' אותו תעבודו. ו' ובו תדבקון. לפי שמשש בחינות היה ראוי שלא ישמעו אל הנביא או אל חולם החלום ההוא:

הראשונה מפאת האלוה רוצה לומר ששם האלהים אחרים לא ידעום. והש"י הוא ה' אלהיהם אשר עשה עמהם להפליא. ואין ראוי אם כן שילכו אחרי אלהים כדברי הנביא ההוא שאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. אלא אחרי הש"י ועל זה אמר אחרי ה' אלהיכם תלכו:

הבחינה השנית מפני היראה פן יקצוף האלהים עליה' האם ראוי שיראו משני קצף הש"י. או מפני קצף האלהים אחרי' שלא יוכלו להרע עמהם על זה אמר ואיתו תיראו. רוצה לומר ואל תיראו מאלהים אחרים שאין יכולת בהם:

הבחינה הג' מפאת המצות ושלמותם כי אם הש"י צוה לא יהיה לך אלהים אחרים. והאלהים אחרים צוו בהפך. יותר ראוי שנשמור את מצות הש"י ממצות האלוה האחר ההוא. כי מצות הש"י שלמות מכל זולת'. וע"ז אמר ואת מצותיו תשמרו:

והבחינה הד' לפי שהקב"ה דבר זה אליהם בעצמו ושמעו דבריו וקולו. ואיסור העכו"ם לא קבלו אותו מפי נביא בלבד כי אם מפי הש"י. מה שאין כן הענין בכאן. כי אפילו מאותן אלהים אחרים לא שמעו קולו ודבריו כ"א דבר הנביא המדבר בשמו. ויותר היה ראוי שישמעו בקול אלהים חיים. משישמעו אל הנביא אשר ידבר בשם אלהים אחרי'. ואינם שומעים קולו:

והבחינה הה' משאת העבוד'. ר"ל אתם נתחייבתם לעבוד את הש"י ואתם לא תוכלו לעבוד אלהים רבים. א"כ בחרו לכם כמו שאמר יהושע את מי תעבודו אם לאלוה יתב' אם לאלהי' אחרים. וידוע הוא שיותר הי' ראוי לעבוד את הש"י כפי עבודתו והטבתו וע"ז אמר ואותו תעבודו:

והבחינה הו' היא מפאת השכר הנפשי כי אף שנודה שהאלהים אחרים ישפיעו בעה"ז בעובדיהם מה שאינו כן. הנה בעול' הנפשות לא יוכלו להדבק בם. והנה ימי האד' כאפלה ותוהו הם. וראוי שיחושו יותר לשכר הנפשיי מהגשמיי. זה אמרו ובו תדבקון. רוצה לומר אחרי הפרד הנפש מן הגוף בהש"י תדבקון ולא באלהים אחרים. או יהיה אמרו ובו תדבקון תכלית כל המאמר כלו אמר ובו תדבקון בעבור חמש הבחינות אשר זכרתי. ותדבקו בהש"י לא בזולתו ולא תחושו אל דברי הנביא שקר או חולם חלום כוזב. ולפי שאשה הצנועה הכבוד' בת מלך פנימה אשה יראת ה' אין ראוי שתטה את אזנה אל דברי הזונים כ"א שתגער בהם ותעניש' אם תוכל. לכן צוה לאומה שהיא במדרגת האשה המיוחדת להש"י שיענישו המסית ההוא במיתה אכזרית. וזהו אמרו והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם. והסרה הוא שתסורו מאחריו ותלכו לעבוד אלהים אחרים. ולדעת רז"ל שאמרו בהוריות פרק ג' ובאלו הנחנקין שהיה הנביא מנבא בשם האל יהיה כי דבר סרה בדברו בשם ה' מה שלא צוה אותו. ואמנם דעת רבי יוסי הגלילי בספרי דף ס"ב ע"א. ושלהי פ' אלו נחנקין שזכרתי שאמר ראה עד היכן מגיע הכתוב כח עכו"ם שנתן להם ממשלה. ואפילו מעמיד חמה ברקיע אל תשמע להם ולדעת רבי עקיבא שאמר חס ושלום שמעמיד הקב"ה חמה ולבנה ומזלות ברקיע לעכו"ם הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר כחנניה בן עזור (ירמי' כ"ח) ואין ראוי שיובן כפשוטו כי חלילה לנו שנאמין שהאיש אשר עמד בסוד ה' וישמע את דרכיו ונתאמת לנביא לה' ישוב לנבא בשם עכו"ם. ולא שהנביא שקר יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ. אבל היה דעת החכמים האלה שמרע"ה דבר בזה כמפליג אף במה שאי אפשר להיות כי אף אם יראו אדם שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ואף כי יהיה נביא מנביא הש"י לא ישמעו אליו בשום פנים לעבוד עכו"ם. כי המופתים אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמיתי בעצמו ויהיו הם קריאה אל הנמנעות לאמת מה שהוא בעצמו שקר. ואינו ראוי שיסמכו על דברי נביא ולא על אות ומופת. כי אם על מה ששמעו באזניהם וראו בעיניהם על הר סיני כי בעבור זה היה המעמד ההוא לכל אדם כדי שלא יוכל שום אדם להכחישו כמו שזכר הרב המור' בחלק ב' פרק ל"א. הנה התבאר ממה שזכרתי על דרך הפשט שהכתובים בנביא שקר ידברו ושלא אמר שיעש' מופתים כנגד הטבע כי אם בעתידות שיהיו אם שידעם מדרך משפטי הכוכבי' או דרך אחר מידיעת העתידות ושיהיה ענין הנסיון בעבור שהניחו הש"י לטבעו. והותר בזה הספק הי"א:

ואמנם אם יאמר הנביא בשם ה' להוסיף או לגרוע על המצות. או לשנות דבר מהם שינוי מתמיד. ולעקור דבר מן התורה. כגון להתיר החזיר או א' מהעריות קבלו רבותינו ז"ל ביבמות פרק האש' רבה ובספרא שכמשפט הזה יעשה לו מהמיתה. אבל אם יתיר דבר מה הוראת שעה כגון אליהו בהר הכרמל אם כבר היה נביא מוחזק שנתאמתה נבואתו כמו שהיה אליהו בהר הכרמל שהיה מפורסם וידוע שהיה הוא נביא אמת. בנביא אשר כזה ובדבר כזה להוראת שעה אליו תשמעון חייבים אנחנו לשמוע אליו. אבל אם לא היה נביא מוחזק צריך ראשונה לאמת ולהבחין נבואתו. והנה יבאו הדברים על זה אחרי כן: