דברים יג, ט

לא תאבה לו. לא תהא תאב לו לא תאהבנו. לפי שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, את זה לא תאהב:

ולא תשמע אליו. בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר (שמות כג, ה) עזב תעזב עמו, לזה לא תעזוב:

ולא תחוס עינך עליו. לפי שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תעמד על דם רעך, על זה לא תחוס:

ולא תחמול. לא תהפך בזכותו:

ולא תכסה עליו. אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק:

לָא תֵיבֵי לֵהּ וְלָא תְקַבֵּל מִנֵהּ וְלָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וְלָא תְרַחַם וְלָא תְכַסֵי עֲלוֹהִי

לָא תִיצְבוּן לְהוֹן וְלָא תְקַבְּלוּן מִנֵּיהּ וְלָא תֵיחוֹס עֵינֵיכוֹן עֲלוֹי וְלָא תְרַחֲמוּן וְלָא תְכַסּוּן בְּטוּמְרָא עֲלוֹי

לא תאבה לו לא תהא תאב לו ולא תאהבנו לפי שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב לשון רש"י (רש"י על דברים י״ג:ט׳) מספרי (ראה סז) אבל בגמרא (סנהדרין סא) אמרו הא אבה ושמע חייב וכן הדבר כי אבה לשון רצון ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם (דברים כ״ג:ו׳) לא רצה לא אבה יבמי (דברים כ״ה:ז׳) ממה שאמר (שם) ואם לא יחפץ והנה לא תאבה לו בלב ולא תשמע אליו שתודה לו לומר כן אעשה אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת והוא חייב מיתה בהודאתו וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים י״ג:ט׳) לא תקבל מיניה ואלו הלאוין כמו ולא תתאוה ולא תחמוד (דברים ה׳:י״ח) שאם התאוה בלב עובר בלאו הראשון ואם הוסיף לעשות כאשר חשב עובר גם בלאו השני:

ולא תחוס עינך עליו לרחם עליו שלא יומת:

ולא תחמל על הקורבה הנזכרת שיש לו עמך כענין שנאמר (מלאכי ג יז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו:

ולא תכסה עליו מהעיד עליו בב"ד ובספרי (ראה סח) לא תחמול לא תלמד עליו זכות ולא תכסה אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק והכל טעם אחד כי הכסוי מן מכסה פשעיו (משלי כח יג) וכוסה קלון (שם יב טז) השתיקה מהגיד ואמר ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט אבל ענין הנביא הנזכר איננו בתדירות:

לא תאבה לו. באמונת הלב:

ולא תשמע אליו. במעשה:

ולא תחוס עינך. להרגו:

ולא תכסה. שתניחנו רק תגל' הדבר עד שישמעו העדים מפיו כי כן כתוב ואז תהרגנו:

לא תאבה לו. באמרו שתחקור לדעת אם כנים דבריו שע"ג פלוני כך מטיבה וכך מריעה:

ולא תשמע אליו. ובזה האופן לא תשמע אליו ולא תקבל ממנו לעבוד שאם יהיה בדבר ספק אצלך אם הוא ראוי סוף שתשמע אליו כי ספק כזה לא יקרה אלא מחסרון התבוננות בגודל האל ית' וסדרו בעולם:

ולא תחוס עינך עליו (עם האותיות והתיבות) גימ' אין טוענין למסית:

ולא תכסה ב' ולא תכסה עליו ולא תכסה עוד על הרוגיה וזהו שדרשו במסית שאם יצא מב"ד חייב אין מחזירין אותו לזכות וזהו ולא תכסה עוד על הרוגיה פי' על מי שיוצא ליהרג:

לא תאבה לו פרש״י לא תהי תאב לו לא תאהבנו לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך, את זה לא תאהב ולא תשמע אליו בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר עזוב תעזוב עמו לזה לא תעזוב עמו. פרש״י נקט ליה לשון הברייתא והתרגום משבק תשבוק מה די בלבך עלוהי ותפרק עמיה פי׳ בשונא דעלמא אתה חייב לעזוב שנאתו אבל לזה המסית לא תעזוב שנאתו ולא תאבה לו.

ואמרו לא תחוס וגו׳, פרוש שצריך להרחיק ממנו כל אשר תאוה נפשו, אפלו דברים שאין בהם אסור, כדי לענות אדם נפשו, ולא יחוס ולא יחמל עליו לומר למה יענה נפשו ללא דבר וה׳ הרשהו לתאבון זה. והנה הגם שענוי זה הוא לנפש, עקרו היא לאותו המתלוה לה שהם כחות המסיתים שזכרנו, והוא סוד התענית שיתענה האדם לאבד כח הרע הדבוק בו שהוא כח המסית האמור.

ואמרו ולא תכסה, פרוש, על דרך מעשה של רב עמרם חסידא (קידושין פא.) שצעק ״נורא בי עמרם!״, ואספו יחד גם בני אדם גם בני איש, ובזה גרש ממנו מסית. והוא אמרו לא תכסה עליו – הכרז עליו וגלהו לעיני הכל, ובזה תהיה נמלט ממנו, כי בזה אתה הורגו, והוא אמרו כי הרג תהרגנו.

ואמרו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו׳, פרוש שלא הרשה אותך הכתוב לגלות מעשיו ולקרא כהחסיד ״נורא בי עמרם״ (קידושין פא.) אלא כשלא תשיג ידך, אבל כשתשיג להתעצם כנגדו ולדחותו אין לך להכלם בדרך זה, אלא ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, על דרך אמרו (תהלים קט:כב) ״ולבי חלל בקרבי״, ואם לא תשיג ידך – יד כל העם באחרונה, לקרא ״נורא בי עמרם״ לבא אליו העם להרגו בכחם, שאבוד תאותו היא הריגתו.

לא תאבה לו ולא תשמע אליו. כולו מיותר. ואפילו לפי הדרש שהביא רש״י מספרי לא תאבה לו היינו לא תאהבהו. ג״כ מיותר שהרי כתיב לא תחמול וכן לא תשמע אליו שלא תעזבהו מיותר ג״כ. שהרי כתיב לא תכסה עליו. אלא מכאן למדו בגמ׳ סנהדרין שם הא אם אבה ושמע חייב הניסת מיתה. ולפי הפשט ביאור אזהרות אלו הוא כעין אזהרה אל תפנו אל האלילים שמשמעו שלא להרהר בדבר מדבריה כמש״כ הרמב״ם הל׳ ע״ג פ״ב. ובא הכתוב להזהיר לא תאבה לו. בשעה שמתחיל לדבר בזה. ואם החל לדבר עמו אזי מוזהר שלא לשמוע אליו ואם כבר שמע הפתוים אזי לא תחוס וגו׳:

כי בקש להדיחך מעל וגו׳. בנביא המדיח כתיב להדיחך מן הדרך וגו׳. שודאי אינו מדיחו לעבוד ע״ג בהחלט כמש״כ אלא לאותה שעה ולפי המקרה. וא״כ אינו דרך תמים תהיה וגו׳ אשר צוה הקב״ה. אבל כאן מיירי במסית לעבוד ע״ג ומדיחו מעבודת ה׳ לגמרי:

מארץ מצרים. ממקום עלול להדחות לע״ג:

מבית עבדים. שלא להיות משועבד לחייו לשום אמצעי זולת לה׳ לבדו והוא רוצה להשפילך ממעלתך:

[סז] לא תאבה לו, רש"י ז"ל פי' על פי הספרי לא תאהבנו, וכתב עליו הרמב"ן אבל בגמ' אמרו הא אם אבה ושמע חייב, וכן הדבר כי אבה הוא מענין רצון וכן תרגם אונקלוס לא תקבל מניה, ונראה שדרשת הספרי יוצא ממה שהיל"ל לא תשמע אליו ולא תאבה כי הכתוב ידבר תמיד בדרך לא זו אף זו לא בהפך, שזה רבותא יותר שלא יאבה אף בלב, וגם כלל אזהרות אלה מיותרים אחר שמצוה להרגו פשיטא שלא ישמע אליו וע"כ דרשו שהם אזהרות מיוחדות איך יתנהג עם המסית, כי אנו מצווים על אהבת ריעים ושלא לשנאותם ואף בעובר עברה שמותר לשנאותו, אנו מצווים לעזוב השנאה כי יחנן קולו בעת ירבץ תחת משאו, ויותר מזה הצווי לא תעמד על דם רעך ומזהיר בהדרגה שלא יאהבנו, וגדר פעל אבה שמתרצה בלב לחברו, ומשתתף לדעת חז"ל עם פעל אהב ששרש שניהם אב, שע"י אהבתו יאבה בלב לדבריו, ואמר לא תאבה לו ומוסיף גם במקום שצריך לשמוע קולו גם כשמותר לשנאותו לא תשמע אליו למחול לו, ואף לא תחוס עינך כשטובע בנהר להצילו, והרמב"ם במנין המצות (סימן יז וסימן יח) מנה כדרשת הספרי ובחבורו (פ"ה מה' עכו"ם ה"ה) כתב גם דברי הגמ' דאבה ושמע לדברי המסית אפי' בדבור בעלמא חייב והרמב"ן במנין המצות (סי' נח) תפס כדברי הגמ' אבל במה שלא סלק בסוף הספר שני אזהרות מחשבונו של הרמב"ם משמע שאין הדבר ברור לו, ואכמ"ל בזה:

[סח] ולא תחמל ולא תכסה עליו, התבאר אצלי ההבדל בין חוס ובין חמל, שחוס הוא מה שאינו רוצה להשחית דבר שיש בו תועלת, וחמל הוא מצד טוב הדבר בעצמו, וע"כ מפרש לא תחוס עין אם טובע בנהר שבזה יחוס מהשחית בן אדם כמוהו שיש בו צורך לקבוץ המדיני, וחמל הוא אם רואה לו זכות שאז הוא עצמו דבר טוב כי י"ל זכות שלא יהרג, ובמ"ש לא תכסה מבואר שהוא בשיודע לו חובה ומכסה הדבר ואינו מגלהו, וממ"ש כי הרג תהרגנו ר"ל שתהרגנו בכל אופן למד שמחזירין אותו לחובה ולא לזכות שהוא חלוף של כל חייבי מיתות שמחזירין לזכות ולא לחובה וכמ"ש בסנהדרין (דף לג):

מ דאי אפשר כמשמעו שלא תרצה לדבריו ושלא לקבל דברי המסית אותך דאם כן מאי לא תחוס עינך עליו וגו' כי הרוג תהרגנו וגו' הוא עומד להרוג וקא מזהיר שלא להתרצות לדבריו ולא לקבל דבריו לעבוד אלהים אחרים:

נ ותרגם אונקלוס משבק תשבק מה דבלבך עלוהי היינו השנאה דבלבך ותמחול לו והא דפירש רש"י לעיל לעזור לו וכאן פירש שהוא לשון מחילה. יש לומר דלעיל פירש לפי פשוטו וכן פירש מהרא"י: