דברים יג, יח

למען ישוב ה' מחרון אפו. שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם:

וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִדַעַם מִן חֶרְמָא בְּדִיל דִיתוּב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵהּ וִיהַב לָךְ רַחֲמִין וִירַחַם עֲלָךְ וְיַסְגִנָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ

וְלָא אִידְבֵּיק בְּיֶדְכוֹן מִדַּעַם מִן שַׁמְתָּא מִן בִּגְלַל דְּיֵיתוּב יְיָ מִתְקֵיף רוּגְזֵיהּ וְיִכְמוֹר עֲלֵיכוֹן רַחֲמִין וִירַחֵם עֲלֵיכוֹן וְיַסְגִינְכוֹן הֵיכְמָא דְקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן

למען ישוב ה' מחרון אפו. ולא ישחיתך בעון העיר:

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. פן יהיה למוקש כמו הענין בנויי ע"ג שנאמר בהם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כמו שהתבאר במקומו:

ונתן לך רחמים. בשכר שלא רחמת על מכעיסיו הוא ירחם עליך:

ורחמך והרבך שלא תדאג לומר החרבתי עיר ויושביה לכך מבשרך לומר שלא תדאג ויפרך וירבך:

למען ישוב ה' מחרון אפו. הוא אלהי ישראל, וסוד הענין בעיר הנדחת כי היו אנשיה מאותן שאמרה התקועית (שמואל ב י״ד:י״ד) וחשב מחשבות לבלתי ידח וגו', והנה הם נדחים ממחיצתו של הקב"ה ונעקרים ממקום שרשם ומטעתם, ולפיכך חייבן הכתוב שרפה כענין קרח שנדון בשרפה, וגם כל שללה אסור בהנאה, והעיר ההיא תל עולם, לא יבנו הנפשות עוד לתחית המתים אך תכלינה כליון חרוץ.

ונתן לך רחמים, מדת רחמים, וזה כענין שכתוב (בראשית מ״ג:י״ד) ואל שדי יתן לכם רחמים, והבן זה. ואמר כי תשמע, באורו כי תשמע בקול שהוא ה' אלהיך לשמור את כל מצותיו, אז תעשה הישר בעיני ה', שהוא שם המיוחד, וזה מבואר.

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם שלא תהא נראה מתכוין להנאתך לשלול שלל ולבוז בז.

ורחמך החי״ת בפתח והמ״ם בשוא.

והרבך למלאת חסרון בעיר אחרת.

ונתן לך רחמים ורחמך. כונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפלו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שרש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה׳ רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה.

ואמרו ורחמך, העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה׳ עמו, שאין השם יתברך מרחם אלא לרחמן.

ואמרו והרבך נתכון לנחם העם בראותם כי נפרצו פרץ באבדן אנשי עיר אחת יחד, לזה הבטיחם כי לא ירע לבבם כי הוא ירבה וימלא החסרון בתוספת מרבה. ואמרו כי תשמע נתן טעם להבטחתו כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר, מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אמרו כי תשמע בקול ה׳ לשמר את כל מצותיו, כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קימו כל מצות ה׳ כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קיא:).

ונתן לך רחמים. דמעשה עה״נ גורם שלש רעות בישראל. א׳ שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב״ד כבר נבחר לזה שלוחי ב״ד. אבל עיר שלמה בע״כ עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב׳ שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. ג׳ שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע״ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה׳ מחרון אפו. ונתן לך רחמים. מדת רחמים. והכי מפרשי בגמ׳ יבמות דפ״ט וברבה פ׳ עקב:

ורחמך. שיהיו אוהבים אותך. ועי׳ להלן ל׳:

והרבך. כמשמעו:

[פד] ולא ידבק בידך, הוא ל"ת על הנאת עכו"ם, ומ"ש מכאן אמרו בעכו"ם (דף מ"ט), ואמר למען ישוב ה' מחרון אפו, שכבר באר במו"נ שלא תמצא חרון אף רק על עכו"ם ועי"ז שתעשה משפט בעכו"ם יסתלק החרון אף:

[פח] ונתן לך רחמים ורחמך, מפני שיעלה על הדעת שהוא משפט אכזרי בפרט למ"ש הרמב"ם שהורגים גם הנשים והטף, הבטיח להם שיתן ה' בלבם מדת הרחמנות, כי יעשו כ"ז לא ממדת האכזריות רק מפני מצות ה' כמ"ש כי תשמע בקול ה' אלהיך, וה' מלא רחמים ואכזריות הזה נצמח ממדת רחמנותו, לבער הרע מן הארץ ולהשיב חרון אפו, עד שמשפט הזה תעשה מצד הרחמים וכן עי"כ ירחמו עליך מן השמים, כי במדה שאדם מודד מודדים לו, ובתוספתא פליגי בזה ר"א ור"ע, שר"ע ס"ל שקטני בני עיר הנדחת אין נהרגים ושעז"נ ונתן לך רחמים, ר"ל כאשר תהרוג הנדחים ישארו בניהם יתומים ואתה תרחם עליהם לגדלם ולהיות אבי יתומים אלה ור"א ס"ל שהקטנים נהרגים, ומ"ש ונתן לך רחמים היינו שקרוביהם לא ישאו שנאה עליך רק אהבה ורחמים: