אור החיים על בראשית פרק מב

ונחיה ולא נמות. טעם הכפל, נתכון לומר כי אם לא יעשו כן יתחיבו בנפשם בדין העליון, ונמצאים מתים בעולם הזה ונדונים לעולם הבא, ובהשתדלותם בדבר יחיו בעולם הזה ולא ימותו לעולם הבא:

או ירצה על זה הדרך: ונחיה או לפחות ולא נמות, והכונה היא שאם ישיגו לשבר ברבוי ושופע יחיו כדרך החיים, ואם לא ישיגו המספיק ישיגו לפחות הצלת נפשם ממות ברעב.

אחי יוסף. פרוש, נתנו דעתם על האחוה לפדותו.

עשרה. אולי הלכו כלן לחשש הרגיל בשני רעב, כי תרע עין אדם ברעהו ועל פת לחם יפשעו לגזול ולהרוג איש אחיהו, לזה הלכו כלם כדי שאיש את אחיהו יעזורו, וגם בנימין היו רוצים להוליכו עמם אלא שיעקב לא רצה, והוא אמרו ואת בנימין לא שלח וגו׳, הא למדת שזולת טעם זה גם אותו היה שולח עמהם:

עוד נראה שלא היה מוכר יוסף אלא דבר קצוב לכל אחד, ונתחכם בזה לשני דברים, אחד נגלה ואחד נסתר. הנגלה – כדי שלא יתגר אדם בתבואה, ויש בזה שבח לו ושבח לקונים: שבח לו כדי שישתכר הוא בכל עלית השערים, ושבח לקונים כי הוא לא יעלה השער ביותר, ואחד נסתר – כדי שיבואו כל האחים אצלו, כמו שכן היה כי באו כלן לקנות כל אחד הקצוב.

ויבאו בני ישראל וגו׳ כי היה הרעב וגו׳. הצרך לחזר לומר כי היה הרעב וגו׳. נתכון לתת טעם להבאים, שלא תאמר היכן הזכרו הבאים לומר בתוכם, לזה אמר כי היה וגו׳ וישנם לבאים.

עוד נתכון לומר שנתחכמו להחביא עצמם, ובאו בתוך אותם שבאים לשבור, מטעם שהיה הרעב בארץ כנען, שבזה לא יכנסו בחשד מרגלות שחשדם יוסף. וזה שעור הכתוב: ויבאו בני ישראל, ודרך ביאתם היתה בתוך הבאים, שביאתם היא כי היה הרעב וגו׳:

הוא השליט הוא וגו׳. פרוש, הגם שהוא השליט ואין דרך שלטון להתטפל במכירת התבואה, ומה גם בכל כך טרח המפלא, אף על פי כן הוא המשביר לכל עם הארץ, וטעמו כמוס עמו להכיר ברדת אחיו.

וירא יוסף את אחיו. פרוש, ראה אותם בראית אחים והכיר אחוה להם, אלא שאליהם היה מתנכר, והוא אמרו ויתנכר אליהם – פרוש, למה שהם אינם מכירים אותו לא יקפידו על דברו אליהם קשות, כי הוא להם איש נכרי. ועשה כן להביא בנימין כמו שגלה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבותם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשוהו ולחטא יחשבוהו.

ויכר יוסף וגו׳. פרוש, הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן, ומטבע אנושי כשתולד הידיעה בלב אחד מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון, כי הלבבות יגידו סודות נעלמים, כאמרם (משלי כז:יט) ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, וידקדקו בעינים, במצח, בדבור, והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו. והטעם, לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה:

ויזכר יוסף וגו׳ ויאמר אליהם מרגלים וגו׳. פרוש, לצד שזכר החלומות אשר חלם להם כפי האמת, והם חשדוהו כי שקר בפיו ואומר מה שהוא מקוה להתגדל עליהם, גם הוא נתכון לכפר עונם ויאמר להם מרגלים אתם לראות וגו׳ ואין בפיכם נכונה.

ויאמרו לא אדני וגו׳. פרוש, דבר זה אין מקום לחשדנו בו, הגם שהיינו באים בלא סבה. ועוד, עבדיך באו וגו׳ – פרוש, סבת ביאתנו הלא היא ידועה וגלויה.

כלנו בני איש וגו׳. פרוש: ובזה אין מקום לחשד רגול, כי המרגלים יבחרו להיות מענפים רבים, וכמו כן תמצא במרגלים ששלח משה (במדבר יג:ב), וגם שנים ששלח יהושע (יהושע ב:א) לא היו בני איש אחד, כי כן דרך הבוחן בענין זה. ואמרו כנים אנחנו, פרוש: אחר שמודיעים עצמם יצדק כי הם כנים, כי הוא הפך משפט המרגלים שלא יודיעו עצמם מעצמם.

לא היו עבדיך וגו׳. אמרו לשון עבר, פרוש בביאתם לארץ. כי עתה אחר שהרגיש בהם אינם צריכין לומר שאינם מרגלים, כי ודאי שלא ירגלו עוד. או יכונו לומר שאחר שאמרו טענותיהם לשלל הרגול בהם, אין מציאות לסתר טענותם ולחשדם במרגלים, אלא אם כבר היו מרגלים קדם, ולזה אמרו לא היו עבדיך מרגלים קדם, ולזה לא יכנסו עתה בחשד.

ויאמר אליהם לא כי וגו׳. פרוש, לא יאמנו דבריכם, כי מעשיכם מוכיחים שבאתם לראות ערות הארץ. והטעם, שנכנסו כל אחד בשער אחד כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה צא:ו) שכל אחד מהשבטים נכנס בשער אחד, וזה יגיד כי ערות הארץ באתם וגו׳:

ויאמרו שנים וגו׳. פרוש, טעם שנכנסנו בסדר זה כי אנחנו שנים עשר והאחד איננו, לזה נתפרדנו וכל אחד נכנס בשער אחר אולי ימצא אחד ממנו את האחד שאיננו. ואמרו הנה הקטן את אבינו, זה מופת חותך כי צדק יהגה חכם, כי אמרו דבר שיכול ליבחן.

הוא אשר דברתי. פרוש, שאין אני חוזר מדבורי הראשון, ועדיין הדבור הראשון במקומו עומד. ואמרו לאמר – פרוש, עודני אומר כן.

או יאמר על זה הדרך: טעם עצמו שאתם אומרים כי באתם לחפש אחר אח האבוד, הוא הדבר שנתכונתי בדברי שאמרתי לכם ״מרגלים״. כונתי היא כדרך שאמרתם בפיכם שבאתם לבקש דבר בעיר, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה צא:ז) שאמר להם ״ואם לא יתנוהו לכם מה תעשו״ וגו׳, יעין שם דבריהם. וגדר זה הוא נכלל בגדר הרגול, כל שהם יועצים נגד יושבי העיר, ולדרך זה ידיק על נכון אמרו תבת לאמר והבן:

בזאת תבחנו. פרוש, מתרצה בהבחנה זו, הגם שאינה מספקת למה שהוכיח מדבריהם שאמרו שבאו להוציא יוסף כמו שכתבתי:

או ירצה שיצדקו שבדרך רצון באו להוציא יוסף מיד הקונה, אם יבא אחיהם הקטן ולבבו יבין את אשר יכון.

שלחו מכם אחד וגו׳. והם לא עשו כן, כי חששו לצרת אביהם על כלן.

ועוד שידעו נאמנה שלא ישלח בנימין, וצא ולמד כמה השתדלות עשו כלם יחד עד ששלחו בטענת כי יהודה ערב והוא יביאנו, ואם יהודה וכל אחיו בבית כלא מה יהיה בטחונו של יעקב שישלח בנימין וערב צריך להוציאו מבית משמר?

או לעולם לא היה בדעתם להפרד בשום אפן, כי היו יראים על הפרוד לבל יהיה אשם להיותו לבדו, ולא נתרצו לבסוף להניח אחד מהם אלא לצד שתלה להם הנסיון בזה כאשר אבאר בפסוק (בראשית מב:יט) ״אם כנים וגו׳ ולא תמותו״, אז הכרחו במעשיהם.

אם כנים אתם וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה בירושלמי פרק ח׳ דתרומות (ד:יא) וזה לשונו: תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרג אותו ואם לאו נהרג כלכם, אפלו כלם נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל. יחדו להם וכו׳ ימסרו וכו׳, עד כאן. והוא אמרו אם כנים אתם, פרוש אתם יודעים בעצמכם אם האמת אתכם, אחיכם אחד, פרוש אחד מכם ולא יחדהו להם, יאסר כי אין יראת מות לומר יהרגו כלם ולא ימסרוהו. ולדיק הדבר נתכון לומר שאם אינם כנים אין להם רשות במשפט להניח אחד מהם, כי כשלא יובחנו דבריהם, משפט מרגל יש לו ובן מות הוא, והרי הם כאלו מיחדים אותו מעכשיו למות ואין הדין כן, אלא יהרגו כלם ולא ימסרו נפש אחד מהם. ולא תקשה, הלא מצינו כי הוא לקח שמעון, ואם כן הוי כיחדוהו, זה אינו כי אולי שהם יחדו זה מהם.

או אפשר שאחר שהסכימו יחד לקחת אחד מהם, קדם הוא ובחר שמעון, לטעם כי הוא זוגו של לוי ופרד חבילתם.

ויאמנו דבריכם ולא תמותו. פרוש, שאם לא יעשו זה יגיד כי אתם מרגלים, ולזה אינם יכולין להניח אחד מהם כי ודאי שימות, ואין רשות להם לעשות כן אלא יהרגו כלם וכו׳, ומעתה יתחיבו מיתה על היותם מרגלים. או ירצה לומר שלא ימותו ברעב כי ייטיב עמהם להמציא להם פרנסה, והוא מה שאמרו לאביהם (בראשית מב:לד) ״ואת הארץ תסחרו״.

ויאמרו וגו׳ אבל. תיבת אבל אין לה משמעות כאן, והמתרגם אמר ״בקושטא״. וגם עליה דן אנכי למה הצרכו לומר ״בקושטא״. עוד למה האריכו לשון לומר אשר ראינו וגו׳, ולא אמרו סתם, ועוד היה להם לומר אשר מכרנוהו שהוא תכלית העון.

ואולי שנתכונו לומר, להיות שצדדו בטעם צרה זו אם הוא בשביל מכר יוסף, ודחו טעם זה כפי מה שכתבתי (בראשית ל״ז:כ׳) שכפי הדין דנוהו להריגה, ואם כן המכר שעשו לו הוא אדרבה מדת החסד. ואם על שגרמו צרת אביהם, אדרבה דבר זה יוסיף לו מכאוב, ולא יעשה ה׳ יסורי עון צער אביהם בדבר שיגדל עוד צער על צערו. ואשר על כן לא מצאו עון ואמרו אבל אשמים וגו׳ אשר ראינו וגו׳, פרוש שעל כל פנים היה להם לרחם עליו בראות אחיהם מתחנן על סכנת נפשו ונתאכזרו עליו, ודבר זה מגנה לצדיקים לעשותו, על כן באה וגו׳.

או ירצה על זה הדרך: להיות שראו כלם יחד באו למשמר, חשבו בדעתם בשל מי הרעה. ולהיות שמכר יוסף היה לאות בין עיניהם, כשבאו לתלות בו מצאו סתירה לדבר מצד ראובן שנתפס עמהם והוא לא היה בתוך המוכרים. לזה הכריחו ואמרו אבל אשמים וגו׳, פרוש, הן אמת אם נאמר שהצרה באה בעד המכר יקשה לנו ראובן לא מכר, אבל אשמים וגו׳ אשר ראינו צרת נפשו וגו׳ כשרצו לשלח יד בו. ובדבר זה היה ראובן שוה עמהם, ההוא אמר (בראשית לז:כב) ״השליכו אתו אל הבור״. ופשיטא כי יתחנן יוסף אליהם ביותר בהשליכו אל הבור, לפחד הנפילה והבל הבור והנחשים ועקרבים, גם למות שמה ברעב ובצמא, ואין לך מיתה משנה כזו. ויחנן קולו להם ולא שמעו לקול תחנתו, ובזה יד ראובן עמהם. והוא אמרו על כן באה אלינו, פרוש, יחד, הצרה. וכל זה כשנאמר כי דבריהם אלו היו כשהכניסום במשמר, וטעם שסדר הכתוב דבריהם באחרונה הוא לצד שלא רצה להפסיק תוך כל דברי יוסף.

אבל, אם נאמר שדבריהם אלו היו אחר שהסכימו לאסר אחד מהם והם יעלו לשלום כסדר הכתוב, צריך לתת טעם למה לא נתעוררו לחוש לאשמת אחיהם עד עתה.

ואולי כי קודם לא הרגישו, וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע, ולא עון יוסף גורם, כי לדעתם מחיב היה להם כמו שפרשנו במקומו (בראשית לז:כ). מה שאין כן כשאמר להם ״אחיכם אחד יאסר״ וגו׳, ״ויעשו כן״ – פרוש: יחדו הם אחד מהם. בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עון יוסף, כמו שהם נתאכזרו על אחיהם, לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. וכבר רשמתי בכמה מקומות כי העון יוליד בדמותו בצלמו, בסוד אמרו (תהלים סב:יג) ״תשלם לאיש כמעשהו״, וכמו כן הדברים כאן, שהכאיב להם לבם בצרת אחיהם. והוא אמרו אבל – פרוש, אם היה המקרה זה בדרך אחר לא היינו מצדיקים שעל סבת יוסף באה אלינו, אבל עתה ודאי אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו.

ועוד היה להם לאות, כיון שנתיחד שמעון, דכתיב (בראשית מב:כד) ״ויקח מאתם את שמעון״, מזה ידעו כי דבר יוסף הוא הסובב, כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף, דכתיב (בראשית לז:יט) ״ויאמרו איש אל אחיו״, ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא ויחי) שהם שמעון ולוי.

ויען ראובן אותם וגו׳. צריך לדעת איך יצדק לומר מענה על זה, גם אמרו לאמר שתי פעמים, גם אמרו וגם דמו וגו׳:

אכן הכונה היא שבא להשיב למה שאמרו שהצרה באה על אשר לא רחמו על אחיהם בהתחננו וגו׳, ולטעם זה יכנס גם ראובן, לזה ענה ואמר, והוא אמרו ויען ראובן אתם לאמר כי הוא לא יחשבו לו עון על זה, כי ״הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד״ וגו׳, והגם שלא אמר להם כן בפרוש אלא ״ויד אל תשלחו בו השליכו אתו״ (בראשית לז:כב) וגו׳, עם כל זה כונתי היתה לאמר לכם אל תחטאו בילד, והוא אמרו ״לאמר אל תחטאו״, וכמו שהעיד הכתוב באמרו ״להשיבו אל אביו״:

ואם תאמר: ועל מי סמך ראובן שיכירו אחיו כונתו שכן היתה, ואדרבה לדעתם עשו יותר רחמנות במכירתו מהניחו בבור, כמו שכן אמר הכתוב (בראשית לז:כז) שאמר להם יהודה ״לכו ונמכרנו וגו׳ וידינו אל תהי בו״, ומה תרעומת מתרעם ראובן באמרו ״הלא אמרתי״ וגו׳ כיון שכדבריו עשו והוסיפו לרחם כנזכר?

דע כי עקר טענת ראובן היתה באמרו ״ויד אל תשלחו בו״, כמו שפרשתי שם, שנתכון להצילו מידי אדם שהוא בעל בחירה ורצון, זה הוא עקר הכונה. וטענה זו צודקת גם כן לבל ימכרוהו לנכרים שמעשיהם מעשה בחירי, והמכר גם כן מכניסו בגדר סכנת מות מהנכרים, וגם שישנו בספק דבר רע. וצא ולמד מה שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פו:ג) שקנה אותו פוטיפר למשכב זכור ועל זה נסתרס, והוא אמרו אל תחטאו אתם בילד לעשות בו דבר אלא השליכוהו אל הבור, וממה נפשך, אם הוא חיב מיתה חיות הנמצאות שם יהרגוהו, ואם לאו יהיה לאות החיים, מה שאין דבר זה בשליחות ידי אדם. ולא שמעתם פרוש, לא הבינותם דברי.

ומה שאמרו שהצרה באה על האכזריות ושלא קבלו התחננותו, ולעולם בגוף המעשה לא עשו עולה – לא כן הוא, אלא גם דמו הנה נדרש כי חיבים הם בשליחות ידם בו ונתונים היו בסכנת מרגלים שהוא משפט מות. ולצד זה גם כן לא יכנס ראובן באשם עמהם, כי הוא לא היה במכר, ומעתה ראובן נלכד להיות עמהם לבד, ובגמר הדרישה יתחיב המחיב ויפטר הזכאי בדינו. וגם למה שפרשתי באמרו ״אבל אשמים״ שהתעוררותם היתה לצד תפיסת שמעון לבד, יהיה פרוש הכתוב גם כן כדרך זה.

והם לא ידעו וגו׳ כי המליץ בינותם. פרוש, לצד שראו המליץ בינותם בשאר דברים, חשבו כי אינו שומע לשונם.

או יאמר כי המליץ בינותם, ואז לא היה להגיד לו.

ויקח מאתם את שמעון. פרוש, הם יחדו אותו ולקחו, או הוא ברר לעצמו, וכמו שכתבתי בפסוק (בראשית מב:יט) ״אם כנים״.

ולהשיב כספיהם. טעם שלא דבר הכתוב בשעור שהתחיל לדבר ״וימלאו״ וגו׳, היה לו גם כן לומר ״וישיבו״, או היה לו לומר ״למלאות את״ וגו׳ ״ולהשיב״. ואולי כי הממלא לא ידע השבת הכסף והנאמן ביתו הוא השיב, או צוה שיהיה המלוי בפרהסיא והשבת הכסף בהצנע. עוד נתכון להקדים לומר למלאות כליהם בר, ואחר שמלאו וגו׳ הוסיף לומר ״להשיב״ וגו׳ ״ולתת להם צדה״ וגו׳, והכונה בזה כי לא רצה לומר הכל יחד כדי שלא תהיה עין הממלא צרה במלוי.

וישאו את וגו׳ וילכו. פרוש, שלא נתעכבו אלא שיעור שנשאו שברם ותכף הלכו, שאם לא כן לא היה צריך להודיענו שנשאו שברם וגו׳:

לאמר את שני בני וגו׳. טעם אמרו לאמר במקום זה, נתכון לומר כי לא הוציא מפיו דבר זה בפרוש משום קללת חכם (מכות יא.), אלא אמר דבור שהמובן ממנו הוא זה, ולא הוציא מפיו בפרוש מיתת בניו.

ואמרו את שני פרוש, שנים מהנמצאים, כי ארבעה היו לו.

ואמרו תמית. תעניש, ומצינו ענש כזה כאמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה ז:א) בפסוק ״ובאהרן התאנף״ וגו׳ (דברים ט:כ). וטעם שלא רצה ראובן לחיב עצמו אלא בשנים, לצד כי הוא ענש עליון שיהיה חסר מצות פריה ורביה, לזה לא שעבד אלא דבר שאינו מזיקו לעולם הבא, ולזה נתחכם יהודה כשראה שלא נתרצה אביו לדברי ראובן ואמר (בראשית מג:ט) ״וחטאתי לאבי כל הימים״, סכן עצמו גם בעולם עליון.

תנה אותו על ידי. אולי כי בטוח היה להיותו נקי ובר מעון יוסף כי לא יארע לו דבר בלתי הגון, לזה דקדק לומר תנה אותו על ידי ואני אשיבנו, מה שאין כן שאר אחים כי הם אשמים במכירת יוסף.

כי אחיו וגו׳ והוא לבדו. פרוש, בא לתת טעם איך הוא חש על ספקו של בנימין מודאו של שמעון האסור במשמר מצרים בערבון, וכשלא יביאו בנימין הנה הוא מחיב מות. לזה אמר כי לזה יש להקפיד כי אחיו מת, מה שלא ארע כן לאחד משאר אחים, ועוד אין חסרונו כחסרון שמעון כי הוא לבדו נשאר יחיד לאמו, מה שאין כן שמעון כי חמשה אחים יש לו. ועוד ספק זה ספק מכרע הוא, והוא אמרו וקראהו אסון, ולא אמר ״אם יקראהו אסון״ וגו׳, ודקדק לומר בדרך אשר תלכו בה, רמז כי יוסף אחיו הלך בדרך שהם רגילים ללכת בה בתמידות מחברון לשכם, ואף על פי כן טרף טרף, וכמו כן זה יש לחוש לו לאסון אפלו בדרך אשר אתם הולכים בו בתמידות בלא שום חשש.