בראשית מב, כב

וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן:

וַאֲתֵיב רְאוּבֵן יָתְהוֹן לְמֵימָר הֲלָא אֲמָרִית לְוָתְכוֹן לְמֵימַר לָא תְחוֹבוּן בְּעוּלֵימָא וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְאַף דְּמֵהּ הָא מִתְבְּעֵי

עָנָא יַתְהוֹם רְאוּבֵן וְאָמַר הֲלָא אֲמָרִית לְכוֹן לְמֵימַר לָא תֵיחְטוּן בְּטַלְיָא וְלָא קַבֵּילְתּוּן מִינִי וְאוּף אַדְמֵיהּ הָא מִתְבָּעֵי מִינָן

הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. שלא היה מתכוין להמיתכם כשעשה מה שעשה כאשר חשבתם אבל היו מעשיו באשר הוא ילד בלתי פועל לתכלית מכוון:

וגם דמו הנה נדרש. אין החטא הנדרש עתה האכזריות בלבד כאשר חשבתם אבל גם דמו שחטאתם לשפוך דם נקי שלא היה בן מות כאשר חשבתם והנה בלי ספק מת בעבדותו:

הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם. פירוש אמרתי לכם בשעת מעשה שלא תחטאו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא בכם וראוי לכם להעביר עונו.

וגם דמו. האכזריות שהיה לכם בשעה שהשלכתם אותו לבור הנה נדרש, כי אע"פ שלא הרגתם אותו בידים הנה השם יתעלה ידרוש מכם דמו ונחשב לכם המעשה כאלו שפכתם את דמו, כי אולי כבר מת בהיותו ילד שעשועים ולא נסה ללכת ארח ברגליו. כך פירש הרמב"ן ז"ל.

ויען ראובן מתחלתו היה בדעתו של יוסף לקחת ראובן שהיה גדול שבאחים כי הדין נותן כשרבים חוטאים הגדול נענש וכששמע מתוך דבריהם שראובן אמר אל תחטאו בילד לא רצה לצערו ולקח שמעון שהיה גדול אחריו.

ויען ראובן. מפ' לך הכתוב למה לקח שמעון כי מתחלה היה דעתו לקחת את ראובן שהוא הגדול אבל כיון שאמרו אילו הדברים לפניו כי היו סבורים שאינו שומע לשון עברי כי שם מליץ ביניהם שהיה אומר אליהם מה שהוא אומר ולו מה שהם אומרים סבורים היון שלא יבין והוא בערמה עשה כדי שישמע מה ידברו וכיון ששמע שראובן ראה להצילו לא רצה לצערו ויקח את שמעון שהיו גדול אחריו ויאסור אותו לעיניהם כדי שיראו אותו כבול ואסור וימהרו לחזור:

ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד וגו' יש להקשות מה תשובה היא זאת זה עצמו היו הם אומרים שהאשימו עצמם ונחשבו לחוטאים מאד. ועוד מה זה שאמר וגם דמו מהו גם ועוד שגם הם אמרו כן שבעבור דמו באה הצרה הזאת. התשובה להראשון שהם אמרו אשמים אנחנו כלומר עון עשינו אבל אין אנו חייבים מיתה אלא אשם יש לנו שבלא התראה עשינו שאם היו מתרים בנו לא מכרנוהו ויען ראובן אותם אינו אמת הלא אמרתי אליכם כלומר אינכם זוכרים שאני עשיתי התראה ועוד שקבלתם ההתראה ואמרתם אין אנו חפצים וזהו לא שמעת' ואמר וגם דמו הנה נדרש לפי שהם אמרו ודאי לא מת יוסף שאם מת היו הורגים לנו ומאחר שאין אנו נהרגים אלא באה אלינו הצרה הזאת ודאי לא מת ולזה אשמים אנחנו לבד והשיב ראובן ואמר אינו כן אלא מת ומה שאתם אומרים למה אין אנו נהרגים עתה מתחילים הענין וכשיגמר יהרגונו וזה הוא שאמר וגם דמו הנה נדרש עתה דורשים הענין וחוקרים על דמו כמו שאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב ואחר כך יגמר ולא המכירה לבד יתבעו ממנו אלא גם דמו. ויש להקשות עוד ראובן אמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא מצינו שאמר להם כן. התשובה בשנשאל עוד כשאמר ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר מהו לאמר שני פעמים. והתשובה אמר ראובן לא אמרתי אליכם בפירוש אל תחטאו בילד אבל מה שאמרתי אליכם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר כוונתי שלא תחטאו בו כלל אלא שיראתי אם הייתי אומר כן לא הייתם עושים שתהרגוהו מיד ושאלתי שתשליכוהו אל הבור וזהו לאמר פעם שנית שמה שאמרתי השליכו אותו אל הבור כוונתי לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם כמו כי שומע יוסף לא רציתם להבין כוונתי:

ויען ראובן אותם וגו׳. צריך לדעת איך יצדק לומר מענה על זה, גם אמרו לאמר שתי פעמים, גם אמרו וגם דמו וגו׳:

אכן הכונה היא שבא להשיב למה שאמרו שהצרה באה על אשר לא רחמו על אחיהם בהתחננו וגו׳, ולטעם זה יכנס גם ראובן, לזה ענה ואמר, והוא אמרו ויען ראובן אתם לאמר כי הוא לא יחשבו לו עון על זה, כי ״הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד״ וגו׳, והגם שלא אמר להם כן בפרוש אלא ״ויד אל תשלחו בו השליכו אתו״ (בראשית לז:כב) וגו׳, עם כל זה כונתי היתה לאמר לכם אל תחטאו בילד, והוא אמרו ״לאמר אל תחטאו״, וכמו שהעיד הכתוב באמרו ״להשיבו אל אביו״:

ואם תאמר: ועל מי סמך ראובן שיכירו אחיו כונתו שכן היתה, ואדרבה לדעתם עשו יותר רחמנות במכירתו מהניחו בבור, כמו שכן אמר הכתוב (בראשית לז:כז) שאמר להם יהודה ״לכו ונמכרנו וגו׳ וידינו אל תהי בו״, ומה תרעומת מתרעם ראובן באמרו ״הלא אמרתי״ וגו׳ כיון שכדבריו עשו והוסיפו לרחם כנזכר?

דע כי עקר טענת ראובן היתה באמרו ״ויד אל תשלחו בו״, כמו שפרשתי שם, שנתכון להצילו מידי אדם שהוא בעל בחירה ורצון, זה הוא עקר הכונה. וטענה זו צודקת גם כן לבל ימכרוהו לנכרים שמעשיהם מעשה בחירי, והמכר גם כן מכניסו בגדר סכנת מות מהנכרים, וגם שישנו בספק דבר רע. וצא ולמד מה שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פו:ג) שקנה אותו פוטיפר למשכב זכור ועל זה נסתרס, והוא אמרו אל תחטאו אתם בילד לעשות בו דבר אלא השליכוהו אל הבור, וממה נפשך, אם הוא חיב מיתה חיות הנמצאות שם יהרגוהו, ואם לאו יהיה לאות החיים, מה שאין דבר זה בשליחות ידי אדם. ולא שמעתם פרוש, לא הבינותם דברי.

ומה שאמרו שהצרה באה על האכזריות ושלא קבלו התחננותו, ולעולם בגוף המעשה לא עשו עולה – לא כן הוא, אלא גם דמו הנה נדרש כי חיבים הם בשליחות ידם בו ונתונים היו בסכנת מרגלים שהוא משפט מות. ולצד זה גם כן לא יכנס ראובן באשם עמהם, כי הוא לא היה במכר, ומעתה ראובן נלכד להיות עמהם לבד, ובגמר הדרישה יתחיב המחיב ויפטר הזכאי בדינו. וגם למה שפרשתי באמרו ״אבל אשמים״ שהתעוררותם היתה לצד תפיסת שמעון לבד, יהיה פרוש הכתוב גם כן כדרך זה.

וגם דמו הנה נדרש. לשון גם נראה לפרש לפי שהאחים חשבו שיוסף היה חייב מיתה בדין, כי לשון הרע תלתא קטיל ויוסף הביא דבתם רעה דומה כאילו הרגם, ועוד בא לרגל אותם בבואו דותינה, על כן בקשו נכלי דתות ע״פ התורה להמיתו בטרם יקרב הוא אליהם וימיתם, כי הבא להרגך השכם להרגו, וא״כ מצד שבקשו להרגו אין להם אשמה לפי סברתם, אך עיקר האשמה היא מדת האכזריות שהיתה בהם שלא שמעו בהתחננו אליהם, כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע״כ באה אלינו הצרה הזאת, ולא הזכירו שבקשו להרגו, לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה והשלכה לבור אין עליהם אשמה ויען אותם ראובן הלא אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בבית דין של מעלה, א״כ אין לו משפט מות וא״כ יש בידכם שני עבירות, כי הקדוש ב״ה דורש ממכם מדת האכזריות, כי ע״כ אדון ומושל זה אינו שומע תחינתינו כי כולנו מדברים תחנונים והוא יענה עזות, ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש, שהרי המושל אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ש״מ שאם לא יבא אחינו הרי אנחנו בני מות, ומי יודע אם לעת כזאת יגיע אחינו הקטן אליו, כי אולי יקרה מקרה שלא יוכל לבא אליו והרי אנו נדונין למות, ובאמת אנחנו נקיים מעלילתו אין זה כ״א לפי שגם דמו הנה נדרש, נוסף על דרישת מדת האכזריות מידינו.

ויען ראובן וגו׳. טועים אתם בדבר כי האשמה על כולנו בשוה:

הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד. העברתם הדין והיושר מעליו כי ילד הוא ואינו עושה ומדבר ברוע לב אלא מעשה ילדות הוא:

וגם דמו הנה נדרש. לא הון המכירה לבד שזה היה ראוי לכך אם לא היה מצד ילדות. אבל אפשר שנהרג או מת מרוב צרות ולא היה חייב מיתה ונדרש דמו מכולנו שאנחנו כולנו חייבים בדבר וא״כ אין לנו לבחור א׳ או שנים ממנו. והיו דברי האחים הצדיקים כמש״כ התוס׳ ב״ב דכ״ב א׳ ד״ה אנא ענישתי׳ שכל אחד היה מתאונן שהוא חייב בדבר:

ויען ראובן אתם. ראובן לשטתו שחשב גם אז שיוסף צדיק בהשפטו ורצה להצילו מידם, ענה להם אל תחשבו שגוף המעשה מה ששפטתם אותו שהוא רשע למות היה בצדק ושהעונש הבא עליכם הוא רק על צדדי הענין מה שלא רחמתם, לא כן הוא כי המשפט בעצמו היה שלא כדין מפני ג' טעמים. א] הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, שלא היה מגיע לו שום עונש מצד שהיה ילד וכל מעשהו היה מעשה נערות. ב] ולא שמעתם. שאני הזהרתי אתכם ואתם לא רציתם לשמוע וזה מגדיל העונש. ג] וגם דמו הנה נדרש. שגם לשטתכם שהיה חייב עונש לא היה חייב מיתה ועבדות שהוא כמיתה, וגם זה נדרש מה' להעניש אתכם ע"ז, וזה חטא עצמי לא חטא צדדי כדבריכם: