בראשית מב, כד

ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה:

ויבך. לפי ששמע שהיו מתחרטין:

את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (לעיל לז יט) הנה בעל החלומות הלזה בא דבר אחר נתכון יוסף להפרידו מלוי שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו:

ויאסור אותו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו:

וְאִסְתַּחַר מֵעִלָּוֵיהוֹן וּבְכָא וְתָב לְוָתְהוֹן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן וּדְבַר מִלְּוַתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן וַאֲסַר יָתֵהּ לְעֵינֵיהוֹן

וְחָזַר מִלְוַותְהוֹם וּבְכָא וְתַב לְוַותְהוֹם וּמַלֵיל עִמְהוֹן וּדְבַר מִלְוַותְהוֹם יַת שִׁמְעוֹן דְיָעַט לְמִקְטְלֵיהּ וְכָפַת יָתֵיהּ קָמֵיהוֹן

את שמעון - להפרידו מלוי שלא יתייעצו בין שניהם לעשות תחבולה, כאשר עשו בשכם.

ויבך. כאשר ראה בצרתם:

ויקח מאתם את שמעון. עכב את שמעון יותר מכולם כדי להפרידו מאת לוי שלא יטלו שניהם עצה כנגדו כענין שעשו כנגד שכם, לפי ששניהם היו מצויים יחד תמיד, כענין שכתוב (בראשית מ״ט:ה׳) שמעון ולוי אחים כלי חמס וגו'. ומ"ש (פסוק כז) ויפתח האחד את שקו, זה לוי, ולפי שנפרד שמעון ממנו קראו הכתוב אחד. והנה יוסף הוצרך לקחת אותו מהם אבל הם לא לקחוהו. מכאן למדו רבותינו ז"ל נכרים שאמרו לישראל תנו לנו אחד ונהרגהו ואם לאו נהרוג את כלכם ילחמו ויהרגו כולם ואל ימסרו אחד מישראל להריגה. אבל אם בררו מעצמם אחד מהם ואמרו תנו לנו את פלוני הרי אלו נותנים להם ואל יהרגום. שכן מצינו בשבע בן בכרי שבא כנגד דוד כענין שכתוב (שמואל ב כ׳:א׳) ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל. וכאשר ברח לו ונכנס באבלה בית מעכה רדף אחריו יואב, כענין שכתוב ויבאו ויצורו עליו באבלה בית המעכה וישפכו סללה אל העיר ותעמוד בחל וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה, ואמר להם יואב איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה.

ויקח מאתם את שמעון. פרוש, הם יחדו אותו ולקחו, או הוא ברר לעצמו, וכמו שכתבתי בפסוק (בראשית מב:יט) ״אם כנים״.

ויבך. מרוב חמלה. אבל לא היה יכול להתודע שהרי עדיין לא נתקיים החלום השני שהוא כמו נבואה ועליו להקימו שלא יהיה בכלל נביא שוויתר על דברי עצמו. כדאיתא בסנהדרין פרק הנחנקין שחייב מיתה בידי שמים:

וידבר אליהם. שיתנו בידו אחד מהם. והמה לא רצו כדבר ראובן ע״כ ויקח הוא מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם. שלם להם במדה. שראו את שמעון מתאכזר עליו ולא מיחו בידו. אע״ג שלא יכלו לסבול. כך ראו בעיניהם שמאסרים את שמעון ואינם יכולים למחות. ולפי דברינו מבואר מאין ידע יוסף כי שמעון הוא החייב בדינו והרי הא שדברו איש אל אחיו בדותן לא שמע יוסף אז אלא ידע הכל מהתודותם כאן. ובב״ר פ׳ פ״ד יש בא״א וכפירש״י:

וידבר אלהם. שדבר אליהם שהם ימסרו לו אחד מהם ולא רצו למסרו, כפי הדין שאם אמרו עכו"ם תנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כלכם לא ימסרו, ואם יחדו אותו מותר, וע"כ ויקח מאתם את שמעון. והיה כוונת יוסף לצערם, שבזה יקבלו עונש על חטאם מדה במדה, כשם שהם חשדו אותו למרגל ומוציא דבה, נתן אותם כמרגלים, וכשם ששמעון השליך אותו אל הבור כמ"ש חז"ל והיה בהסכמת כלם, נתן את כלם במשמר ג' ימים ואח"כ אסר את שמעון ביחוד, וכשם שמכרו אותו בעשרים כסף, נתן פחד וחרדה בלבם על דבר הכסף השב באמתחותיהם, וכשם שמכרו אותו לעבד, סבב שיאמרו הננו עבדים לאדוני, ויהודה קבל עליו להיות עבד:

ו דקשה לרש"י למה בכה היה לו לרגז עליהם כששמע שהם עצמם מתודים איך שלא טוב עשו, לכן פירש משום הכי בכה משום ששמע שהיו מתחרטים, (מהרש"ל):

ז דייק מדכתיב בפרשת וישב (לעיל ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו', וכתיב (לקמן מ"ט ה') שמעון ולוי אחים. (רא"ם), והא דכתיב לעיל (ל"ז כ"ד) ויקחהו דמשמע רבים, ויש לומר ויקחהו חסר וי"ו האמצעי כתיב, וקרינן ויקחהו בציר"י תחת החי"ת שהוא לשון יחיד:

ח דאם לא כן לעיניהם למה לי: